אחלה נשים

 

 

סיבות מספר לפרסום הפוסט שלי היום:
1) לא הייתי בטוח שעניני היינה מצאו מהלכים ללב רבים מכם, ועל כן החלטתי לנסות לעניין אתכם בנושא אחר.
2) גם בלוא הכי החלטתי שהנושא  הזה  צריך – או עלול – לענין אתכם – הוא בראש מעייננו והשפעה לו על חיינו היומיומיים.
ועוד כמה סיבות שלא אפרט. למשל, ענין אפשרי בפולקלוריסטיקה, באמנות, באמונות תפילות, בדמות האישה כפי שהיא נתפסה  במשך הדורות – (כסמל הרע בעיקר) ועוד.
3) אמנם,  המאמר משתמש בכמה שפות, אחדות ידועות מאד ואחדות נדירות יותר -אך  עם המאמר אפשר להסתדר גם בלוא הכי.

מקורות הלילית בתרבות המזרח הקדום.

עבודה זו תעסוק בדמותה של לילית, שֵׁדָה שמקורותיה הקדומים לוטים בערפל.

יש אומרים כי מקורה בעילם, ומשם היא הגיעה למסופוטמיה. משם הגיעה למלוא המזרח התיכון. 

ידוע כי כל תרבותנו – כולל  תחום המיתוסים – היא מורשת לנו משומר ואכד, ממסופוטמיה, ולא, למשל, ממצרים. דבר זה איננו זקוק להוכחה, שעל כל פנים לא כאן  מקומה   (ראה  עבודות      Delitsch ועוד).

מקורותיה של לילית אף הם שם,  בארץ שני הנהרות.  האמונה בה שם הייתה נפוצה מאד.  דמותה הייתה חרותה בקמעות: שם היא תוארה כבעלת ראש אריה, או כלב.

אצלנו, במקרא,  רק בקטעי שירה ( קרי נבואה)   הנושאים על עצמם את חותם תרבות ארם נהריים נמצא לה מקום: היא מופיעה, כידוע, בספר ישעיהו.  (לד יד): "וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ".

בתרגום יהונתן שמה לילין, ברבים:

  

תרגום יונתן על ישעיה פרק לד פסוק יד

  ויערען תמון בחתולין ושידין חד עם חברה יחיכון ברם תמן ישרין לילין וישכחן להן ניה::

 

ננסה , ראשית לכל, לעמוד על משמעות המילה "לילית"  על פי מתרגמי המקרא השונים לאנגלית:

 

Wyclif's Bible (1395) preserves the Latin rendering Lamia[1]:

 

Isa 34:15 Lamya schal ligge there, and foond rest there to hir silf.

 

The Bishops' Bible of Matthew Parker (1568) from the Latin:

Isa 34:14 there shall the Lamia lye and haue her lodgyng.

 

The Geneva Bible of William Whittington (1587) from the Hebrew:

Isa 34:14 and the shricheowle shall rest there, and shall finde for her selfe a quiet dwelling.  

 

Then the King James Version of the Bible (1611)

Isa 34:14 "The wild beasts of the desert shall also meet with the wild beasts of the island, and the satyr shall cry to his fellow; the screech owl also shall rest there, and find for herself a place of rest".

  לילין  (לשון תרגום יונתן)   מתוארת כאן  (בישעיהו) תוך אימי אכזריותה. אווירת הפרק עולה בקנה אחד עם  האופנים בהם דמותה מתוארת   במקורות  האכדיים.  

 ברוב התרגומים היא  אם כן מין ינשוף, על כל פנים ציפור כנף.

  Lamaŝtu. Labartu      

 

כאן דמותה כשל כלב.  ב"קמע הגדול" ראשה של אריה: מתברר כי טבעה היה חייתי.

 

מקור המילה בלשון אכד:

 lillidu (fem. lillittu) s.; offspring – a) of human beings,  2.   (of animals);  (CAD, L., 

p. 209 )

  פריט לקסיקלי זה מייחס את המילה לצאצאים (מכל מין).

קיימת באכדית גם המילה lillu=demon (Cad 160)  .

המילה "לילית" בעברית מיוחסת למילה  "לילה".  גם לכך יש מקורות בלשון שומר, ואין היא רק  אטימולוגיה עממית[2].

יש לציין כי  קובעי אטימולוגיות בכל הזמנים והעמים והתקופות קובעים    מקורות קרובים לליבם למלים שהם מבקשים לפתור את טעמם. (יוצא שלמילה אבות ואמהות רבים. רבים טוענים לאבהות על  כל מילה שמקורה לוט על פי רוב בערפל הזמנים).

בשומרית שמה של שדה זו הוא DIM.MA. באכדית – Lamaŝtu, Labartu, labaşu.

המילה La-maŝ-tu  היא אופן קריאה  של יתד  שניתן לקראו בשני אופנים: bar  ו- maŝ: מכאן  La-bar-tu

   (lapaşu)       labaşu היא מחלה או השד המיצג אותה.

כאמור, היא יוצגה בארם נהריים  – ובכל המזרח הקדום – בקמעות, שמטרתן הייתה להגן מפניה על היולדת:

–         

קמע  עם  פני   Lamaŝtu

 

(שתי התמונות מקורן ב- Reallexikon der Assyriologie und vorderasiatischen Archaeologie / herausgegeben von Erich Ebeling und Bruno Meissner  (Berlin : W. de Gruyter, 1928-2001 )

 

 ( לא כן תיאורה  המאוחר יותר – דמותה כאישה יפה ומושכת, מפתה)

 

Sumerian Terracotta relief, Lilith 1950 BCE.

היא עומדת על ?ארי? חמור??? לשני צדדיה ינשופים.  היא עצמה מכונפת.

האמונה בLamaŝtu    (מכאן והלאה תסומן באות L.) נפוצה בכל המזרח הקדום: כרכמיש, ביבלוס ואוגרית, בעילם ושושן.

אף שייתכן וקשר לשוני למילה L.  עם המילה האכדית Lamassu = "protective spirit (CAD p. 60)   – תיאור שֵׁדָה זו ב Reallexikon –     מפחיד.

ואלה פרטיה ותיאורה: L., שֵׁדָה של מחלות,  נחשבת כחלק מ"שבעת אלות הזעם",  שדה מחבורת שדים נוספים בשם "ardat lili"  ו- Pazuzu:. היא בת Anu,: Enki,  Enlil  הם אביה- ככתוב:  Anu  הוֹלִידָהּ,  Ea גִּדְּלָהּ, Enlil  קבע פרצופה , פרצוף ארי (או כלב?).   שמות נוספים לה – Assuka וכן עוד, על כל צעד ושעל בספרות השומרית.

על דמותה אנו מקבלים תמונה נאמנה משיר  מהאלף הראשון לפני הספירה:

נגד Lamaŝtu  [3]

זוֹעֶמֶת, עַזַּת  רוּחַ, מְאַיֶּמֶת,

בִּלְבוּשָׁהּ, לְבוּשׁ פְּאֵר, – זְאֵבָה בְּלֹא נַחַת,

זוֹ  הִיא בַּת אָנוּ.   (Anu)

רַגְלָיהָ רַגְלַי נֶשֶׁר (Anzu)[4], כַּפּוֹתֶיהָ  אֶלַח[5],

פָּנֶיהָ  – אֲרִי שׁוֹאֵג.

קָמָה מִמִּטַּת הַסּוּף[6], פָּרוּעַ שְׂעָרָהּ,

כִּסּוּי חֲלָצֶיהָ פָּרוּעַ, קָרוּעַ.

בְּעִקְבוֹת הַבָּקָר הִיא,  אַחֵר  הַכֶּלֶב הַמַּלְחִית הִיא מִתְגַנֶּבֶת,

יָדֶיהָ מְגֹאֲלוֹת בְּדָם, בְּשִׁלְיָה וְשָׁפִיר מְרֻקֶּמֶת

נִכְנֶסֶת בַּחַלּוֹן, זוֹחֶלֶת, חוֹמֶקֶת כְּנָחָשׁ,

 בּוֹאָהּ וְצֵאתָהּ בְּסֶתֶר, כַּעֲלוֹת רְצוֹנָהּ.

 "הָבִיאוּ לִי אֶת טַפְּכֶם, וָאָנִיקֵם,

בְּנוֹתֵיכֶם, וְאֶתְחֹב פִּטְמָתִי בֵּין  שְׂפָתֵיהֶן".

 אָבִיהָ, Ea,  שְׁמָעָהּ:

"הוֹ, בַּת  Anu, בִּמְקוֹם לִהְיוֹת  אוֹמֶנֶת,

 בִּמְקוֹם מָרוֹחַ יָדֵךְ בְּשִׁלְיָה וְדָם

בִּמְקוֹם לְהִתְגַנֵּב אֵל בֵּית הַיּוֹלֶדֶת

 טְלִי נָא מֵהַסּוֹחֵר בַּד-גְּלִימָה,  תַּחְרָה וּמֶשִׁי,

 קַבְּלִי נָא מֵהַצּוֹרֵף  תִּלְיוֹן לְאָזְנַיִךְ,

מֵהַחוֹצֵב  טְלִי  אֹדֶם, דָּר:   

מֵעוֹבֵד הָעץ קַבְּלִי גַּם  מַסְרֵק – גַּם  פָלֶךְ וְסִכָּה לִרְכֹּס בּוֹ סוּתֵךְ –

מַשְׁבִּיעֵךְ אֲנִי, בְּשֵׁם אָנוּ וְאִנְתוּ, בְּאָבִיךְ וְאִמֵּךְ,

 בְּשֵׁם Ea , שֶׁהֶעֱנִיק לָךְ אֵת שְׁמֵךְ.

 

Foster, Benjamin R., Before the Muses, CDL Press, Beteshda, Maryland, 2005, p. 981

 

כַּתָּב שיר עתיק זה )ה-dub-sar , כותב הלוחות – בעברית  "טפסר") תיאר את L.  כנערה שניתן לקנות ליבה בתכשיטים – מין "פרחה", בלשון ימינו, בחורה שדעתה נתונה לחיצוניותה, ומצוידת בתכונות אנטי-סוציאליות.

אבל היא איננה דמות-נערה, ולו מפשוטי העם: היא שֵׁדָה,  ודמותה שונה משל בני אדם.  וכבר ראינו – למשל בקמע למעלה – כי פניה כשל אריה או זאב, או כלב. "רגליה רגלי נשר": ואמנם, גם הרבנים מכירים אותה כך : כדברי רד"ק  על op. cit: (ישעיהו):   "לילית חיה שצועקת בלילה או עוף שעף בלילה,  …ויש לה כנפים.

וכן תלמוד בבלי מסכת נדה דף כד/ב

…אמר שמואל המפלת דמות לילית אמו טמאה לידה ולד הוא אלא שיש לו כנפים.[7]

כאן, לשם שינוי, לא לילית היא בעלת הכנפיים אלא התינוק, ר"ל העובר הנולד  בזכותה, כנראה.  כי זה הכלל: אם לאגדה, שמועה חלקים, מרכיבים – הרי המוסר  סביר שירכיב אותם מרכיבים מחדש, בדרך חדשה ומקורית. אם באגדה לילית המסוכנת לתינוקות  כנפיים, בסיפור הבא הכנפיים –שייכות לתינוק. (עירוב זה מקורו בדמיון היוצר, או גם בזיכרון הלקוי של המספר).

 

להלן נוסיף לתארה:  

 

 Ihre Wohnung ist auf den Bergen oder im Schilfdickicht . SchreckIich ist ihr Aussehen. Ihr Haupt und ihr Gesicht ist das eines furchtbaren Lŏwen, blass wie Thon ist ihr Aussehen, eine Eselsgestalt hat sie, ihre Lippen giessen Speichel aus, sie brûllt wie ein Lŏwe, sie heult wie ein Schakal. Eine Hure ist sie.   Furchtbar wild ist ihr Gemût. Zûrnend, ergrimmt, furchtbar, schreckIich, wûtend, räuberisch, tobend, bŏse, arg, niederwerfend, zerstŏrend rûckt sie heran.  Grausam sind ihre Wirkungen. Wohin  sie kommt, wo sie erscheint, bringt sie Uebel und Zerstŏrung. Menschen, Tieren, Bäumen, Flûssen, Wegen, Gebäuden verursacht sie Bŏses. Ein fleisch- und blutfressendes Ungeheuer ist Sie.

 Bei ihrem bosen Treiben hat es die Labartu besonders  auf das Kind abgesehen, wie auch auf dessen Mutter end Amme. Dem Kinde   bringt sie Krankheit end Leid. Schon bei der Geburt ist sie da. Sie reisst das Kind aus den Schwangeren gewaltsam heraus, als eine bŏse Amme und Pflegerin nimmt sie es an, um es zu plagen . Wann Sie herankommt, fasst sie die Gestalt seines Gesichts, das Antlitz macht sie blass, die Korperkrafte fasst sie, die Glieder ergreift Sie, die Sehnen zerschneidet sie,   das Aussehen macht sie blass, die Leibesgestalt verandert sie, wie Feuer brennt sie den Leib, mit Hitze, Kalte, Frieren end Schauer qualt sie es.

(D. W. Myhrman, Die Labartu-Texte).

העולם העתיק ניסה נגדה לחשים – כאלה שנמצאים בשימוש  בידי המאמינים באמונות תפילות – או רוצים  להיות בטוחים, על כל מקרה – עד היום הזה.

ניתן אפוא לטעון, כי המניע  להולדת דמותה של לילית הוא בפחד הנשים מפני הלידה, הכאב המתלווה אליה, המחלות הנלוות אליה, המחלות  והמוות המאיימים על התינוק (וגם על האם), בעיקר בתקופה בה  טרם היו הגנות בהיגיינה של הלידה וכו'.

 

L. מתוארת בתבליטים שנמצאו בכל המזרח הקדום כדמות העומדת על גב חמור, על סירה על הנהרה. 

 

(קטע  מהקמע שהובא לעיל).

 

רגליה  עומדות לעתים  על שיח או עץ שעל החוף. כלב וחזירון  צעיר יונקים משדיה.   בשתי ידיה – נחשים.  סביבה חפצים הקשורים בדמותה – מסרק, כישור (!), נעל ועוד. היא מתוארת לא אחת בחברת השד פזוזו, ובלווית עוד שבעה משדי השחת. – עם זאת, כמה מתיאוריה מוותרים על רוב הַפָּרָפֶרְנָלִיָּה[8] הזאת.

יש שהיא מתוארת  כְּשֵׁדָה מְכֻנֶּפֶת ,  עם ראש ארי. קשרי השדה עם עולם הילודה מסתמלים בדמות התינוק שהיא מחזיקה בזרועותיה.

חלק ניכר בטקסטים של הלחשים נגד L. נתפס על ידי  תיאור מפעלותיה.  קרבנותיה הם על פי רוב נשים הרות,  נשים  יולדות, ותינוקות.  היא הגורמת להפלות  וללידות קשות, הַמְלֻוּוֹת בחום  וצמרמורת, צימאון וסימני מחלת הצהבת, התקפות שיגעון: ולכן היא נחשבת לגורמת לקדחת הלידה. קשרים לה עם מחלות של בהמות ("פה וטלפיים"…), לא בכל גורמת היא מחלות דווקא בקשר ללידה.

שום קבוצת טקסטים מסופוטמיים איננה  מוסרת לנו תמונה מלאה על חיי השדים והליכותיהם  במסופוטמיה כמו הטקסטים  על L.  .  כך אנו לומדים כי השדים  נכנסים לבית אדם דרך  ציר הדלת, או החלון, או  דרך הביוב.  משהשד נכנס, חסר כל  סבלנות הוא מחכה לשעת הכושר. שעת הכושר היא כמובן שעת הלידה.  כשהילד נולד השדה משתדלת לעטות עליה את דמות הָאָמָה המניקה את הילד ומטפלת בו.  אז היא נוסכת רעל  להמיתו. מטרת פעילות נכבדת זו היא כדי שהיא תוכל לאכול את הילד, לשתות את דמו ולגרוס את עצמותיו.  יתר עניני המחלות וכו' הם רק דרך אגב, ונובעים מהאווירה החולנית והרסנית הסובבים אותה.

יש אומרים כי L.  הושלכה, עקב מעשיה שלא ייעשו, מהשמים לתהום כמו איילת השחר, הכוכב לוציפר, ("נושא  האור"), ומאז היא מעבירה את קיומה העלוב על  הארץ.  כמובן, אין הכוונה כאן לשערך  אמונות אלה מבחינה תיאולוגית.

מן הסתם, גם השיר הבא   עוסק בשבח מעשיה:

 

 

קִינַת  אִשָּׁה  עַל  וְלָדָהּ    שֶׁלֹּא  נוֹלַד

 

"מַדּוּעַ כָּךְ תָּשׁוּטִי כִּסְפִינַת אֵין אוֹנִים[9],

כְּעַרְבָּהּ שֶׁאִבְּדָה אֶת דַּרְכָּהּ בְּמַיִם אַדִּירִים?

לוּחוֹתַיִךְ שֻׁבְּרוּ, רִכְסָתֵךְ[10] נִכְרְתָה, אֲבוּדַת עֹגֶן אַתְּ,

נֻתַּק גַּם הַחֶבֶל שֶׁאָסְרָה אֶת אַרְבָּתֵךְ אֶל הַחוֹף".

 

"הָכֵיצַד לֹא אָשׁוּט בְּמַיִם אַדִּירִים,

הָכֵיצַד לֹא תִּמְצְאֵנִי בְּלֹא עֹגֶן, בְּלֹא רִכְסָה?

בַּיּוֹם בּוֹ נָשָׂאתִי, כְּאַרְבָּה, בִּי פֶּרִי, הוֹ כַּמָּה שָׂמַחְתִּי,

כַּמָּה עָלַץ בִּי אִישִׁי – רַק חִכָּה כִּי אַגִּיעַ עִם מַשָּׂאִי אֶל הַחוֹף.

 

בַּיּוֹם בּוֹ יָלַדְתִּי, עֵינַי נֶעֱנָנוּ.

 

בִּקַּשְׁתִּי אֶת בַּת-אֵל, אֶת כַּפַּי נָשָׂאתִי:

'מְגִנַּת כָּל אֵם יוֹלֶדֶת, אַתְּ אִמִּי, הָפִיחִי בִּי חַיִּים'!

אַךְ גְּבִרְתִּי, בִּלְתִּי,  הֵלִיטָה אַל אֶת פָּנֶיהָ.

'אַתְּ, מִי אַתְּ, מַה תּוֹסִיפִי פַּלֵּל?

 לֹא כָּל סְפִינָה טְעוּנָה מַגִּיעָה אֶל הַחוֹף'.

 

אִישִׁי, הוּא אֲהֵבַנִי,  הוּא רֵעִי, אֲהוּבִי,

בִּרְאוֹתוֹ פָּנֶיהָ מוּלָטוֹת בְּכַפֶּיהָ, זָעַק:

'אִם אַתְּ כֹּחַ אֵל, וּבוֹ, בַּעֲבוּר רֹב גָּוֶן, עוֹד אַהֲבַת חַיִּים,

פִּתְחִי לֵב לַתְּפִלָּה, רַחֲמִי, הַצִּילִי הַנֶּפֶשׁ'!

 

כָּל הַיָּמִים הָאֵלֶּה, בָּהֶם בְּרֹב טוּב עִם בַּעֲלִי הָיִיתִי,

שָׂמַחְנוּ לִקְרַאת הַיֶּלֶד שֶׁיַּחַד חוֹלַלְנוּ,

הַמָּוֶת הִתְגַּנֵּב בַּחֲשַׁאי מִבַּעַד לַפֶּתַח,

הִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי חֶשְׁכַת לֵיל חַלּוֹנוֹת,

הִתְפַּרְקֵד בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַחֶדֶר וְאָרַב:

נִכְנַס קוֹמְמִיּוּת לַגִּפָּר, חֲדַר כְּלוּלוֹתֵינוּ.

הוּא שֶׁנִּתֵּק אֶת הָרִכְסָה, שֶׁגָּדַד חֶבֶל, עֹגֶן,

הוּא שֶׁשְּׁלָחַנִי עַל פְּנֵי הַזְּרָמִים הָעֲמֻקִּים

אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה, מִמֶּנָּה אֵין שִׁיבָה".

 

(B.R.Forster:  From Distant Days, p. 329

 

ההגנה נגד L. מתבטאת בג' אופנים.  1) הרפואה נלחמת כמובן במחלות.  קיימים מרשמים רפואיים   בספרות שומר במספר ניכר.  מרשמים אלה הם פרי רופאי שומר. הם נקראים aŝipatu' = אשפים.  המרשמים כוללים מעשים שעל החולה לבצע  בתוספת חומרי רפואה מתאימים.

2) הרפואה המונעת כוללת את הלחשים. בסוף הלחש מפורטות הוראות השימוש בו. קמעות שייכות כמובן לתחום הרפואה המונעת הנזכרת. המבקש להימנע מחולי ראוי גם שיתלה  על קירות  חדר השינה שלו תמונה של L. על הקיר, יחד עם תמונת 7 כלבי הגיהינום.  ביסוד אמונה הומיאופאתית זו הרעיון כי  הרפואה מסתתרת בעצם המחלה, ז. א. למשל כַּלֶּבֶת יש לרפא בסרום (נסיוב) של כלבים מוכי כלבת וכיו"ב.  הרופא  נוטל  דם נגוע, מדלל אותו  במים ( או נוזל אחר כלשהו) 1000 מונים,  מוסיף  פירורי צדפים, שערות סוסים וקוורץ ( נציץ), טוחן אותם יחד ומשקה במשקה את החולה. (כיום עושים מהתדליל הנ"ל נסיוב לזריקה)[11]  כך נגד כלבי הגיהינום תולים על הקיר תמונות של כלבים[12].

הרעיון עתיק.

  דרך שלישית של הגנה נגד השדים הוא – גיוס עזרת האלים נגדם. כיון  שפעולת השדים ממיתה, האלים עצמם קמים להגנת האדם. מכאן הפניות  לאלים שבדרך כלל אין להם עסק בכגון דא, (כגון אישתר, ננה ועוד) נגד L.

 

L. היתה כאמור דמות ידועה, אחת מיורשותיה היא לילית.

לילית הבתר-מקראית.

 

האמונה ב-L. התפשטה   בכל המזרח הקדום. היא הגיעה  גם לכנען.   עולם המקרא  הקדום לא הכיר אותה, אין לה עקבות במקרא – מלבד  בישעיהו. נביאנו למדו את מלאכת השירה מכנען, אוגרית, ורחוק מכך, ממסופוטמיה (אולי בתיווך אוגרית). שם ישעיהו  ונביאים אחרים הלכו לבית  הספר.  עולם החרדה  האכדי-בבלי משתקף  במקרא בפרק  שציטטנו לעיל.

לילית עולה  ומופיעה שוב אצל חז"ל. אם במקרא  לילית מופיעה רק פעם, היא מופיעה יותר  מכך בתלמוד. גם כאן אין היא  מצויה הרבה, אך עקבותיה נִכָּרִים.  דמותה כמובן משקפת את  היותה נורשת בתרבות זו ממסופוטמיה.  גם כאן היא מופיעה כיצור שעיר ומכונף: היא עולה ומופיעה וגחה שוב  מתחתיות ההכרה, –  מהמחתרת כביכול בה היא הייתה מצויה  מאז. במחתרת  חיה היא בדרכי האמונה העממית הנעלמות ונמסרת שמועתה מדור לדור מפה לפה, אולי באוהלי הנשים שאותן היא העסיקה –.  הלידה,  חבלי ההיריון, הדאגה לתינוקות והחרדה מֵחֳלָיִים שפוקדים אותם – זה תחומן.  דמותה בתלמוד עולה מביבי המדמנה:

 

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף ק/ב

תנא מגדלת שער כלילית ויושבת ומשתנת מים כבהמה ונעשית כר לבעלה[13].

 

לפי האגדה – לילית  עמדה למראשות ערש האנושות. היא הייתה אשתו הראשונה של אדם. מן המפורסמות  הוא הנמצא כתוב באלפא-ביתא של בן סירא על אדם ראשון ואשתו הראשונה, היא לילית: שהרי כתוב: זכר ונקבה בראם – קרי יחד נבראו, כשווים. אלא שרבו – שניהם ביקשו להשתלט האחד על השני, השתלטות שהתבטאה גם בתנוחת ההולדה. לילית לא הסכימה  להיות נתונה תחת האדם – על כן היא ברחה לחופי ים סוף: אלא שתשוקתה לאדם  עמדה עוד בעינה, ועל כן היא מפתה אותו בחלום וגונבת את זרעו ויולדת  מזרע זה עֲדוֹת שדים למכביר.

 

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יח/ב

ואמר רבי ירמיה בן אלעזר כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד.

 

סיפורה של לילית ( נקפוץ למאה ה-10, לספר א-ב דבן סירא) מתחיל, באופן אופייני, בדברים על מחלת תינוקות.  המדובר, כבאגדות, בבן המלך. "מיד חלה בנו הקטן [של המלך]. אמר לו [לבן סירא] המלך: רפא לבני…מיד ישב וכתב לו קמע בשם הטהרה, וכתב שם  המלאכים הממונים על הרפואה…סנו"י סנ"סנוי וכו'[14]. וכשברא  הקב"ה  אדם ראשון יחיד,  [אבל הרי לא בראו יחיד? אלא שא-ב דבן סירא נוקט בגירסת היחיד],  אמר ( בר' ב' יח): "לא טוב היות האדם לבדו", ברא לו אישה מן האדמה כמוהו [ויש אומרים: מאדמה לא-טהורה] וקראה "לילית". מיד התחילו מתגרים  זה בזה. אמרה היא: איני שוכבת למטה! והוא [אמר את ההיפך].  ולא היו שומעים זה לזה. כיון שראתה לילית כך, אמרה שם מפורש ופרחה באויר העולם. עמד אדם בתפילה לפני קונו ואמר: רש"ע!  אישה שנתת לי ברחה ממני.  מיד שיגר הקב"ה ג' מלאכים להחזירה… ולא רצתה לחזור. אמרה להם: הניחוני, שלא נבראתי אלא להחליש  התינוקות כשהם  משמונה ימים,  …אם היה זכר, ואם נקבה  מיום ילדותה [קרי היולדה] 20  יום".

גירסה שונה: (בראשית רבא): זכר ונקבה בראם, (וראה הַמִּשְׁתֶּה לאפלטון, דברי אריסטופנס, וכן בראשית רבא: דופרצופין נברא, גם זכר וגם נקבה, אך נפרדו ומאז   החצאים משתוקקים זה לזה.  אלא שקרה  מה שתואר לעיל, ואדם נשאר לבד. אז ברא לו הקב"ה עזר כנגדו, ולא רבו עוד – אפילו לא כשגורשו, כביכול בגלל חוה, מגן העדן. אדם נשא באחריות  על מעשי אשתו וקיבל על עצמו עימה את גורלם המשותף.

דבר אחר: הכל יודעים כי   אדם – אשתו חוה:  – ותו לא. למעשה, אדם היה נשוי  כמה פעמים: ראשית, עם לילית, באשר "זכר ונקבה בראם": ז. א.  מלכתחילה ה' בראם כזוג.  לפיכך חוה, שנבראה  אחר כך מצלעו, הייתה אשתו השנייה: אם לא הרביעית. הראשונה (לילית, שעזבה אותו ועברה לגור על שפת ים סוף)  נעלמה: אין יודעים מה עלה בגורל אשתו הנוספת, נעמה, אחות תובל קין,  אותה נשא יחד עם לילית[15]:   בנם היה אשמדאי. משאלה נעלמו,   אדם, בהיותו כבן 20 שנה, התלונן לפני האלוהים  כי הוא לבד.    אמנם  מצא חיות שעברו לפניו זוגות-זוגות: כי ראה האל  כי "לא טוב היות האדם לבדו: אעשה לו עזר כנגדו. ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה" (בר' ב' יח-יט). האדם  ניסה  לחיות עם חיות, אך ראה שאין אלה לטעמו  ממש: אך כשהאל ניאות לו וברא  אישה חדשה,  גם  נישואיו אלה לא כל כך עלו יפה.  האל ברא אישה, הלביש אותה בשר, אך בראות אותה אדם, הוא נגעל ממנה – ככתוב ב-

 

מדרש רבה בראשית פרשה יז פסקה ז

  מטרונה אחת שאלה את רבי יוסי:  אמרה לו:  למה בגניבה?  אמר לה  משל:  אם הפקיד אדם לידך אונקיא של כסף בחשאי וחזרת ליה ליטרא של זהב בפרהסיא – זו גניבה?  אמרה לו:  למה במטמוניות? (=בהסתר, בשנתו?) ואמר לה:  בתחילה בראה לו וראה אותה מלאה רירין ודם.  הפליגה ממנו  (=ממנה). חזר ובראה לו פעם ב' . 

 

הרי אשתו השנייה, ועם נעמה – השלישית. ועם החיות – אך הן אינן נחשבות אשתו כי אינן בני אדם, אף כי נבראו בתחילה  כעזר כנגדו.   אז נבראה חוה אשתו, רביעית- פעמיים.

1)      לילית 2) נעמה 3) חיות 4) חוה 5) חוה בשנית. צא ולמד שאדם היה נשוי לא פעם ולא פעמיים ולא שלש או ארבע כי אם חמש. ( כמו באגדת פסח).

 

ומה היה גורלה של לילית? התמונה מתחלפת: הורגת תינוקות היא הופכת לסמל התשוקה הלא-טהורה: שעושה יד אחת עם הנחש ( סמל מיני) ומפילה את אדם בפח  עם  עץ הדעת, עץ  התאווה.

, Michelangelo's "The Temptation of Adam,  Eve, and"Lilith"  

 

 Adam, Lilith Eve, c. AD 1210 , West Façade, Notre Dame, Paris.

היא  אישה חסרת מעצורים, היפוכה של חוה. חוה היא  עקרת  הבית הנכוחה, דוגמא ומופת לאישה שמלאכתה ליד כִּישוֹרָהּ, הנוהגת בהליכות ביתה כְּשׁוּרָה,  עליה מספר ספר משלי כי  מי שמצא אישה מצא טוב:  בעוד לילית היא זו עליה נאמר: מוצא אני מר ממות את האישה.   היא האישה המפתה ממשלי: מפניה חז"ל מזהירים בכל התקופות: (1) תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנא/ב

אמר רבי חנינא אסור לישן בבית יחידי וכל הישן בבית יחידי אחזתו  לילית.

 

זו לילית, התאווה, האורבת לאדם בשעות  שהוא נותר בלא הגנה. ומה רבה הסכנה בה יוכיח המקרא:

 

  ספר ראשית חכמה – שער היראה – פרק שמיני: "אמנם נוכל לומר כי בכל עבירה ועבירה שיטמא האדם על ידי אותה התאווה הרעה שוכב עם לילית שכל תאוות העולם הם מכח לילית  ".

 לילית מוסיפה לככב גם בספרים המאוחרים: כגון בספר חרדים (מהמאה ה-18) – פרק סג : "יש מהרהר בזכר או בנקבה ובא לידי קרי ביום בפועל או בלילה בחלום ע"י  לילית  שנדמית לחוטא הזה לזכר או לנקבה, ועל זה נאמר ונשמרת מכל דבר רע.

אגב,  זה אזכור נדיר של אפשרות  לתאווה חד-מינית במדרשים.

 

(10) ספר ראשית חכמה – שער היראה – פרק שמיני

ואדם הראשון מפני שנמשך אחר פתויי הנחש שהם כוחות  לילית גרם מיתה לו ולבאים אחריו.

 

לילית המשחקת תפקיד חשוב באמונה העממית[16] מן הסתם עד היום הזה, תפקידה היה ניכר בקבלה:

 

(25) ספר ראשית חכמה – שער הקדושה – פרק חמישי

והיינו פגם אות ברית שהוא נקרא נהר ונחל מקור ישראל, שהוא מקור המשכת הנשמות של ישראל, ויציאת הטפה ההיא שהיה ראוי שיצא ממנה נשמה בקדושה יצאה לבטלה על ידי  לילית.

 

ואולי, לסיום,  זה המקום להיזכר    בהופעותיה המודרניות יותר של לילית. נפנה לכך כדי להצביע על כי האמונה בה לא פסה מן העולם. מן הסתם כל אישה ההולכת ללדת עשויה להיתקף פחדים, להיתפס לאמונה בכוחות רעים הקמים ומתנכלים בהריון ליופייה, אישיותה, מקומה בעולם, בעיני בעלה והחברה, לשלמות גופה וכו'. חשש ואימה כזו התגשמו על הבד בסרטו של רומן פולנסקי,  "תינוקה של רוזמרי" בכיכובם של מיה פארו וג'ון קוסטבץ: סרט בו   האישה מזדווגת בחלומה ( הארוטי? הַשָּׁסוּי רגשי אשמה לגבי המין??? לגבי אלמנט ה"בגידה", של חלום רטוב שלא עם בן הזוג החוקי…?)  לא עם  דמות ארצית אלא עם השטן בעצמו. לאחר הזמן הקבוע בחוק האם הצעירה יולדת  בן – שהוא השטן. (לילית בסרט זה הוא מיני, Minnie, השכנה[17], המשתלטת על נפש הילד). מה שמגביר את האימה בסרט הוא כי פולנסקי מצליח  להוביל את הסרט על  אברי פי פחת, כשאין יודעים אם  המדובר בדמיונות חולניים של האם או – במציאות….

 

קמע פרסי נגד לילית מהמאה ה-18

 

,

The angels Sanvai Sansanuai, and Semanglof are pictured in the first (left)  panel

) אלה מלאכים שמשה גאסטר   רואה בשמותיהם גלגול מלים יווניות כלשהן: Sisynie, Sisynidores, Satanel:  ואנו לא נעסוק כאן בפירושן.[18] נציין רק כי השם Semanglof    מזכיר את האפשרות שמקור המילה במלאכי השרת, San Angeloff??? אך אין אנו יודעים על השמות האלה בעצם דבר.

 

 

ביבליוגרפיה:

 

1.      CAD= Chicago Assyrian Dictionary

2.      Christian Friedrich Samuel Hahnemann (10 April 1755 – 2 July 1843):   Versuch über ein neues Prinzip zur Auffindung der Heilkräfte der Arzneisubstanzen, nebst einigen Blicken auf die bisherigen [Essay on a New Principle for Ascertaining the Curative Powers of Drugs

3.      ePSD Sumerian Citation Form Index )

4.      Foster, Benjamin R., Before the Muses, CDL Press, Beteshda, Maryland, 2005

5.      Gaster, Moses, Studies and texts in folklore, magic, mediaeval romance, Hebrew Apocrypha, and Samaritan archaeology,  New York : Ktab Pub. House, 1971

6.      Graves, Robert and Raphael Patai: Hebrew Myths: The Book of Geenesis, Greenwich House, 1983

7.      Myhrman, D, W., Die Labartu-Texte, ZA 16 (ZA=Zeitschrift fûr Assyrology)

8.       Reallexikon der Assyriologie und vorderasiatischen Archaeologie / herausgegeben von Erich Ebeling und Bruno Meissner  (Berlin : W. de Gruyter, 1928-2001 )

9.       אזרחי, אוהד ומרדכי גפני, מי מפחד מלילית,   , מודן הוצאה לאור 2005