הגברת עם הפרס – מילים אחדות על דוריס לסינג

 In this decayed hole among the mountains
In the faint moonlight, the grass is singing

T.S. Eliot, The Waste Land

 
במילים אלה של המשורר בחרה הסופרת הנפלאה דוריס לסינג להוביל את ספרה  
 The Grass Is Singing .
היה זה הראשון מתוך שורה של ספריה שקראתי בנעורי ובעיני גם היום זה הספר שמגדיר אותה. מתריס, מורד במוסכמות, בועט במוכר ובמקובל ומצייר במכחול דק ומדויק, ללא שמץ רגשנות, חיי ייאוש וריקבון. דרום אפריקה ורודזיה (היום זימבבווה) של אותם ימים אפלים, יחסם הנורא של הלבנים אל השחורים ומעמדן האומלל של הנשים מוביל באופן בלתי נמנע לאלימות ולאסון. אינני יכולה למנות ספרים רבים שהשפיעו על השקפת עולמי באופן כה ברור ועמוק.

והנה, בקיץ 2001 , אחרי פרסום ספרי הראשון, "כבודו", זכיתי לקבל הזמנה להשתתף בסמינר סופרים באוניברסיטת קיימברידג' ועם ההזמנה נמסרה לי גם רשימת מכובדת ביותר של מובילי הסמינר. שמה של לסינג התנוסס בראש.  אני חייבת להודות שפגישה עתידית עם לסינג ריגשה אותי במיוחד ולימים הסתבר שבצדק. המפגש איתה היה יוצא דופן הן באולם הסמינר והן בשיחות שקיימנו בהפסקות על הדשא, אני עם כוס הקפה והיא עם התה הבריטי המסורתי. אם כי הייתה כבר בת 82 היא הייתה אותה לסינג שהכרתי מספריה – חדת עין ולשון, מתריסה ומורדת, מתעבת חנופה מכל סוג ויותר מכל מסרבת בתוקף להיות מתויגת.

את ילדותה ברודזיה מתארת לסינג כתערובת של מעט הנאה והרבה כאב. אימה, אובססיבית ממש ברצונה לחנך את הילדה באופן "הנאות", כפתה עליה משמעת ברזל ואכפה בבית שורה של כללים נוקשים והיא שהתמרדה, נשלחה למנזר ושם נאלצה לשמוע  מהנזירות סיפורי אימים על הגיהינום וקללת השטן. היא ברחה כמובן ולא שבה עוד ללימודים מסודרים. איכשהו, אמרה לנו, נדמה לי שילדות אומללה מצמיחה סופרים, ברור שאז לא חשבתי על ילדותי כלל במונחים של סופרת, רק חשבתי כל הזמן איך לברוח. מאז היא נוטה לברוח ממוסכמות ולהירתע מממסדים. אולי משום כך נאלצה להמתין עד לגיל כה מופלג כדי לזכות בפרס הנובל.

האם היא פמיניסטית? היא חיה כפמיניסטית מובהקת כל חייה ובכך כמובן יש אמירה נוקבת, אולם לסינג רואה את החיים בכל מורכבותם ומודעת היטב לעובדה שלכל דבר יש מחיר ובכל בחירה יש גם ויתור. היא אמרה פעם שישנם דורות של נשים שברגע שילדו, חייהן פשוט נעצרו ומרביתן הפכו להיות נברוטיות וזאת בשל הפער העצום בין היכולות האישיות שלהן לבין מה שקרה להן בפועל. האם זה פמיזניזם? בוודאי שכן.

בסמינר היא נשאלה כמובן אם כתיבתה היא כתיבה נשית ולסינג, אחוזת פלצות ממש מעצם השאלה סירבה לענות תשובה ישירה. אולם הייתה שם בסמינר קבוצת סופרות צעירות דעתניות מאד שלא הרפו ממנה וכשהקשינו עליה עוד ועוד אמרה שהיא כלל לא משוכנעת שהתנועה הפמיניסטית כתנועה הועילה לנשים. אני לא יודעת מה היא כתיבה נשית, אני בוודאי שאינני כותבת נשית, אני כותבת נקודה, אמרה בכעס. היא הושיטה ידה ושלפה מתוך תיקה ערימת דפים, הנה הרומן הבא שלי, אמרה לנו, הוא יתפרסם בשנה הבאה והוא עוסק בשנות הששים. כל כך הרבה מיתוסים נקשרו לשנים הללו, התנסויות, סמים, מין חופשי, מרד הנשים, אבל האמינו לי, אני הייתי שם, זה לא היה כל כך מגניב כמו שזה נשמע והרומן שלי יהרוג כמה פרות קדושות וינפץ כמה מיתוסים ואז, אחרי שהקריאה בפנינו קטע מתוכו, הוסיפה בחיוך קטן, יהיו אנשים שיכעסו עלי.
 (הספר The Sweetest Dream    פורסם ב- 2002)

משיחותיי עימה התרשמתי שלסינג מאמינה שהיא משוחררת יותר משום שהיא כותבת. מבחינתה הכתיבה היא סוג של "תפיסת מרחק", של בדיקת חומר גולמי שעדיין לא עבר את שבט הביקורת. הפרוזה שלה מאד אוטוביוגרפית, הרבה ממנה נובע ממה שראתה והכירה באפריקה, אולם בעיני מרכיב בולט במיוחד בכתיבתה ונדמה לי שגם באישיותה הוא המאבק הפנימי המתמיד בין יסודות מנוגדים שמתנגשים עמוק בתוך נפשו של האדם, כל אדם וזה כולל כמובן גם אותה.