הפצע השנתי שלי

(זכרון ילדות שכתבתי לאסופה לילדי בית הספר, בהפקת קרן קרב).

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

נסענו לטיול שנתי. הייתי בת תשע. באותה תקופה הייתי ילדה די פרועה, ששיחקה כדורגל עם הבנים בהפסקות. כמה פעמים נפצעתי בברך, ולקח המון זמן עד שהמשחה המסריחה שמרחה לי האחות זֶלְמָה מקופת חולים, עזרה לפצע הקבוע שלי בברך להחלים.

למשחה היה ריח של דגים, ואין דבר שאני שונאת עד היום מדגים ומריח של דגים. אז לסבול את האיכסה הזה על הברך, שהאחות עטפה בתחבושת כדי למנוע ממני לגרד את המשחה מהרגל, היה יותר מדי. ובכל זאת לא הפסקתי לשחק כדורגל ולהתפרע.

באותו טיול שנתי בסוף כיתה ג' נסענו לעתיקות בקיסריה. אני חושבת שהילדים לא התעניינו במיוחד בעתיקות מימי תרפפ"ו. יותר התחשק לנו להשתולל ולרוץ ולשחק קצת מחבואים בין העמודים המטים ליפול של כל מיני מקדשים או ארמונות שחרבו מזמן-מזמן.

אני הלכתי עם ורד חברה שלי לבדוק איזו חורבה שהיתה שם, שנראתה לנו כמו מערת עלי-באבא. נכנסנו לתוכה, והיה שם חשוך וקריר, למרות שכבר היה אביב חמים מאוד.

אחרי שהעיניים שלנו הסתגלו לחשיכה, התחלנו לראות כל מיני צבעים נוצצים על האדמה. האור שחדר מבחוץ גרם לדברים האלה לנצוץ חזק-חזק, עד שהחורבה נראתה כמו ארמון קטן ומפואר. התכופפתי ולקחתי אחד מהנוצצים האלה. זו היתה בסך הכול זכוכית צבעונית. פיסות של זכוכית בכל מיני צבעים שכבו על החול, וכאילו התחננו שניקח אותן לידיים.

אמרתי לוֶרֶד שזה בטח זכוכיות נורא ישנות, מי יודע ממתי, אולי מזמן הרומאים או היוונים, ושאם נאסוף אותן, אולי נצליח למכור אותן ונרוויח הרבה כסף. או יותר טוב: נראה אותן לארכיאולוגים שהיו במקום וניקו חרסים ישנים. אולי הם נורא ישמחו, ואולי אפילו ייתנו לנו אות גבורה או משהו כזה, בתור ההערכה על כך שמצאנו זכוכיות עתיקות וחשובות כל כך. ממש הרגשתי כמו מגלת ארצות.

אבל ורד פחדה. היא אמרה לי לא לגעת כי זה מסוכן, אולי יש נחש מתחתן, ואולי אני אֶפְגַּע בעתיקות אם אגע בהן, ויותר טוב שנצא החוצה ונחפש מורה, או יותר טוב, נחפש את הארכיאולוגית המתוקה שהסבירה לנו קודם מה היא עושה בזמן שהברישה כל מיני כדים ישנים ומלוכלכים מעפר במברשת קטנה – ונבקש ממנה לבוא לראות מה מצאנו.

אבל אני התעקשתי לחטט בחול ולהוציא עוד ועוד זכוכיות צבעוניות, כאילו קיבלתי מתנה מהטבע או מאימא אדמה. וחפנתי אותן בידיים, כאילו שהן סוכריות קטנות ומתוקות בשלל צבעים, שממש מתחשק להכניס לפה ולבלוע. ווֶרד אמרה, "נו כבר, בואי נצא מפה, שלא ייסעו בלעדנו," אז התחלתי למהר כדי להספיק לאסוף כמה שיותר זכוכיות, וחפנתי עוד ועוד פיסות נוצצות, עד שאחת מהן דקרה אותי באצבע, והתחיל לרדת קצת דם, וורד נבהלה ואמרה, "בואי, בואי, נלך לאחות שתחטא את הפצע."

 יצאנו מהחורבה והתחלנו לרוץ לכיוון האוטובוסים, ופתאום נפלתי, והזכוכיות התפזרו על החול, ואני הרגשתי זרם חם בברך, באותו פצע שכבר נסגר, ועכשיו נפתח שוב, והיה גדול יותר ומכאיב יותר מתמיד. ואני כל כך התביישתי, ולא רציתי שהאחות והמורה יראו מה עשיתי, כי הן בטח ינזפו בי שלא הייתי זהירה ואספתי שברי זכוכיות, והרי כל תינוק יודע שזה מסוכן.

אז אמרתי לוֶרד שזה לא נורא, והתחלתי לנסות לטפל בפצע בעצמי, ומרחתי את הדם לכל אורך הרגליים, כדי שאולי ככה לא ישימו לב שנפצעתי. וכשהדם קצת התייבש, אני וורד רצנו לכיוון האוטובוסים.

כשעלינו לאוטובוס, רוב הילדים כבר היו שם. פתאום שמתי לב שמסתכלים עלי משונה. כמה בנות התחילו לצעוק: "יעל מלאה דם!" ואז הבלגן התחיל והמורה צווחה: "מה עשית? את ילדה קטנה? את לא יודעת איך מתנהגים? למה מרחת את הדם על כל כולך???"

כשהסתכלתי על הרגליים ראיתי שאני נראית כמו אינדיאנית. הרגליים היו אדומות בגלל הדם שמרחתי עליהן, ועוד דם המשיך לזלוג מהפצע לכיוון כפות הרגליים, עד שאפילו הסנדלים כבר היו ספוגים בדם.

ואני עמדתי שם בקדמת האוטובוס, אדומה כמו עגבנייה, ובטח גם הפנים שלי היו אדומות מרוב מבוכה, ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי. הילדים צווחו משמחה לאיד, והמורה קראה מהר לאחות כדי שתחבוש אותי, ואני הרגשתי כמו תינוקת מטומטמת. כבר לא הייתי מגלת עתיקות גיבורה בעיני עצמה. עכשיו הייתי לא יותר מתינוקת בכיינית.