הנמל סופר
אם יש תגובות על פוסטים אז למה לא פוסטים על תגובות? אתמול סיפרתי על ההתרסקות שלי בכדורגל בפארק ברסי. ניסיתי משהו קצת יומרני מתברר, צריך לחזור עוד יותר לכושר לפני שמנסים בעיטת מספרת על אדמה קשה. אבל זה בסדר, הפצעים מגלידים, אין מה לדאוג. טובה כתבה לי תגובה על כך שהבלוג מטרתו היא לחלוק את המשמעות של חיי היום יום, וחתמה במשפט "אני חיה חיים של אחרים". לבלוג אני מניח מטרות ותיפקודים הרבה; למעשה אני מתעניין בזה באיזשהו הקשר בצורה רצינית, אני מקווה. בנוגע להערה האחרונה של טובה, עלתה לי התהיה שמא זה המזל של אמנים, או של אמנים מסוימים, שהחיים שלהם, ויותר מזה – איך שהם באים לידי ביטוי בייצוגים שהם מייצרים, הופכים להיות פיסות חיים של ועבור אחרים; נתח בחיים של מישהו אחר, לא דבר של מה בכך. מצד נוסף, אילו חיים יש להם, לאמנים האלה? האם רבים לא מוותרים, לפחות במידה כזאת או אחרת, על החיים שלהם עצמם כדי ליצור ייצוג שאולי יהיו בו חיים עבור מישהו אחר?
יחזקאל, זו שאלת השאלות שאני שואלת את עצמי כל חיי: האם אני חיה את החיים האינטסיביים ביותר בגלל שאני משוררת ואני מרשה לעצמי, או זה שאני משוררת דוחף אותי לחיות חיים שאינם חיים, רק מארב… מארב מתמיד לרגעים רוטטים שאפשר לעשות איתם משהו!
היי יחזקאל
החלטתי שהבוקר אתישב לכתוב את השיר
"חיה חיים של אחרים"
כי אני הולכת עם המחשבת הזאת לפחות שבוע, מעבירה בראש כמה מיטות אני מסדרת כל יום, וכמה שעורי בית אני מכינה, וכמה צ"פסים אני מטגנת, וככה בעודי משסנת מתניים החלטתי, להציץ, רק לרגע -לבננות-, ואז אני מגלה את הפוסט שלך, זה קפץ, שחכתי שכתבתי לך, ובהיתי… יש עוד משהו שחי חיים של אחרים??? אין לי פיתרון לחיים הכפולים משולשים ומרובעים… אני מצרך נדיר… כולם צריכים את טובה, אני רק יכולה לומר, שאולי לחיות חיים של אחרים זה גם זכות, ובכלל כל צורת החיים שלי היא בשכבות. (שאולי זה גם משפט מתאים לשיר)
תודה על הבלוג שכתבת, כי השאלות שהעלת הם קיומיות בעיניי.
פעם כתבתי שיר: אם הייתי חיה על אי בודד האם הייתי כותבת מוזיקה?
אני חיבת למצא את השיר הזה
להתראות, טובה
"אני מצרך נדיר, כולם צריכים את טובה", זה נשמע כמו לוגו, פרסומת, ניפלא בעיני כך להציג את "אני חיה חיים של אחרים מהזוית הזו.ומה שיחזקאל אומר על הבטוי הזה, זו שאלה שנידמה שכולנו שואלים את עצמנו האם אני חיה את החיים שלי? איך הייתי רוצה לחיות אותם? מה הם החיים שלי מבלי להיות תלויה בחייהם של אחרים? איזו משמעות תהיה להם ? האם אני אהיה אני מבלי…?!
נו זו התלבטות ללא סוף. בשבת האחרונה ניסיתי לחשב כמה מלפפונים אחתוך לכל אחד מהילדים עד שיעזבו את הבית.
וכנראה גם אני מצרך נדיר בדרכי. וכמו אורה זה די ברור שאי אפשר לחיות אחרת לי ובכל זאת ישנם גם חיים פרטיים וחיים במקביל וחיים וירטואלים ומה לא.
מיכל, השיר על עטיפות הניילון ושאר החפצים יפה ומקורי משום מה לא הצלחתי להשאיר שם תגובה.
מעשה שסך לי איציק הנביא, יהודי רגיש ומטופל בצרות של אחרים, איך שחקה לו השעה ובעזרת מאורע מופלא היוצא מגדר הרגיל פגש אם ובתה באצמע תל אביב.
שלום עליכם יחזקאל, אנה סלח לי על ההתפרצות לבלוג אבל יש לי סיפור שאדם כמוך אסור שיפסיד.
בקצרה:
שני גברים רצו את ליבה של אותה בחורה,
האחד עשיר יפה ומצליח, והשני עני וחסר כל
העשיר ניסה לפנות אל הבחורה במלוא הבטחון, בשתף הדיבור, בשנינות, תוך כדי ניפנוף במעמדו ובהשיגו,
זה אמנם גרם לבחורה להעריך מאוד את אותו אדם על כל אותם הישגים שהשיג ולחשוב שהוא מאוד מוכשר, אבל לא נתן לה שום הזדמנות להקרות עמוקה עם האדם העומד מולה מעבר לכל המילים הגבוהות ומלאות הבטחון וכל התארים.
העני פנה אל הבחורה – חסר בטחון, בלי שתף דיבור בלי שנינות בלי מעמד ובלי השגים,
אי אפשר להגיד שהבחורה התרשמה ממנו כאדם החכם בעולם, אבל אפשר להגיד שהבחורה לפחות זכתה להקיר את האדם שעומד מולה באמת, היא זכתה לראות מה יש לו שם בפנים,
וזה בדיוק מה שהיא היתה צריכה כדי להאוב אותו,
היא לא חפשה שותף למחקר הקדמי, היא חיפשה שותף לרגשות שלה ואת זה היא מצאה אצל העני.
וכך זה יקרי גם באמנות, אמנות אמיתית מקורה מתוך רגש
אדם שאטום רגשית לא מסוגל ליצר אמנות, הוא מסוגל ליצר מילים בחרוזים או קווים מדויקים, אבל לא שום
דבר שמסוגל להציט משהו בליבו של בוחן היצירה!
ולכן לא יעזור לך גם אם תעשה 1000 דוקטורטים על תולדות האמנות, כל עוד תהיה אטום רגשית ותתכחש למה שמסביבך, לא תוכל ליצור יותר מאשר יצירות בנאליות הדומות לפלט של מחשב.
סבינה, נו אז מה ההכרעה שלך בין שתי האפשרויות? אני נזכר במשפט, לא זוכר מאיזה הקשר, שאומר בערך כך: אפשר להדריך אותך באשר למה לא לעשות, אבל מה לעשות, זה כל אחד צריך להחליט לעצמו.
טובה, תודה על התגובה, ועל ההערה. אני שמח אם הפינג-פונג הקטן הזה הצליח להבהיר או לעשות משהו אצלך. אותי הוא דוחף ליתר מבט על ההווה ועל היוםיום (ראי הפוסט הבא). את כותבת דברים יפים בתגובות. אני קורא עכשיו, מאוד לאיטי, את המכתבים של פלובר – אני לא בטוח שהיצירות שלו כל כך מעניינות ומעוררות עבורי. הנה את כותבת תגובה ומגלה שורות של שירים ונקודות קיומיות. אני מניח שכמה שתהיי יותר בדיאלוג תוכלי לתפוס את הרגעים שהם המונולוגים הכי טובים שלך. ככה אינטואיציה קטנה.
ולאיציק, תודה על המשל היפה. את המשל הזה אפשר היה לכתוב גם אחרת, גם מאוד אחרת, אבל בשביל זה צריך להיות מסוגל להחזיק במורכבות כזו שתאמר שמא מה שרואות העיניים מכאן ומה ששמועות האוזניים מכאן אינו כל התמונה, אולי אפילו אינו התמונה כלל (לדעתי עגנון הצליח בזה לא רע באחד מסיפוריו). והדימויים המרכיבים את המשל, ייתכן שהם מולבשים בסדר מעורבב ומבולבל שפוגע במשל ובנמשל כאחד, מבחינות רבות מאוד. אתה מוזמן לכתוב אליי אישית אם תרצה. אני מקשיב לביטחון שלך בין הדברים ומציע להבדיל בין האיש, שאינך מכיר כמו שאתה סבור, לבין פלטי המחשב חסרי הרגש שלו. ובעניין לעניין הכללי באמנות, אין ספק שאתה צודק, גם אני סבור שהדברים האמיתיים באים ממקום ראשוני של חיבור של אדם לרגשות האמיתיים והעמוקים שלו, לא פעם לדברים הכואבים לו ביותר. אני תוהה לא מעט בעניין הזה, באופן קיומי שאין לך מושג באילו עוצמות. אני מקווה באמת שאתה לא מתרשם מדי מפלטי המחשב הדלוחים, ותוהה כמה אתה יכול לראות בין השורות. והאם זה יכול לשמש כחלון לראות דברים אחרים, או אולי אפילו מראה. שוב תודה
היי יחזקאל אכן זה פינג פונג קיומי, מזכיר את ,ההרמוניה של החיים, אם אני חושבת על אקורד יש את הצליים הפנמיים שאף אחד לא שומע, אבל הם השורשים שלו. הצלילים האלה גורמים לו להיות מוזר, או רגיל, או מזו"ר או מינור, בכל אופן אם באמת יש לי דקות שאני זוכרת בסוף היום, (הארוך) בעצם זה הדקות שנגעתי באקורד הפנימי, וזה נס לתקשר איתו. יש לי להקה שאנחנו פועלים שנתיים וחצי, חברים טובים, בדרך כלל מנגנים חומרים שאני מביאה, ואז השיח הוא על צורת העיבודים, ואתמול חיברנו שיר ביחד, הצלחנו לרחף ביחד, זה היה מופלא בעיניי, הריכוז הזה איך התהלכנו בתוך בחושך, באור, אף אחד לא מוותר על עצמו, אף אחד לא מפריע להשראה של השני.
בנתיים להתראות טובה