לפני ימים אחדים פרסמתי בבלוג את הסיפור "ציפו… קטן" שכבר עבר מאז גלגולים כמעט לא יאמנו. כעת אני חש, לראשונה ככותב, בצורך לעשות מעשה בלתי ספרותי בעליל ולהוסיף על הסיפור מספר מילות הבהרה.
אנשים שמכירים אותי מהחיים הלא-וירטואליים עשו את הקישור הפשוט והלא ביקורתי ברזולוציה של אחד לאחד, כלומר, קריאה לפיה המספר והגיבור הינם התגלמות בלתי מתווכת וקבועה של הסופר. למרות משיכת אלמנטים מחיי כותבים ביצירתם – כמו שכל סופר עושה במודע או שלא במודע, ובייחוד, כך נדמה לי, כותבי הבדיון – מדובר ביצירה ספרותית (לא בשלה עדיין!, להלן), שלמעשה לא הייתה מכוונת ליותר מששה-שבעה זוגות עיניים של אנשים שהתכנסו לבחון יחדיו את מעשה הכתיבה.
הסיפור נכתב לפני חודשים אחדים כתרגיל בסדנה שבה השתתפתי באוניברסיטת תל-אביב בהנחיית סופר האמת יובל שמעוני. הסיפור נכתב כתרגיל בתוך הקשר של דיבור ומחשבה על רגשות קשים, אלימים, כנים, לא מוסתרים, בייחוד מפניו של הכותב עצמו, וכן עמידה אמיצה בעת הכתיבה אל מול ה"שדים" שלא פעם שֵדיותם מובילה להתחמקות מהם. להתרשמותי, התרגיל הוצג ונבחן בסדנה בסִפרותיותו, מבלי שהנוכחים העלו את האפשרות שקווים בסיפור משוכים מחיי המציג. עניין השימוש באירוע אקטואלי חם בעיתונות טופל במידה מסוימת (האם נכון לעשות זאת? מה ההשפעה על הרלוונטיות של הסיפור לטווח הרחוק?).
אשר לבשלות הסיפור, אני סבור שיש לסיפור גרעין של כוח ספרותי, אך גם שנחוצים בו לא מעט כיוונים, צמצום והידוק, וייתכן מאוד שאף עידון בכמה מקומות שהבוטות צומחת פרא ולא משרתת את המטרה. כמו שאמר לי חבר, איש ספרות ידוע בקריית ספר: הייתי מצמצם את המראה של האגרוף הספרותי בכדי להעצים את כוחו. יופי של עצה! אם אעשה בעתיד שימוש בסיפור "ציפו… קטן" לשם פרסום ספרותי של ממש, אחזור לעבוד עליו גם על פי עצה זו, בעיקר תוך מיתון ודיוק השפה הפנימית של הזעם (קראתי את הסיפור שוב, והוא באמת נראה לי עולה על גדותיו, יוצא ממידה נכונה ומאבד את הכוח שברמיזה). ככלל, איני מאמין שהשליפה הראשונית של טקסט מושלמת ושלאחריה ניתן להשתרע בשלווה על זרי הדפנה. ככותב אני נמנה יותר על אנשי השכתובים. מניסיוני, הפרסום כפוסט בבלוג עוזר לחדד ולשפר את המבט על היצירה. כעיקרון, איני מחשיב פרסום ספרותי ראשון בבלוג כפרסום ספרותי חתום, למרות שיש משהו מחייה – ולעיתים מרגיע – במיידיות הזו.
אשר להקשר החוץ ספרותי, בסיפור קיימת הקצנה של מצב עניינים שגור יחסית בעולם ובנפש (עמידה מול שדים מסוימים), הארוג במציאות החברתית (לא על הפסיכולוגיה לבדה…), שנועד להעביר רגע דרמטי סוער ובתוכו רגע אינטימי, מבנה של עין הסערה וסתירה בין תפישות המתקיימות במקביל של סיטואציית האבהות. ההפשטה החשובה בעיניי הינה עמידתו של היחיד, אל מול האיום של הדימוי של המשפט על חייו; התחושה שהמשפט מוטה מראש כנגד גברים וסוגר על חייו בשל מצבו, מינו והאנשים המסוימים שאיתם נקשר. כמו כן – והדבר בלב לבו של הסיפור – יש חשיבות רבה להתקוממות הנפשית כנגד האפשרות של ניצול ציני של הרגישות של המשפט לחולשתן של נשים חלשות, ושימוש ברגישות זו ככלי נשק לתוקפנות בידיהן של נשים אחרות.
ההסתכלות כאן על המשפט היא כמובן חיצונית, עממית משהו ולא מלומדת, ונצפית לא מתוך האולמות, אלא מתוך הדרמה של היחיד החש נרדף, ניצוד וחסר מוצא, כשהמשפט משמש בשגרת אבהותו ככלי להתקפה מניפולטיבית על עצם קיומו (היחיד במקרה הזה הוא יחיד, אך גם מסמל סקטור שלם). בהחלט בהחלט ייתכן שנכון היה לחסוך בסיפור בשמות מפורשים ובשמות תואר מסוימים ולשקול מחדש את השימוש במקרה אקטואלי (מקרה זריקת הנעל על שופטת העליון, עליו מולבשת כאן הסמליות של הקרע בין אוכלוסיות מסוימות – וקיימות כמה וכמה כאלה – לבין המערכת המשפטית כמערכת, יחסי הדרה ושלילה הדדית אלימים לפרקים). בכל מקרה, הדבר שעל המוקד כאן הוא הנפש הסוערת והמתקוממת – אכן בשפה פנימית דימויית עשירה באלימות, כפי שגוררים מצבים של איומים קיומיים – כנגד העוול, חוסר הצדק והבזבוז. לצד הרטוריקה האלימה של נפש הגיבור, המשפט משמש כאן מנגד כאלמנט האלים שחודר ומשפיע על המציאות באופן קבוע, ולא כפי שסביר לחשוב, שהחיים האלימים נעצרים ברגע מסוים ונאספים אל בית המשפט כדי לברר את הדברים לאשורם, לומר ידידי-המלומד ולחשוב אויבי-הנאלח, לפסוק, לגזור, וכולי.
אשר לדמויות, כמובן שכולן מוקצנות ומוצבות, כפי שאולי מבקש הסיפור הקצר, ביחס לפרובלמאטיקה העיקרית של הסיפור. בכלל זה בעיקר דמות האם, המוקצנת והמצומצמת להיבט אחד של הסיטואציה – הטלת הפחדה מעוולת, איומים בהרס חיי האב, שימוש מניפולטיבי בבת ובאימהוּת וכל זאת תוך שימוש בתרבות המשפטית להשגת האפקט הרצוי. כמובן שדמות זו נצפית דרך עיניי הגיבור, ברגע הבוער, ובשפה פנימית, לא מסוגננת מספיק, של אדם העומד מול שדיו. כך שאי אפשר לגזור מהדמות הסיפורית על כל רוחב היריעה של דמות במציאות. במקרה השגוי של קישור אחד לאחד של אלמנטים בסיפור לדמויות בעולם האמיתי, עשוי הדבר עשוי לגרום לעוול ולהבנה צרה מאוד של סיפור שאולי אולי ראוי לטיפול מורכב ולרוחב יריעה הרבה יותר רציני.
הסיפור פורסם, בניגוד לדרכי להניח בצד את הטקסט כדי לחזור אליו עם עיניים חדשות, בסמיכות לאירוע מכאיב בחיי הלא-וירטואליים ולכן משך את ההדים שמשך (בעיקר מחוץ לטוקבקיאדה). לא אסתיר את תחושתי האישית – הלא מלומדת! – שהמשפט בישראל כיום אכן מוטה תרבותית ועשוי למעוך צדדים מסוימים ולייצר בקרבם תחושת היעדר מוצא (ככלל מערכת שחוסמת אפשרות לתקווה פוגעת בעצמה בסופו של דבר). ייתכן שמדובר בהטייה שמקורה בתיקון יתר למצב קודם שדרש תיקון, אך בכל מקרה הרושם הוא שהמשפט כיום אינו שופט, אלא פועל מתוך אג'נדה, קרי מצטרף במידה רבה באופן לא ביקורתי לאחד הצדדים (לכן הוזכרה המלחמה של המשפט על זהותו, זה כמובן דיבור לא מדויק). הרושם הזה אולי נכון ואולי לא, אך הדבר הנורא ביותר בסוגיה זו, לטעמי, הוא האפשרות הקלה מדי לניצול התנהלות משפטית שיוצאת מתוך כוונות טובות, קרי הגנה על נשים חלשות, לשם התקפה ומירור חייהם של גברים, שגם הם בדרך כלל אזרחים ובדרך כלל בני אדם וזכאים ליחס הוגן בחברה מתוקנת, שמעזה לבחון את עצמה, להרחיק מעבר לפשטנות של סטריאוטיפים תקשורתיים מזעזעים ואולי גם להתחיל לתקן את עצמה. אין לי ספק שהפעולה האחרונה, זו של השימוש במשפט ככלי טרור באינטראקציות בין אישיות, פוגעת בסופו של דבר בגברים ובנשים כאחד ולא פחות ביכולת בית המשפט להגן על מי שצריך להגן.
על אף הגלישה לפרקים בטקסט זה לטון כמו-מלומד, מדובר בלא יותר מכמה דברי הבהרה בתוספת הגיגים ונקיטת עמדה, שמטרתם להדגיש שלא נכון לראות את הסיפור "ציפו… קטן" כדיווח, ולא נכון להבין או לשפוט דמויות במציאות דרך ההבעות או ההשתקפויות הצרות (והמוטות) באלף וחמש-מאות מילותיו של הסיפור. הסיפור עוסק מתוך הקרביים בתחושת עוול ואין מטרת פרסומו לייצר עוול נוסף, ההפך הגמור הוא הנכון.
יחזקאל יקירי, בתור מי שמכירה אותך ואוהבת אותך, אני קראתי אותו דבר ראשון כדיווח יד ראשונה, וחשבתי שמן ההביט הזה טוב עשית שהרשית לך לבטא עד הסוף את רגשותיך.
התלבטתי יומיים אם להציע לי במייל אישי ל"הרזות" את הטקסט לצורך שיפור ספרותי, בדיוק כמו שהציע לך ידידך, ואז החלטתי שיש מקומות שצריך לתת לכותב את ההתבשלות האישית שלו עם טקסט כה אישי וכואב.
שני דברים בנוגע לטקסט כזה. גם אני מאלה הסבורים שכתיבה אינה טיפול טרפויטי, אבל, לפעמים משהו טוב יתחיל דווקא מכתיבה שמטרתה לשחרר את הנפש, ואז הוא יתגבש לכדי יצירת אמנות.
חזק ואמץ, אישית וספרותית.
סיפור הוא סיפור הוא סיפור. רק סיפור. למי שלא מבין את זה מחר מתחילים לקרוא כיפה אדומה, ביום שלישי "ידיעות אחרונות".
הי
רשמתי את תגובתי למטה (שמסתכמת בהמלצה)
אבל רציתי לומצר לך שלטעמי הסיפור טוב מאד כפי שהוא.
החיספוס שבו הוא סוג של מרדנות כתיבה וזה נהדר.
אסתי