הנמל סופר

    "בואו-מהר, בואו-מהר, מנשה מזיין ת'אשכנזי," קרא אלינו יוסי, הילד הכי פלצפן בקבוצה, בדיוק כשחזרנו מהבית-ספר לפנימייה, "נוּ רוצו כבר, מנשה הורג ת'אשכנזי במכות!" כמו בכל יום היינו עסוקים בלנחש מה יש לאכול לארוחת-צהרים לפי הריח שהגיע דרך החלונות הגבוהים במטבח של פלורה. בפעם הזאת זה לא היה קשה במיוחד. דבר ראשון היה כרוב מבושל, את זה ידענו כבר ...

  1 ערב שבת, המשפחה ביחד, אח מתקשר ממרחקים, ממדינה לטינית מסוימת, הטלפון עובר מיד ליד, מגיע אליך בין הענבים לשזיפים. מה שלומך? הכול מצוין. משהו חדש? לא, הכול בסדר. תגיד משהו קרה? לפני שבועיים, אבל עכשיו הכול בסדר. מסתבר שעבר שוד, שני חמושים באקדחים, באו אליו ואל חברה מקומית כשהלכו על החוף, דרשו את הארנק. היו לו בארנק תמונות חשובות ...

        רינה רוצָה לאכול את השמש בעיניה שוכן הרעב היא תחיה בארמון שחלמה אותו אמש בסופו של מדבר הזהב   רינה נושמת ענן בשבוע שותה ממפל שבהר היא תשתה גם אותך אם תרגיש געגוע ולרגע תהיה מאושר     פזמון: (רינה) את עפה גבוה-גבוה מעל אגמים והרים בכל פעם שאת מתרסקת באים פחות חברים           – – ...

    שלושה ימים ראשונים בבלוג, זמן מצוין לסיכומים. הרבה פנים לו לבלוג, חלקם נעימים אחרים לא פחות ממדאיגים. שירוצו האצבעות כמו שלא תמיד מותר בסיפורים ויאמרו את דברן, הרי זה יקרה מתישהו – הרסן יוסר, אני אכנע – אז למה לא כבר עכשיו? ההצעה של יעל ישראל מלפני פחות משבוע לפתוח בלוג הקפיצה מייד כמה מחשבות, בעיקר מחשבה אחת ישנה: ...

    הפעם הזאת הוא לא ייתן לה להתחמק. זאת תהיה הרגילה הכי מיוחדת של כל הזמנים. הזמין אותה לטיול בנגב והיא הסכימה. כן, היא הסכימה, באלוהים, הפעם הוא לא ייתן לה להתחמק. כבר שלושה חודשים שהוא רומז לה, מה זה רומז, אומר, צועק, צורח שהוא מתכנן עליה, ולא סתם בשביל איזה סטוץ, זה הכי רציני שיש, נמאס לו מכל ...

          האיקסים הצטברו במהירות מעל לוח השנה והשלמת המשימה נראתה רחוקה מאוד (על סיום במועד אין מה לדבר, הוא מזמן כוסה באיקסים). הטלפון הנייד הראה אחת-עשרה עשרים-ושלוש. ליד מיטתי הופיעה גוזלה. פקחתי עיניים, היא התביישה לרגע. בוקר טוב, אמרתי. בוקר טוב. מה שלומךְ מותק? בסדר. קום, היא תפסה לי ביד, קום, בוא לסלון. רגע מותק. קום, קום ...

    פּוֹעֵל בִּנְיָן סִינִי/ וְזוֹנָה אוּקְרָאִינִית/ עַל מִזְרָן מְשֻׁמָּשׁ/ בְּעִיר הַחֲלוֹם/ יֵשׁ רְעַב אֶצְבָּעוֹת/ וּגְנִיחַת פְּרוֹטוֹקוֹל/ הֵם פּוֹלְטִים אֲנָחוֹת לַתִּקְרָה/ אֲחוֹתִי הַיְּקָרָה/ הַיְּקָרָה לִי מִדַּי/ הוֹי גַבֵּךְ הַמָּעוּךְ זֶה מִכְּבָר/ אֲהוּבִי הֶעָיֵף/ הוֹי, עוֹרְךָ הַמְּאֻבָּק/ גַּם גַּבְּךָ הַדָּקִּיק נִשְׁבַּר/ הַשְּׁקָלִים יִזְרְמוּ/ וְטִפּוֹת דֶּבֶק סִינִי/ מִטְפָּחוֹת שֶׁל נְיָר וּבֵטוֹן. נִסְתַּתֵּר נִתְחַבֵּא/ בְּתוֹךְ חֶדֶר אָטוּם/ בְּבֶטֶן מִקְלָט מְזֻיָּן/ אֲהוּבִים וְיָפִים/ יִקְרְעוּ ...

     "חלפתי ביניהם כזר, אך איש לא ראה שכזה הייתי. חייתי ביניהם כמרגל, ואיש, אפילו אני עצמי, לא חשד שאני עשוי להיות כזה. (…) כך הייתי זהה לאחרים בלי שיתקיים דמיון, אח לכולם בלי להיות בן המשפחה."                                                                                                                                                            (פרננדו פסואה, ספר "האי-נחת")   ריו דה-ז"נרו, ברזיל. הערב יורד באדמומיות עזה מעל האיים הנצפים מהר הסוכר, ריח הצמחייה ...

  עֶרִי ישב בבית קפה תל-אביבי נעים והמתין לפגישתו עם הבחורה האחרונה בתל-אביב. מן הסתם גם עבורה הוא יקדים את אותה הקדמה מוכרת על אודות שמו, וודאי שיוסיף כמה מילים על הטיול הנפלא שלו ברחבי אוסטרליה, המסע ששינה ללא היכר את ישותו ואת הסתכלותו על העולם ועל בני האדם. הוא יספר לה על החיבה הגדולה שלו לצלילה ועל השלווה העילאית ...

    עֵץ הַגּ"וּמֶז עוֹמֵד אֵיתָן/ בִּשְׂדוֹת הָאַסְפַלְט שֶׁל יַלְדוּתִי/ אָבִי נוֹשֵׂא אוֹתִי אֶל-עָל/ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם חֲזָקוֹת/ לְלַקֵּט חֹפֶן שֶׁל פֵּרוֹת מְדוּבָשִׁים/ לְהַמְתִּיק מְעַט מִבֵּין הָעֲנָפִים. וּבְמֶרְחַק הַשָּׁנִים וְהַכְּאֵב/ מוֹצֵא עַצְמִי פּוֹסֵעַ שׁוּב/ עַל שְׂפַת עֲצֵי גּ"וּמֶז זְקֵנִים/ וִידֵי אָבִי הַמֵּת כְּבָר תַּשּׁוּ/ אַךְ הַדְּבַשׁ עוֹדוֹ אוֹחֵז בָּאֶצְבָּעוֹת/ וְאֶרֶס הַפֵּרוֹת נוֹטֵף בַּחֲדָרִים.   * גּ"וּמֶז – שִׁקְמָה (ערבית).        ...