ומגע עצוב וכואב שהתממש

 

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

לפוסטים הקודמים בנושא

 

באותה שנה של גסיסתו של אבי מסרטן הוזמנתי לכמה פסטיבלים לסרטים. נסעתי אליהם כי זו היתה הדרך היחידה שלי להתמודד עם הסבל הנוראי של אותה שנה. באיזה שהוא מקום, הם היו כמו חבל הצלה בשבילי.

 בכל פעם שאלתי את אבי אם זה בסדר מצידו שאסע לכמה ימים. לו אמר לא, הייתי מוותרת. אבל תמיד אמר כן. האם גם בליבו רצה שאסע? לא אדע. אבל אולי באמת רצה. אולי ידע שזו הדרך היחידה שלי לשרוד את התקופה הקשה.

 גם בנובמבר של אותה שנה, 1994 (ממש לפני 16 שנים) נסעתי. הוזמנתי לסימפוזיון של מבקרי קולנוע בפסטיבל הסרטים של סלוניקי. מצבו של אבי היה כרגיל. מה זאת אומרת כרגיל? גרוע, כרגיל. בלי הטבה, אבל גם בלי החמרה.

 אז נסעתי, כמו בפעמים הקודמות באותה שנה ארורה. נפרדתי ממנו בנשיקות רבות, והייתי בטוחה שאראה אותו כשאשוב כעבור שבוע. וכרגיל, הוא ייראה כבר-מינן, כואב ודווי, אבל עדיין בחיים.

 כרגיל, היה מעניין מאוד בפסטיבל וגם בסימפוזיון. הייתי הנציגה הישראלית היחידה בקרב מבקרי הקולנוע מאירופה ומהמזרח התיכון. (הנציג ממצרים היה מבקר קולנוע חביב מאוד, אגב, ומאוד האיר לי פנים).

 בימים הראשונים היינו די מסוגרים במלון בגלל הסימפוזיון, והתחילו להיווצר קשרי ידידות בין המבקרים. ככה זה כשנמצאים כל הזמן יחד, אוכלים יחד שלוש ארוחות ביום, ובאופן כללי תקועים יחד באותו מקום. מה גם שמיקמו אותנו במלון על הגבעות, קצת מרוחק ממרכז העיר.

 מיד התיידדתי עם כמה מבקרים: מבקרת הקולנוע הגרמנייה, מבקרת הקולנוע מהודו, מבקרת הקולנוע משוודיה, ומבקר הקולנוע מהולנד.

 ההולנדי, פיטר שמו (לא פיטר הגרמני מהפוסט הזה), היה איש עצוב וציני בן 53, בעל קריירה מפוארת כמבקר קולנוע ידוע בארצו, ולו בנות גדולות, ואף עמד אוטוטו להיות סבא. ולמרות זאת היה עצוב וכבוי. והעצב שלו נגע בליבי.

 למרות שהקפיד לפלרטט עם כל אישה, וניסה להעמיד פני דון ז'ואן, קלטתי את העצב שלו, משהו כבד שהגיח מנשמתו. כעבור יומיים-שלושה, בארוחת ערב אינטימית של שנינו בעיר, במסעדה יוונית מצוינת, על המון כוסות רֶצִינָה, אני סיפרתי לו על כאב הלב המתמשך שלי על אדם בן זוגי שנפטר, והוא סיפר לי שהוא חולה. סרטן במעי הגס. הוא עמד לפני טיפול, עדיין בלי לדעת עד כמה חמורה מחלתו, הרי אולי בעצם זה לא כזה גרוע – ובכל זאת היה אחוז פחד מוות. ואולי כל כך פחד דווקא מפני שלא ידע כמה יצטרכו לכרות ממנו ולפלוש לגופו.

 מובן שמיד חשתי אליו קרבה כפולה ומכופלת. הרי אבי גסס מסרטן בערמונית שהתפתח לסרטן משני בעמוד השדרה. גזר דין מוות ודאי. ונדמה היה שאין פלא בכלל שפיטר חלף בדרכי דווקא ברגע הזה בחיי. 

 עברו עוד יום-יומיים, וביום שלישי בערב, כששבתי מהקרנה של הסרט "ספרות זולה" שהוקרן שם בבכורתו, חיכו לי איזה שישה-שבעה פתקים בקבלה.

 אחייניתי חיפשה אותי. ביקשה שאתקשר מיד ברגע שאקבל את ההודעות.

 התקשרתי. היא הודיעה שאבי נפטר. בלילה מצבו החמיר והוא נלקח לאיכילוב. שם, בבוקר, חצי ערום, בודד וקפוא, הוא נפטר על כיסא בחדרו. האחות באה להחליף לו מצעים ושכחה לחזור. אולי קפא למוות. מי יודע. ככה, בודד כמו כלב.

 אחרי השיחה הזאת לא ידעתי את נפשי, פשוט ככה. לא יכולתי להישאר בחדר. אז חזרתי העירה. בהתחלה הלכתי לראות סרט חצות, אבל לא יכולתי להתרכז, אז התחלתי להסתובב כמו מטורפת במרכז העיר, מזיעה, מתנשפת, בלי נשימה, הוזה מרוב מחשבות שרצו במוחי.

 אחרי השעה ההיסטרית הזו, החלטתי לשוב למלון המרוחק. לקחתי מונית לשם. השעה היתה אולי שתיים אחרי חצות. נכנסתי לבר של המלון. חיפשתי פנים מוכרות בתוך קהל של כיסאות ריקים. בקצה ראיתי את פיטר ואת מבקרת הקולנוע משוודיה – הלקוחות היחידים של הברמן המשועמם – יושבים ומשוחחים חרישית.

 הצטרפתי אליהם. ישבנו שעה ודיברנו. לא סיפרתי להם על אבי, לא הייתי מסוגלת. רק סיפרתי שמצבו החמיר, ולכן מחר בבוקר אנסה לעלות על טיסה לארץ. והמשכנו לפטפט. שיחות כאלה של זרים שהפכו לחברים טובים לשעה-שעתיים, שהתחברו בגלל שהם רחוק מהבית.

 בשלוש בלילה הברמן המעוצבן, שאותת לנו כל הזמן שהוא רוצה לסגור, כבר ניגש אלינו ובישר לנו בלשון חותכת שזהו זה, עלינו להתחפף. אז לקחנו את גופותינו המותשים אל המעלית.

 השוודית גרה קומה מתחתינו. פיטר ואני עלינו אל הקומה שלנו. כשיצאנו, שאלתי אם הוא רוצה להמשיך את חגיגת השתייה בחדרי. ידעתי שלא אוכל להיות לבד בחדר. אם אשאר לבד, אולי אקפוץ לבריכה המרוקנת ממים שלמטה.  

 חגגנו קצת על המיני בר (יותר נכון, אני חגגתי) וסיימנו במיטה. שני ניצולים מיואשים של מחלה ארורה. ואולי בכלל לא ניצולים. אולי מתים. אני בכל אופן הרגשתי מתה, ופיטר עשה איתי אהבה כמו מישהו שעומד למות, רדוף בשדים שלו. הרגשתי שאנחנו  עושים אהבה על הקבר של אבי – שתי גוויות, אני ליבי מת, והוא אולי גוסס, אולי אפילו עומד למות.

 בבוקר גיליתי שהטיסות לאתונה מלאות. טיסות ישירות מסלוניקי לארץ לא היו אז, וגם כל טיסות הקונקשיין היו מלאות. זמן של פסטיבל הוא לא זמן טוב לטיסות בהולות. בסוף מצאו לי טיסה פנויה ליום המחרת.

 התקשרתי לארץ. ביקשתי שידחו את הלוויה ביום אחד. רק ביום אחד. אחי שאל את הרבנים. הם אמרו שלא נהוג לדחות לוויה בשביל בת. מילא, לא הייתי בן שאומר קדיש…

 ולא דחו את הלוויה.

 חזרתי ארצה רק יום למחרת הלוויה. וכך לא הייתי בלוויה של אבי.

 אחר כך כבר לא חשבתי על כלום. מבקרת הקולנוע משוודיה עוד ניסתה קצת להיות איתי בקשר. לא יכולתי לעמוד בכך. גם עם פיטר לא הייתי מסוגלת ליצור קשר. הייתי כמו מתה-חיה אחרי מות אבי.

 ולא נודע לי מה עלה בגורלו של פיטר, האם החלים ממחלתו, והאם הוא עדיין חי ובועט ומספר בדיחות סרקסטיות ומפתה מבקרות קולנוע עצובות בלילות קורעי נשמה בפסטיבלים רחוקים.

 

וזה הפרק הראשון של רומן בכתובים שאני עובדת עליו כבר חמש שנים (וכהרגלי, מי יותר מתי אסיימו), שמתאר את הלילה הזה – הלילה בו מת אבי, ואני העברתי אותו הלומת אלכוהול בזרועותיו של פיטר ההולנדי, שאולי גסס אף הוא מהסרטן באותן שעות.