ארבעים שנה (פוסט לנשים בלבד)

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

בחישוב קל, אני מקבלת כמעט ארבעים שנה. בעוד כמה חודשים זה יהיה ארבעים. חתיכת חיים. כמעט כל חיי בעצם. הייתי בת 11 כשקיבלתי לראשונה. כתבתי על זה גם באחד הסיפורים בקובץ "יצאתי לחפש מחסה" וגם ברומן "רואות מכאן את כל העולם" – כתבתי את תחושת המבוכה, המועקה, הזעזוע מהופעת הדימום החודשי.

ידעתי שזה עומד לבוא, הבנתי בדיוק מה זה, אבל כל כך לא רציתי שזה יגיע כבר. לא כל כך מוקדם. רציתי לקבל עוד כמה שנות חירות מהשעבוד למלאכת החיים החודשית הזו.

זה לא כאב בהתחלה. היתה טיפת דם וזהו. בעיקר התביישתי מפני אימי, לא מפני עצמי. ידעתי שלדבר איתה על זה, יביך אותה כל כך. לכן לא סיפרתי לה. יותר מחצי שנה אימי לא ידעה על כך שכבר קיבלתי. הצלחתי להסתיר את זה טוב טוב ממנה. כשהבחינה בכך בסוף, באה אלי סמוקת פנים ושאלה. כמעט קברתי את עצמי. אוי המבוכה. אוי המבוכה של אם ובת שלא יודעות איך לדבר על זה."ה-זה".

ואז, אחרי כמה שנים ש"היא", "השד האדום", ה"מחלה", ושאר הכינויים לתופעת הנשית הזו, פקדה אותי ללא כאב, החלו כמה שנים של כאב וסבל. ישנן נערות שלא מרגישות כלום, אני די סבלתי לפחות יום אחד בחודש מכאבים.

למזלי, לקראת הצבא הם פגו. זכיתי בעשור משוחרר מכאבים וסבל, עד שלקראת גיל 30 החלו כאבי גודש – רק מי שמקבלת אותם יודעת על מה אני מדברת. לחץ נוראי באזור האגן. למזלי, אדקס פורטה פתר גם את הבעיה הזו.

וכך עברו השנים, כשהכול פחות או יותר בסדר, בשליטה.

עד לפני שלוש שנים. בגיל 47 זה התחיל. סבל גדול מנשוא: וסתות ארוכות ומדממות, כואבות, עם הרגשה כללית שעומדים למות, פשוט ככה. ומשנה לשנה זה הולך ומחמיר. וסתות שפשוט משביתות אותי ומשבשות את חיי. אני בת חמישים וחצי כמעט. מקבלת קרוב לארבעים שנה. מחכה בפחד לשבועיים הקשים האלה בכל חודש.

ומדי חודש מצטרף תסמין חדש: בחילה, עצבנות נוראית, עצב ודיכאון, רצון לפרוץ בבכי, חוש ריח מוגזם, שגורם לכל דבר להסריח בעיני מקילומטרים, ועוד ועוד, וזה בנוסף לכאבים ולדימום הרב, לחולשה, ללחץ בבטן ובגוף ולאנמיה.

הכול בשליטה. אין צורך לדאוג. אני מטפלת בעצמי כמיטב יכולתי. נושאת בגבורה את השאריות של ה"בעצב תלדי בנים" הארור הזה. סובלת, סובלת, כואבת כואבת, חיה חצי חודש על משככי כאבים.

את הרחם החלטתי לא להוציא, למרות שזו המלצת הרופאים. אין לי עוד הרבה זמן לחכות, אז אני ממתינה בסבלנות ובגבורה, כמו אימי ואחיותיי לפני. כולנו פחדנו מפני הניתוח הזה, והחלטנו לחכות עד לסוף הטוב (או הרע, מי יודע מה יקרה לי במנאופוזה. ממה שקרה לנשים במשפחה שלי, זה לא הולך להיות שמח).

אני כל הזמן מנסה לחקור נשים בגילי מה קורה להן. הרוב מתחמקות. מצנזרות. כנראה שעדיין לא נעים לדבר על זה. לא נעים להיראות חלשות וכואבות וסובלות. זה לא סקסי. לא פוטוגני. לא נעים. איכסה. וגברים בכלל בטח ייגעלו אם ישמעו עד כמה ואיך סובל החצי השני.

אבל לפעמים, אם יוצא לי לראות את התוכנית "אופרה", אני רואה שמעבר לים נשים פחות מתעקשות להיות ג'דעיות, וכן מודות בהמון מצוקות בשל התקופה שלפני בוא גיל המעבר, ושל גיל המעבר, כמובן. מיליוני נשים כותבת לתוכנית ומספרות על הסבל החודשי הכבד, המעיק, משבש החיים.

עוד חצי שנה, אני אומרת לעצמי. אולי שנה. כמה עוד זה יכול להימשך? ארבעים שנה, רבק. יאללה, אני את תרומתי למחזור הפריון הנשיי הקוסמי כבר תרמתי.