הפינה של נעמי סופרת ועיתונאית
היינו ארבעה. מתי, גידי, גדעון ואני. חברים הכי טובים. הכל עשינו יחד באותם ימים, בילינו יחד, צחקנו יחד, בכינו יחד, רקדנו יחד בטרוף. אהבנו באמת אחד את השני. שלושה מאיתנו ילידי חודש מרס, בני מזל דגים ובכל שנה ערכנו את מסיבת הפורים הכי מטמטמת של תל אביב בשלהי שנות השבעים. המסיבות התקיימו בביתי, היו לי סלון רחב ידיים, שיכול להכיל מאתיים חוגגים בלי להתפקע ואמא מבינה עניין. תחפושות, דיסק ג"וקי שניגן בקולי קולות את גלוריה גיינור, וולה וו קושה אבק מוא, שתיה כיד המלך וריקודים עד אור הבוקר. השכנים תמיד סלחו.
גידי היה ממונה על קערת הפונטש הענקית, ופעם, באחת השנים, הפונטש לא ממש נראה לו, אז הוא הוסיף עוד קצת וודקה ועוד קצת ג"ין ועכשיו גם עוד קצת יין אדום ויין נתזים, מן הזן הזול כמובן, שכן היינו תפרנים, וכל העת היה גידי אוסף מעט מן הפונטש לתוך מצקת וטועם. עד שהפונטש נשא חן בעיניו ועוד לפני שהמסיבה החלה, התכרבל גידי בפינה במרפסת וישן שנת שיכורים עד לסופה. עם שחר, כשאחרוני החוגגים פרשו, צנחנו לרצפה, איש איש באיזו פינה באפיסת כוחות וידענו שעוד מעט צריך לקום ולסדר את הבית. את אמא שלי ואת הכלב שלנו מוקי נהגנו לתייק באותם לילות הזויים, למורת רוחה של אמי, צריך להגיד, כי גם היא רצתה להשתתף, במלון דן או באכדיה.
מתי הייתה ציירת מחוננת. מופנמת ודיכאונית משהו, אם כי ידעה גם לבלות ולשתות כהלכה. כשלגמה מהוודקה טוניק, המשקה האהוב על שתינו באותם ימים, יצאה לא רק מהדיכאון, אלא גם קצת מעצמה והפכה עליזה, צחקנית ומצחיקה. במקור שערה היה נטול צבע מוגדר, עכברי משהו, אולם הפגם הזה תוקן במספרה, כמו גם האף הנשרי ששופץ. הצבע החדש, הבלונד הזוהר, והתספורת הארוכה, המדורגת נוסח שנות השבעים, שהזכירה את פארה פוסט מייג"ור, הביאו את גדעון לכנות אותה בחיבה, פרינצ"יפסה. מתי, אמנית בנשמתה אז, חלמה להיות ציירת מוכרת ומצליחה.
גידי, האינטלקטואל שבחבורה, רזה וחיוור, משכיל וסקרן, מופנם ומוחצן, עצוב ומצחיק בעת ובעונה אחת. כמי שהתייתם מאימו בגיל צעיר מאד, יגון היתמות היה חרוט על פניו המחוטבות ומחודדות. בחור יצירתי, שניחן בנפש של ילד, חלם על מפעל לפיתוח צעצועים. הקסם שבעולם הילדים משך אותו. לגידי הייתה חברה עוד מימי הצבא. בחורה קטנה נטולת חן או עניין, פולניה אסלי ממש כמו בספרים ( שאני אמצוץ?!!!) . היא עבדה כפקידה בבנק וחלמה מגיל ארבע על חתן, על בית וילדים וגם על כסף.
גדעון היה הדקדנט המקסים. השנה שבילה אחרי השרות הצבאי בלונדון פתחה בפניו עולם נטול עכבות והוא צלל. הוא התנסה בכל מה שהוצע לו. יחסים עם נשים מכל הסוגים, המינים והגילים, – תמיד קצרי מועד – יחסים הומוסקסואלים, יחסי סאדו- מאזו, אורגיות מטורפות, ומה לא. פעם סיפר איך במסיבה עמד עירום כביום היוולדו על ברכיו בעמידת כלב, לצווארו קולר מוזהב מחובר לרצועה ולפחות עשרה גברים בזה אחרי זה עברו אותו חלקם מקדימה וחלקם מאחור. לגדעון זה הייתה פינה שמרנית בליבו ואולי היא זו ששמרה על שפיותו. הייתה לו עבודה קבועה ומסודרת. חסרת עניין לחלוטין, אולם עם קביעות ועם פנסיה בחברה ממשלתית. חלומות לא היו לו, אם כי אז באותם ימים, כתב בסתר שירים.
ואני? בת עשרים , פראית, ילדת טבע, צוענייה אמיתית, במראה וגם במהות, סקרנית שקוראת ספרים בטרוף וצוללת לתוך אלתרמן, זך, עמיחי, אמיר גלבוע, לורקה, שלי, קיטס, אודן, פלאת ורוברט ברנס. תרה אחרי החלום שעדיין באותם ימים לא העזתי לחלום. ניהיליסטית במובנים רבים, בליינית שמחפשת ריגושים וסיפוקים מידיים ולילות סוערים ואהבות גדולות ופרידות נוגות, חסרת סבלנות וספונטאנית עד כדי חטא. מכורה לאדרנלין, מתעבת שיגרה, חיה את הרגע, רק את הרגע.
מתי הייתה החברה הכי טובה שלי, שלוש ארבע שיחות טלפון ביום לפחות, על כל פיפס דיווחנו אחת לשנייה, כמו בסדרה סקס והעיר הגדולה. אמא שלי הייתה מתפלצת, מה יש לכם עוד להגיד ולא אמרתם. יחד בילינו בעניינים שמכונים ענייני בנות, קניות, גלריות, פה ושם איזה בית קפה קטן, במיוחד אהבנו לשוטט בשוק הפשפשים. אבא שלה היה פקיד בכיר בבנק דיסקונט ולפני מהפכת חומיני באיראן, כשעוד קראו למדינה ההיא פרס, הוא היה מקבל מלקוחות מובחרים קופסאות קוויאר בלוגה, חצי קילו כל אחת. מתי ואני נהגנו לשבת לשולחן המטבח בביתה, ולזלול בתאווה, לחם וחמאה עם ערימות של קוויאר בלוגה. מדי פעם קינחנו בשוט של וודקה קפואה. על כל העולם ריכלנו כך בין ביס לביס ושאגות הצחוק שלנו נשמעו עד לקצה הרחוב.
הכי קרוב לי היה גדעון. חבר כאח לי. לילה לילה היינו מבלים במועדונים בלי חשבון, שותים ורוקדים עד כלות ובימים, כשהיה במצב רוח עכור, וזה קרה לא מעט, היה בא אלי ומבקש שאנגן לו על הפסנתר את סונטת אור ירח של בטהובן. זה מרגיע אותו הוא אמר. רק לגדעון הייתי מנגנת ולא לאף אחד אחר, לא לפניו ולא אחריו. הכול חשבו שאנחנו זוג של ממש לכל דבר, אבל היינו רק כמעט. תמיד הייתה לי איזו אהבה גדולה, רחוקה ואקזוטית, פעם בלונדון פעם בקנדה. כשאהובי היה מגיע ארצה, הייתי נעלמת לכולם. כשעזב, הייתי חוזרת לחבורה, קצת דומעת, קצת עצובה, אבל רוקדת. גדעון תמיד כעס לזמן מה.
אצל גדעון נוצר איזה קצר בחיבור שבין אהבה למין. בתפיסה המעוותת שלו, בתת ההכרה, יש אישה שאותה אוהבים, כמו את אימא שלו או אותי ויש את מי שמזיינים, גבר או אישה, מה שבא, העיקר שייגמר מהר. לילה אחד, אחרי בילוי במועדון ריקודים, ביקש גדעון לשבור איתי את התבנית. הוא התחנן שאבלה איתו את הלילה, הוא רוצה להתחתן איתי אמר. תסתכלי, הוסיף והצביע על הבליטה באזור המפשעה בג"ינס, זו ההזדמנות שלנו. כשסירבתי נעלב. אמרתי שאני חוששת שזה יהרוס את החברות. האמת הייתה מעט יותר אכזרית. מן הבחינה הזאת גדעון פשוט לא עניין אותי, וגם אם יכולתי לעשות את זה כ- mercy fuck – זיון של רחמים, ידעתי שרומן בינינו הוא עניין אבוד, שאבגוד בו על ימין ועל שמאל ומה שגרוע עוד יותר את כל הכעס שיצטבר בי אוציא עליו.
מתי התחתנה ראשונה, אני אחריה, אחר כך גדעון ואי שם, אפילו שכחתי מתי, התחתן גם גידי עם הפולנייה והיה למנהל חשבונות מצליח. עוד זמן מה המשיך לחלום על צעצועים, נחכה רק עוד קצת אמר, עד שאתייצב מבחינה כלכלית. מאוחר יותר זכה בירושה אדירה, אבל החלום נגוז ועימו פג הקסם. מה כן? דירה מעוצבת ברמת השרון, ילדים, אישה סולידית לבושה היטב, נעליים וארנק תואמים, עגילי פנינה וענק לצווארה. הבורגנות בהתגלמותה – הפולנייה ניצחה.
למתי נולדו שני בנים. במשך זמן רב כל עולמה נסב סביב החיתולים, הבישולים והחוכמות של הילדים. כשהבכור היה בן חמש סיפרה בגאווה שהוא כבר יודע להגיד גרניום, איזה ילד גאון, שבה והתפעלה בכל שיחה, רק בן חמש וכבר יודע להבדיל בין הגרניום לבין הוורד באדנית במרפסת. את הציור והיצירה זנחה לחלוטין, שנים לא עבדה בכלל, אחר כך מחוסר ברירה עבדה קצת כמוכרת בחנות ספרים ולימים כעורכת ספרים מתורגמים. את הוודקה טוניק החליף הפרוזק ואת החלום החליפה מרירות.
גדעון התחתן זמן קצר אחרי. וכמו כל דבר שגדעון עשה גם זה היה באקט יוצא דופן ושגעוני. בפעם הראשונה שפגש בה הציע לה נישואין, והיא הסכימה. כעבור שלושה חודשים נישאו ונולדו להם שני ילדים, בן ובת, באמת מקסימים. עשרים שנים קשות, סוערות ומעורערות עברו עליהם, מדי פעם עמדו על סף גירושין ובשנה העשרים ואחת התאהב בה.
מהדקדנטיות של גדעון, מהראש היצירתי, המצחיק – עצוב ושובה הלב, לא נותר זכר. רק בגסקון, בר צרפתי קטן בניו יורק, מקום מגוריו היום, מבצבץ לרגע גדעון של פעם. ורק עיין בוחנת במיוחד, כמו זו שלי, תבחין שזה לא אמיתי. זה זיוף.
מקסים קראתי בנשימה אחת , עצוב מה שקורה לחלומות כשמתבגרים
וואו, חנה יקירה, תודה מכל הלב. זה לא בהכרח רק עצוב, את יודעת, אולי זה חלק מההתבגרות. הרי אי אפשר היה להמשיך לחיות לעד כמו שהיינו. רק אני מכולם נותרתי אינפנטילית :)וממשיכה לחלום.
זה תמיד מקור בלתי נדלה לסיפורים – חלומות שמתנפצים.
סיפור ממוקד, מרתק, כתוב כהלכה.
ובעצם מה רע היום לגדעון אם התאהב סוף-סוף באשתו ויש לו הנאה מילדיו?
מה הוא היה אומר על כל זה היום לדעתך?
תודה איציק, יקירי, מכל הלב. אני יודעת מה גדעון אומר על זה, אני לא צריכה לשער. הוא אומר שטוב לו. הוא לא אומר שהוא מאושר, זו מילה גדולה מדי עבורינו. אם כי הוא די מוטרד מהשינוי הגדול שחל בו וגם הוא יודע שבגסקון הוא מזייף. אני מתגעגעת לגדעון של פעם.
ואני חשבתי שתגידי שגדעון היה אומר
שאפילו היום הוא היה עוזב הכול ובא אלייך.
אני לא עד כדי כך אינפנטילית 🙂 תגובה מקסימה איציק, קיבלת כוכבית.
נהניתי. כמו להציץ אבל עם רשות.
ולמה הרגשת שאת מציצה מירי, בגלל קטעי הזימה בסיפור? האמת, שקלתי לכתוב את זה בגוף שלישי ואמרתי לעצמי קוראז" ילדה וכתבתי בראשון. זה הדבר הכי חושפני שכתבתי מימי
לא יודעת למה . זה נראה אותנטי הסיפור של ארבעתכם וכאילוחוויתי אותו כנוכחת נסתרת עם רשות . בכיף.
תודה מירי, אם הצלחת לחוות את הסיפור שלי כמו זבוב על הקיר, לי זה נשמע כמו מחמאה לכתיבה. אחלה. את רואה, זה מה שקורה כשהגוזלים בוקעים 🙂
אה, מירי יקירתי, ושכחתי להגיד תודה על תגבתך המתוקה לפוסט הילדים עם שימבה. יחי ההבדל הקטן בין זה לבין ההוא מה? תמיד אמרתי שהגיוון הוא טעם החיים.
נעמי, ואת? ומה את, אחרי 20 שנה? זה הכי מעניין. ושתינו מזל דגים ובהרבה מקומות כתבת אותי, הידעת? אנא המשיכי, המשיכי
אוי איריס איריס, מקסימה כתמיד וכל הדרך מארצו של דרקולה. אם כתבתי אותך כאן בפוסט הרבה פעמים, לכבוד הוא לי. את באמת כמוני מזל דגים? אילו הייתי בקטע של אסטרולוגיה, הייתי אומרת שעכשיו אני מבינה כמה דברים 🙂
ומה איתי? מה עבר עלי עם השנים? הייתי צריכה לקחת זמן כדי לחשוב על התשובה לשאלה הזאת. קשה לי יותר לכתוב על עצמי, אבל אני עובדת על זה. מתאמנת. ועכשיו אלך לראות, איריס יקירה, מה את עוללת שוב בבלוג שלך 🙂
אכן, תהיתי נעמי, מי את
והסיפור שלך סחף אותי הערב הזה לתוך בננות, התנתקתי מעט מהסיפור שלי, שקירצף אותי בשלושת השבועות שאני כאן, מעלה עשן עתיק יומין וגם חדש…
אז אולי עוד פוסט, ובו מה עלה בחייך אחרי הגיל הטוטאלי ההוא עם שלושת חבריך…
איריס חמדתי, תני קצת זמן, החשיפה מפחידה. אבל אומר לך משהו על קצה המזלג ואת הרי יודעת. אני דגיגה, כלומר אני שתיים וכל אחת מושכת לכיוון מנוגד.
הו נעמי, אחותי
אוי איריס איריס, יאלה בואי הביתה ונתחיל לבדוק את עניין ה"אחותי". קחי חיבוק גדול שם בין צמרות החלודה וד"ש עם ליטוף למיצי הרומני.
נעמי, תתחילי בזה שתשימי תמונה קלוזאפ שלך בבננות
איריס יקירה, צ"ה פאצ", רק בשבילך ואחרי הרבה היסוסים, העלתי תמונה שלי בסוף הפוסט הזה. אבל את הרי יודעת, אל תסתכלי בקנקן.. חג שמח
נעמי
הצחקת אותי כל כך
נעמי,
מילא החשיפה עלייך, אבל את בטוחה שמתי למשל תאהב את מה שכתבת עליה? למרות שלא בזכרת שמות משפחה.
מכל מקום הקטע שכתבת מזכיר נשכחות… לכולנו קרו דברים דומים.
איזה יופי! משטרת המוחות והאתיקה חזרה. מתי תבינו שאומנות אינה עוסקת בנעים לי או לו אלא בחומרים מהחיים. ניתן להתוכח על הטיב האומנותי של היצירה אבל מספיק עם הצדקנות שתאלץ את נעמי להסביר שזה לא השם האמיתי או שמדובר בשנות ה80 ולא ה70. אומנות שואבת את כוחה מהחיים משם היא באה ולשם היא חוזרת.
אוי ידידיי ממשטרת המוחות, או הצנזורה, כמה שאתם צודקים. תודה. אגב, השמות בפוסט אמיתיים וכך גם כל השאר.
"משטרת המוחות" לפי ההיסטריה שלך אתה חולה נפש.
ר. יקר/ה, החשיפה עלי בכלל לא מילא, היא קשה, הנה אצלך אפילו השם הפרטי חסוי. אני לא חושבת שמתי הייתה אוהבת את מה שכתבתי, אבל זו פיסת חיים ואין סימני זיהוי של אף אחת מן הדמויות חוץ ממני כמובן.
נעמי, זה נקרא כמו סינופסיס לסיפור מרתק. ממש מרתק.
הי שירה, יופי שבאת ותודה וחיבוק גדול מהלב. את יודעת שירונת שזה לא היה פשוט להחליט לכתוב ולהביא לכאן סיפור כזה אישי.
אני יכולה לתאר לעצמי. תפתחי אותו. הוא מעניין. אם את מתחילה סדרה – אני עוקבת.
אם אני אפתח את הסיפור הזה, שירה, זה כבר יהיה בספר. סדרה? נראה, אולי, קודם אני צריכה להתאושש מזה 🙂
כן נעמי, נסחפתי גם אני , קוראז" ילדה ! נראה לי שיש לך באבו-אבואה,
יש פה פקעת של חוטים שרוצים להפתח
הי ריקי, אלף תודות יקירה על המילים החמות. הפקעת רוצה להיפתח, זה נכון, אבל בנתיים הפקעת בבטן לא ממש נותנת 🙂
להקשיב לפקעת נעמי, ולתת לה להפרם מעצמה. לכתוב את הרי יודעת ועוד איך.
ריקי יקירה, תודה ושוב תודה. דעי לך שהרבה מהפקעת נפרם כבר בעצם ההחלטה לכתוב את זה. ותארי לך, כתבתי ביום חמישי ורק בשבת החלטתי סופית להעלות את זה לבלוג.
נעמי, נתת לזה חיים זה כל כך מוחשי ומוכר, שאני ממש חשה את רוח הימים
חני יקירתי תודה רבה רבה, איזה כיף. גם את חשה את הימים הא? גלוריה גיינור עם וולה וו קושה אבק מוא סידרה לכולנו את הראש. מי היה צריך אקסטזי-:)
לויצקי הדגיגה, יאללה להתחיל רומן מהר מהחומרים כאן. נהניתי מאוד, רוצה פיתוח של הנושא.
יעלה יקירתי קחי חיבוק מהדגיגה. תגידי את לא קצת עסוקה בימים אלה עם רומן משלך?
דארלינג, אני תמיד דוגרת על איזה פיל. לא סיימתי שום פיל לאחרונה. להפף, אני דוגרת על שניים. בו זמנית. זה כמו להיניק תאומים. ואצלי הלידות האלה אורכות שנים, מיינד יו.
יעלה דארלינג, ואני חשבתי שרק לי יש יחסים מיוחדים עם פילים. האמת? אני מופתעת מזה שאת מסוגלת לעבוד על שני ספרים בעת ובעונה אחת. אני כל כך מושקעת במה שאני עושה בזמן נתון שלא נותרים לי משאבים לשום דבר אחר.
נעמי, קראתי בנשימה עצורה. התאכזבתי שנגמר, ולא נתת עוד קצת. החיים יוצרים תמהיל יפה של צחוק ותוגה. וזו אמנות לכתוב את זה ככה.
אבל מה עם הפולניה, תגידי? היא נצחה? אז הוא לא קיבל מציצה? אפילו לא לאחר שהשקה אותה פונטש?
:))
אה, שחר-מריו יקירי, אני רואה שגם אתה, כמוני, איש של סיפוקים מידיים. המשך יבוא. והפולניה ניצחה בגדול, הפונטש קטן עליה אתה רואה שבסוף הוא נרדם- 🙂
מרתק ומשאיר טעם לעוד. ונשמע כנעורים די כיפיים… מה פתאום גוף שלישי?
תודה אמיר, שמחתי באמת לרתק אותך. הנעורים היו כיפיים אבל כמו שאתה כבר יודע מכמה חילופי דברים בינינו, גם הבגרות לא רעה בכלל :). למה שקלתי גוף שלישי? כי זה יותר קל, כי זה כאילו על מישהו אחר ולא עלי.
איזה אתר אני מצאתי של אורגיות אני מתה על האתר שלהם !!!!
http://www.orgiot.net
כל הסרטים היכ טובים.
אני גם קונה אביזרי מין אצל :
http://www.tovpo.co.il