בננות - בלוגים / / תולדותיה של חבורה ספרותית (חלק ראשון מתוך ששה חלקים)
הנמל
  • יחזקאל רחמים

    סופר

תולדותיה של חבורה ספרותית (חלק ראשון מתוך ששה חלקים)

 

 

בעקבות ההתעניינות הרבה עם פרסום המבוא של התזה שלי כאן באתר החלטתי להעלות גם את הפרק "תולדותיה של חבורה ספרותית" (פרק זה אינו מופיע ברצף מייד לאחר המבוא). לשם כך חילקתי את הפרק לששה חלקים שאותם אעלה כאן בזה אחר זה. 
קישור למבוא: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=1338&blogID=97

קטע הפרק המובא להלן לקוח מתוך עבודת הגמר:
מלחמות הדיוֹ: השתלבותה של חבורת "עמדה" בשדה הספרות בישראל
(העבודה נכתבה בהנחיית פרופ" יהודה שנהב ופרופ" מוטי רגב; ספטמבר 2007, אוניברסיטת תל אביב)

5. תולדותיה של חבורה ספרותית

 

5.1 תבוא

לא היה קשה למצוא את לה-ג"באנז. בית הקפה נמצא, כמו שיוסי הסביר, על הצלע המזרחית של כיכר רבין. בפנים, סביב שולחן צמוד לחלון הפונה לרחוב, ישב יוסי יחד עם עוד שלושה בחורים ובחורה אחת, כולם צעירים ממנו בכמה שנים. אחד המסובים דיבר בלהט, חבריו הקשיבו בדריכות. "הֵי יחזקאל," סימן יוסי לעברי והוסיף בשקט, "בוא תצטרף, תביא לך כיסא." השיחה נפסקה לרגע קצרצר של הנהוני שלום ומייד נמשכה; כנראה שמישהו כתב משהו על מישהו שכתב משהו, שבחיים, אבל בחיים, לא היה יכול להיות אפילו חצי-טוב ממה שכתבו עליו. לא לגמרי הבנתי מה העניין, חוץ מזה שאותו עניין הכעיס, אפילו הסעיר, את הדובר ומייד אחר כך גם את חבריו. לכל אחד היה מה לומר; שניים הוסיפו משלהם על הדברים, שלישי זרק הערה מזלזלת ויוסי שקל את הדברים בכובד ראש. הבחור הנלהב, שכעס רק רגע קודם, סינן אמירה שגררה צחוק רועם, בדיחה כנראה. חייכתי בנימוס.

            הזמנתי לי בקבוק של בירה גיניס והמשכתי להקשיב, גם עם העיניים; סגנון הלבוש הכללי בשולחן היה רחוק מלהיות "מעודכן". הרציני שבפינה הנגדית לבש חולצה מכופתרת עד עומק הצוואר ומיעט לדבר. כשכבר דיבר היו לדבריו טון מטיף של אחד שיודע בדיוק על מה הוא מדבר. הנלהב, שדיבר ראשון, היה מרושל מעט. נראה שמתחת לטריקו הרחבה כבר התחיל לטפח כרס קטנה. האופן שבו הביטו יושבי השולחן זה בזה לימד על כך שהם מכירים לא מהיום, ושהבחורה הצחקנית לפרקים קרובה לרזה הנחרץ יותר מאשר לאחרים.  

בתום דקות ארוכות נערכה היכרות. הנלהב החביב, והידידותי מתברר, הוא רן ("רני, רני, נעים מאוד"), הרציני אריק, הנחרץ עמוס, והצחקנית בעלת השיער החלק – סמדר. את יוסי היכרתי שנתיים קודם לכן בספרייה ביפו שבה עבד. דיברנו על ספרות, בעיקר הוא דיבר. יוסי הראה לי סיפור שלו שהודפס בחוברת לספרות ואני הראיתי לו כמה דברים שקשקשתי לעצמי במחברת בזמן האחרון. לפני הפגישה בלה-ג"באנז הבאתי לו חבילה של שירים שכתבתי. הוא התקשר לבשר שאהב שיר אחד, ושיש שם עוד שיר נחמד. הוא סיפר שהראה למישהו את השירים והזמין אותי לבוא בשישי אחר הצהריים לפגוש בבית-קפה כמה חברים מהספרות.  

            שמות שלא הכרתי ומושגים שלא הבנתי שטפו את האוויר בקצב ובערבוביה; סוֹפר טבעי, יותם ראובני, השולחן של גבריאל, וריאציות, רפי וייכרט, סומק, רייך, מודרניזם פר-אקסלנס, רזי נוף, העתקי שמש, פשוט גרפומאניה טהורה, משורר חצי-חזק באמת, אפיגונית אמיתית של יונה. נשאלה השאלה: מישהו ראה היום את הספרות העברית? ואחד החברים ענה: לא, אולי הוא סוף-סוף נדרס. בין השמות זיהיתי את רם אורן, גם את הזלזול שהתלווה לדברים. השם זך נאמר, נדמה לי שלא לגמרי בהערכה, לא הייתי בטוח. את השם של מקסים הכרתי כבר קודם.[1]

בחור צעיר מאוד, אולי בן עשרים, לבוש חולצה עם סיסמת שמאל רדיקלי, נעול נעליים צבאיות ועוטה זקנקן דליל, ניגש לשולחן. הוא ברך את הנוכחים בערבית והתיישב. "זה רומן," אמר יוסי, "הוא מתרגם מצוין, מרוסית". בשולחן הקרוב הוגשה מנה של כבדי עוף ופירה. רני התפרצף בכיווץ שפתיים, פרש את ידיו ואמר בכישרון משחק לא מבוטל ובהדגשה משונה: "איזו מנה מפוארת!" כולם צחקו, "אֵההה!" התלהב אריק, החליף כִּיף עם רני ונראה הרבה פחות רציני. קיצורו של דבר, לא הבנתי כלום.    

"תראה," עמוס פנה לעברי, "קראתי את השירים. יש שם שיר אחד, "החלב טוב", הוא לא רע. הוא מעניין, יש בו איזו זווית חדשה, מקורית, זה יפה. יש עוד שיר אחד שהוא ככה, מתקרב, אבל "החלב טוב", זה ממה שראיתי." הקשבתי לדברים, היה לי ברור שעל השירים האחרים אין מה לדבר (רובם אגב, בשונה מ"החלב טוב", היו חרוזים). ההתמקדות בשיר הזה הייתה לי מוזרה מכיוון שכשהכנסתי את הטקסט הזה לחבילה, ממש ברגע האחרון, בכלל לא הייתי בטוח שזה שיר. "הוא מראה על חוש מוסיקלי," עמוס המשיך, "בעיניי הוא ראוי לפרסום, ככה כמו שהוא."

"מה אתה קורא? איזה משוררים?" הוא שאל. "סיימתי עכשיו קורס על עמיחי," אמרתי. "כן, יפה, אבל איזה משוררים אתה קורא?" "אני לא כל כך קורא שירה". "אה, ובפרוזה?" דליתי שניים-שלושה שמות. "הנה הספרות העברית!" מישהו קרא. חתול מרוט רחרח בתקווה מתחת לשולחנות הריקים בחוץ. "כנראה שהוא עוד לא נדרס," קרא עמוס.  

רומן קרא בשם גנאדי שפאליקוב ותשומת הלב הופנתה אליו. מתברר ששפאליקוב היה משורר ותסריטאי. "התאבד בגיל 37," רומן הכריז. "מאיקובסקי," הוא קרא כמו חידה. רני אמר משהו על שירה פוליטית והצמיד לדברים את השם ברכט, ורומן: "התאבד בגיל 37!" השיחה המשיכה לקלוח, שזורה שמות משוררים צעירים מתים, "אלכסנדר פושקין. 37. נהרג בדו קרב." קרא רומן ולפתע שאל, "עמוס, בן כמה אתה?" עמוס חייך, "32". "טוב, יש לך עוד ארבע-חמש שנים, תהנה. רני, בן כמה?" "33". "אתה באמת כבר צריך למהר." רני צחק וחזר לשוחח איתי. הוא שמע שעסקתי בעבר באימון גופני ואמר שאולי נעשה פעם משהו ביחד, כי המצב כבר באמת לא הכי טוב. "למה לא," אמרתי. ארתור רמבו, מת ממחלה, 37. איוואן ברקוב, כנראה התאבד בגיל 36. על פי שמועה: טבע בבית שימוש, כלומר טבע בחרא. רומן הוריד את הרף, "ניקולאי גומילוב, 36, הוצאה להורג." הוא ביקש לברר, "אריק, בן כמה אתה?" "נו רומן, באמת!" קרא אריק משועשע.

החשבון שולם ונפרדתי מהחבורה.

"היה נחמד להכיר אותך," אמר עמוס כשפניתי לכיוון הדלת, "תבוא."

 

 

5.2 מכתב למשורר צעיר

כשלוש שנים אחר כך, בינואר 2005, סיפר לי המשורר עמוס אדלהייט על תחילת דרכו בספרות, שנים לפני שהגה את הרעיון להקים את כתב העת "עמדה". אז כבר הכרתי את אנשי החבורה וכבר היו באמתחתי פרסומים ספרותיים אחדים, כולל בכתב העת "עמדה". רבים מהמושגים שבתחילה נשמעו לי סתומים כבר היו מובנים יותר, ואף התוודעתי אל חלק מהאנשים שעמדו מאחורי השמות. קבוצת "עמדה" נראתה לי עתה יותר מובנת, אבל החידות שנקשרו בה רק השתנו והשתכללו. זמן קצר קודם לשיחה שלהלן עם עמוס, החלטתי לשנות את הכיוון המחקרי שבו התכוונתי להתקדם ולכתוב את עבודת הגמר שלי על חבורת "עמדה".[2]

            לא פעם, כשמדובר בעיסוק הספרותי ובעיקר בכתיבה, עולה המתח בין הספרות כעיסוק חברתי הנתון בהקשרים חברתיים ופואטיים מורכבים, לבין תפישת הכתיבה כאחת הפעולות האינדיווידואליות, הפרטיות והאינטימיות ביותר. התנדנדויות מהסוג הזה גורמות לי לא פעם להיזכר בקריאתו המדודה והדגושה של המשורר-סוציולוג זלי גורביץ" באחד משיריו: "זה לא רק ככה/ או רק ככה/ זה גם ככה/ וגם ככה" (שם השיר "גם ככה וגם ככה"[3]). שני האלמנטים, זה הנחווה כאישי-פנימי, מנותק כביכול מהקשר חברתי, וזה המוצב בהקשר חברתי ברור מאוד, חוברים יחדיו גם בתיאור תחילת דרכו הספרותית של עמוס אדלהייט. הפנייה של אדלהייט לשירה מתחילה בהדגש אישי.

 

בכיתה י" או י"א התחלתי ללכת לספרייה ולקרוא. (..) פתאום התחלתי לקרוא ספרי שירה עברית. עד אז לא קראתי ספרות בשום שפה, אבל פתאום התחלתי לקרוא שירה, דברים מנוקדים עם שורות קצרות. (…) זה היה לי בהתחלה מאוד מוזר. יכול להיות שמי שדחף אותי קצת לכיוון הזה הייתה מישהי שישבתי לידה בכיתה, מישהי בשם גליה חדד. היא קצת קראה, היה לה פור בקריאה ממני. (…) אני חושב שאז היא קראה רוני סומק (…). אני הלכתי לספרייה ואז קראתי דליה רביקוביץ" ועמיחי ואבידן, ובלעתי אותם, וזה היה גילוי נורא חזק בשבילי. (…) לא הייתי צריך את גליה חדד בשביל זה, זה לא ממש היא, אבל זה קרה במקביל. (…) התחלתי לקרוא את זה וההרגשה הייתה כל כך חזקה מבחינת מה שזה עשה אצלי. זה הפעיל אצלי איזה כפתור (…) שאני לא ידעתי מהו בכלל, אבל הקריאה הייתה נורא אינטנסיבית. הרגשתי שאני רוצה לבלוע, לא הספיק לי כלום, קראתי וקראתי וקראתי, וזה היה לי חשוב מאז, כמה שנים אל תוך הצבא, לקרוא ולקרוא ולקרוא, למלא את עצמי. הרגשתי מן חוסר אדיר, הקריאה הייתה קריאה אקטיבית. כבר התחלתי לכתוב, כתיבה מאוד ראשונית. אני לא זוכר אם זה היה מיד עם הגיוס שלי, אבל כבר בגיל 18-19 התחלתי לפרסם שירים, ב"מאזנים" וב"עכשיו" במקביל.[4]

 

המעבר מהקריאה לכתיבה מתואר כמעין גלישה חלקה דרך שלב של "קריאה אקטיבית". הדרך מהכתיבה אל הפרסום, לעומת זאת, לא הייתה חלקה. אדלהייט, בשונה מ"כותבי מגירה" רבים, כיוון כבר בשלב מוקדם לפרסום שיריו, ונזקק לנמען ראוי בעיניו שיוכל להעריך אותם, למקם ולמשמע אותם עבורו. 

 

אתה כותב, אתה חושף את עצמך. אתה לא יודע איזה ערך יש לדברים. אתה מחפש פידבק, ולמצוא פידבק זה לא קל, זאת הרגשה מאוד בודדת. (…) כתבת משהו שאתה מרגיש שהוא שווה, ואתה אפילו לא יודע מה הוא שווה. זאת לא הרגשה קלה ולא נעימה. זאת הרגשה, הייתי אומר, הרגשה מתוחה (…), תחושה מסתורית של חוסר ידע, הרבה חרדה, אתה לא יודע. אני לא ידעתי. קיבלתי דחיות (…), התחלתי ממקום לא כל כך נכון, כי שלחתי שירים ל"מעריב", "ידיעות", למקומות כאלה, ל"הארץ". לא שלחתי המון, אבל בהתחלה היו דחיות. (…) לקח קצת זמן, הפרסומים לא באו מייד בהתחלה. ההתחלה הייתה "מאזנים" ו"עכשיו", אחר כך התחילו העיתונים. (…) יש הרבה פגיעוּת כאן, כי אומרים "לא, זה לא זה" "זה לא טוב" ולא מפרסמים. צריך להיות מאוד חזקים ולהמשיך קדימה, צריך לשרוד. בסופו של דבר יש משהו מן השרדנות בזה, מאוד בשרדנות. אם זה בא ממקום פנימי ואמיתי, ואולי אצלי זה בא, אני מקווה, אז ממשיכים, למרות הסטירות הראשונות שהיו טבעיות לחלוטין, ומוצדקות גם.

 

כבר בתחילת הדרך קיים אצל אדלהייט פער בין החוויה האישית החזקה הקשורה בשירה, לבין תחושות לא נעימות הקשורות בתלות החיצונית הקשורה בפרסום השירים. הוא מגשש את דרכו אל תוך העולם הספרותי, נחוש על אף הדחיות. הנחישות הזו, אחת התכונות המאפיינות ביותר את אדלהייט, תעמוד בתוך מספר שנים כאחד הכוחות העיקריים מאחורי הקמת כתב העת "עמדה" ובעיקר מאחורי שרידותו הממושכת. בסיומו של חיפוש מצא אדלהייט שער אל העולם הספרותי. 

 

כתבתי מכתב למוקד, שלחתי לו שירים וקיבלתי תשובה – אנחנו מדברים על 1988, משהו כזה, מוקד ענה לי יחסית מהר, תשובה מאוד חמה, בכתב יד. זה מכתב שאני שומר אותו עד היום, אני לא יודע בדיוק איפה. והוא כותב לי: אפרסם את שיריך בחוברת מיוחדת של משוררים צעירים "עכשיו 55" שאנחנו מגבשים. תשובה יותר טובה מזו אתה לא יכול לקבל. תשובה נהדרת, נורא שמחתי. ונ"ב, הוא כותב, אם אתה רוצה, אני יושב בכל יום שישי, אני לא זוכר אם זה היה אחת וחצי או שתים-עשרה וחצי בצהרים, בבית-קפה. הוא אז ישב ברוול בדיזנגוף, למעלה.[5]

 

 

5.3 בשולחנו של גבריאל מוקד

כשאדלהייט הגיע לשולחן של גבריאל מוקד, עורך כתב העת "עכשיו", המשורר אריק א. כבר נמצא במסגרת זו ופרסם בכתב העת "עכשיו". בדומה לאדלהייט, גם לאריק א. היו מחשבות על פרסום מייד בסמיכות לתחילת כתיבתו, אולם בשונה ממנו, היה לו מושג ברור מאוד היכן הוא רוצה לפרסם את שיריו, ויותר מכך, לדבריו, לא היה לו ספק בכך ששיריו יתקבלו בצורה טובה. אריק א. מעיד על עצמו כמי שגדל על כרכי "התקופה" של פרישמן, שנמצאו בבית סבתו, ולאחר מכן "ניזון" ספרותית גם מכתב העת "עכשיו", שאת גיליונותיו רכש בכספו כנער (ראו נספח א"). כתב העת עכשיו נוסד, כאמור, בשנת 1959. כשאריק א. הגיע לשולחנו של גבריאל מוקד, באמצע שנות ה-80, נמצא כבר כתב העת "עכשיו" אחרי תקופת הזוהר שלו.  

 

היה ברור שאני מגיע ל"עכשיו" כי זה היה כתב העת העיקרי הפעיל, שריכז אליו את המשוררים הפחות טובים והיותר טובים, ודאי גם את הגדולים. וזה גם כתב עת שליווה אותי כמה וכמה שנים, מגיל חמש עשרה. אז היה אפשר להשיג אותו בחיפה, היום אי אפשר להשיג אותו בחיפה. אני זוכר שהיו ל"עכשיו" דוכנים בשבוע הספר בחיפה. (…) באתי אליו [אל מוקד, י"ר] לבית הקפה, הצגתי את עצמי, אמרתי שיש לי שירים שאני מבקש להראות לו, וזהו. לא דרך אף אחד. (…) כשאני הגעתי אליו הוא היה עוד מסובב בגווארדיה ישנה, במשמרות ותיקות יותר. זה לא היה פשוט להגיע אליו. לא יודע איך ידעתי באיזה בית-קפה הוא נמצא והגעתי אליו. בפעם הראשונה שהגעתי זה היה בקפה שטרן, לדעתי ב-85". (…) אני זוכר שפעם אחת ישב שם יאיר הורוביץ ופעם אחת הוא ישב עם אבידן. (…) לא באתי תמיד קבוע, כי הייתי בצבא, היו תקופות יותר קרובות ותקופות פחות קרובות, (…) לא הייתי איזה חלק מאיזושהי חבורה. אחרי זה עברו לבר האדום, ואחרי זה לרוול, אז באמת התחילו להגיע עוד אנשים שהיו פחות או יותר בני גילי, כל מיני אנשים, האחיות שחורי, אפרת מישורי, רפי וייכרט, עמוס ורני, אחרי זה הגיעו עוד אנשים.[6]

 

קבוצת היוצרים הצעירים שהתכנסה ממקומות שונים אל שולחן "עכשיו" כונתה על ידי מוקד "עכשיו 55", על שם גיליון "עכשיו" המאגד את יצירותיהם. מבין חברי החבורה העתידית של "עמדה" אריק א. היה הראשון שהגיע ל"עכשיו". אחריו הגיעו עמוס אדלהייט ורן יגיל כמעט בסמיכות. יגיל מתאר את יחסו לספרות באותה תקופה, וגם שנים אחדות אחר כך כ"עבודה זרה ממש", כלומר כיחס של אדיקות דתית. אחרי יגיל הגיע יהונדב פרלמן, שנכח בשולחן באופן פחות קבוע מהאחרים. משה פינטו, החמישי והאחרון מקרב חמשת המייסדים העתידיים של "עמדה", הגיע לבית הקפה פעמים אחדות כדי להציע לעורך טקסטים שכתב. חמישה כותבים אלה הגיעו לשולחן כיחידים ושם הכירו (למעט יגיל ופינטו, שכבר נפגשו, כיוון שהקיוסק שפתח הראשון [ראו: נספח א" – דיוקנאות ביוגרפיים-ספרותיים] שכן בקרבת חנות הספרים שבה עבד השני, "שפת אם"). הכותבים הללו היוו חלק מקבוצת כותבים רחבה הרבה יותר במשמרת הכותבים של "עכשיו" בשלהי שנות השמונים. במוקד החוויה המשותפת בשולחן עמדה דמותו יוצאת הדופן והדומיננטית של גבריאל מוקד. הדינמיקה שנוצרה בין הכותבים התאפיינה בכך שכוונה כלפי מוקד. אדלהייט מתאר את ההגעה לשולחן ואת השהות בו, בין היתר, כחוויה מלחיצה.

 

בחרדת קודש באתי לשם. (…) אני זוכר המון פחד. (…) גבריאל מודל 1988-9 ועמוס אדלהייט המודל ההוא, המפגש היה די טראומטי. זה מסוג המפגשים שאתה אומר לעצמך: אני לא חוזר. ואתה חוזר. כל שבוע אתה חוזר. (…) האיש שידר המון סמכותיות, המון הרגשה של… יש לו איזה רוח מהעבר, שאתה לא יודע שהיא מהעבר, לא ידעתי אז עבר-הווה, אבל הוא משדר המון סמכות. העברית שלו, כל ההתנהלות שלו, המחשבה שלו, זה משהו שאתה לא פוגש בו. לא נתקלתי בדבר כזה בחיים. משהו מאוד מרשים, אבל גם קצת מאיים, כי אתה צריך להתגבר על זה. אתה צריך להגיע לבן אדם, ומאוד קשה להגיע לבן אדם. אתה כותב לו שירים, הוא קורא, הוא מפרסם, הוא נותן לך חוות דעת, אבל יש משהו מאיים בזה. היה משהו מאיים בזה, לגבי, אני לא יודע מה אחרים הרגישו. (…) אני לא זוכר בדיוק את הפעם הראשונה, אבל אני זוכר את כל התקופה כהגעות מאוד מלחיצות. זה סוג של דבר שאתה מרגיש שאתה חייב לעשות אותו כי זה המפתח שלך, הוא האיש שפתח לך את הדלת. (…) כבר ידעתי מי זה גבריאל מוקד. כבר קראתי את הדברים שלו, קראתי את "עכשיו". זה אחד העורכים הגדולים בספרות העברית. הדעה שלי לא הייתה ברורה כל כך אז, אבל הייתה לו סמכות. (… המיקום של השולחן) השתנה משבוע לשבוע. פעם זה היה בפינה, פעם במקום אחר, איפה שהיה מקום. הוא היה יושב שם ראשון ואתה היית מגיע ומצטרף. אז פעם הוא היה לבד ופעם הוא היה עם עוד שניים שלושה אנשים. ומי היו האנשים? יכול לשבת שם אמנון נבות, כל מיני אנשים, שלא הכרתי ואחר כך הכרתי – דן צלקה פתאום ישב שם, למשל. (…) לאט לאט תפסתי ביטחון, אבל ההתחלה – וההתחלה הייתה ארוכה וקשה – הייתה ממקום של חוסר ביטחון מוחלט. מקום שאתה יושב בו שעתיים-שלוש ולא מוציא הגה מהפה, אתה רק שומע. (…) לוקח המון זמן להשתחרר מזה, ואני לא חושב שהשתחררתי מזה. אתה יודע מה, ההשתחררות מזה הייתה "עמדה". (…) היה שם לחץ, הייתה שם מועקה. כאילו רצית לדבר ולא יכולת, הרגשת שאין לך שפה. לקח לי שבועות שלמים, הייתי אומר, אפילו חודשים שלמים, בלי להגזים, לגבש לי שפה מיוחדת בשביל השולחן. כי אני באתי מהצבא. (…) זאת לא הייתה שפה ספרותית, זה היה משהו אחר לגמרי. שמעתי את גבריאל ואמרתי: איזו עברית. זו שפה של איש שקרא הרבה ומדבר יופי של עברית. ואני לא הייתי יכול לפתוח את הפה, כל מילה שנייה הייתי צריך לחשוב. לקח לי חודשים לגבש את השפה שאותה אני יכול להביא לשולחן ולומר את הדבר הכי טריוויאלי שאתה יכול להעלות על הדעת. עדיין לא דברים אחרים. (… חזרתי כי) זה היה המפתח לכל. כי גבריאל היה הכניסה, הדלת שדרכה אפשר היה להיכנס פנימה לתוך המקדש, לתוך הספרות. לתוך ה… פשוט מקדש. האָדִיטוֹן, קודש הקודשים. גבריאל היה הכוהן של קודש הקודשים. הוא עמד בכניסה, זה היה… זה דימוי שעכשיו בא לי, אבל זה היה סדר הגודל אז. זאת הייתה חוויה מלחיצה, מפחידה, מתסכלת מאוד. תחשוב כמה זה מתסכל שאתה לא פתחת את הפה שעתיים-שלוש, ועמדת ורצית להגיד ולא יכולת, כמו ילד, וכבר לא הייתי ילד, הייתי בן 18 או 19. זה מאוד מתסכל, אבל המשכתי לבוא והתייחסתי לזה כמו אל דת. לאט לאט פיתחתי אמצעי להתגבר על התסכול. במשך הקשר בינינו, אני הייתי מדבר עם גבריאל בטלפון. זאת אומרת אחרי הפגישה ביום שישי, שלא פעם הייתה מאוד מתסכלת, הייתי מרים טלפון אל גבריאל בשבת בצהריים והיינו מדברים וככה לאט לאט שברתי את הקרח. כי בעל פה, בחיים, מול אנשים זה היה קשה. (…) כאן הצלחתי קצת לחמם, לשבור את הקרח, להתקרב. לרכוש את השפה, זה היה לי יותר קל, זה היה חשוב לי. (…) אני מעריך שכל אחד מאיתנו היה צריך לשבור את הקרח בדרך שלו. (…) רפי (וייכרט) שבר עם גבריאל את הקרח באמצעות הפולניוּת. הוא פשוט התחיל לדבר עם גבריאל פולנית. (…) אני דיברתי איתו בטלפון בשבת, מדע בדיוני, דברים שהיו הולכים בינינו, רפי דיבר איתו פולנית. (…) היו כאלה שהיו פעם אחת והלכו. יש אנשים שבאים מתוך הקשר אחר. אני באתי מתוך הקשר רגשי מסוים שגרם לי לחזור. (…) הרגשתי שגבריאל משדר איזו, אתה יודע מה, איזו תחושה של אמת. איזו אמת שאתה צריך לפענח אותה. אתה רוצה לעמוד בקריטריונים שלו. אתה רוצה להיות במרוץ שלו. הוא כאילו מארגן מרוצים ואתה רוצה לרוץ ולהצליח בהיררכיה שלו. סוג כזה של הרגשה, שאם תצליח אצלו אז עשית את זה. שאם תצליח אצלו, אז אתה אתה, אתה משורר, אתה טוב. (…) האיש הזה גילה את יונה וולך. מי לא פרסם אצלו ראשון. כל גדולי השירה בעיניי, אז – היום זה אחרת – פרסמו אצלו, זאת אומרת, לאיש הזה, מילה שלו היא מילה. שיפוט הוא שיפוט. הייתה לו סמכות אדירה עלינו. אז להצליח במרוצים שהוא מארגן זה להצליח, לא סתם.

 

יש כאן, כמובן, הרבה יותר מתיאור חוויה מלחיצה. מרבית הדברים מדברים בעד עצמם, מספרים סיפור, ועוד יתחברו לפעילותו ולהתנהלותו של עמוס אדלהייט בהמשך. בשעת הראיון ישבה בסמוך אל אדלהייט סמדר צמח, חברתו מזה כעשור ומשתתפת קבועה ב"עמדה". כששאלתי אותו על תחילת הדרך היא אמרה, כבדרך אגב, שזה "בא לו מאוד בקלות". "לא, לא, לא," עמוס אמר לפני שסיפר הדברים שהובאו לעיל. כעבור יום ערכתי ראיון עם רן יגיל, שתיאר את דמותו של אדלהייט כפי שהייתה זכורה לו משולחנו של גבריאל מוקד בפער ניכר מהתיאור העצמי. ייתכן שההבדל בין התיאורים נעוץ בפער בין התקופות המתוארות, בהבדל בין קריאת המציאות מבחוץ לחוויה הסובייקטיבית, ואפשר שהתיאור טבול בידע ובהערכה שנצברו במהלך עשור של עשייה משותפת. על פי תיאורו של יגיל, דומה שבעת שאדלהייט היה נתון תחת ההשפעה הכריזמאטית של מוקד (שאותה תיאר בין היתר כ"סמכות כמעט מאגית"), הבחין יגיל דווקא בכריזמה של אדלהייט, או אולי בניצניה.[7]

 

הוא נורא הרשים אותי בשולחן של מוקד. (…) בחור קטן – הוא היה הרבה יותר צעיר אז, בלי חתימת זקן – אבל איזה ידע, במוסיקה, בפילוסופיה, במה שאתה רוצה. גם היה לו את הביטחון של הנעורים, שהיום הוא קצת יותר מהוסס, כי הוא רואה את הפרופורציות. (…) אז הוא היה עם הרבה רהב, הוא ניהל עם גבריאל כל מיני שיחות על ניטשה ועל כל מיני דברים. ישבתי שם וזה היה כמו פלא, אף פעם לא ראיתי דבר כזה. מאוד הרשים. (…) אני חושב שהוא אדם שהאמנות וההיסטוריה והפילוסופיה זה החיים שלו. הוא מה שנקרא – סטודנט נצחי. התלמיד המצטיין, התלמיד החכם, מה שנקרא אצל הדתיים. (…) עמוס תמיד תלמיד. ואני אומר את זה למעלה, לשבח. (…) הוא פשוט אדם מאוד חזק, גם עם רצון – הוא בן יחיד –  עם המון אמת פנימית, "יקוב הדין את ההר", לא חבר ולא זה, הכול הספרות, ההיסטוריה, הפילוסופיה. פשוט איש מדעי הרוח במובן הכי נזירי של המילה, אם נשתמש במונחים שהוא מתעסק איתם. (…) הוא לוקח פרויקט, לא תשבור אותו. עכשיו הוא עושה קונג-פו. אם  ירצה הוא יגיע גם עד דאן אחת-עשרה. 

 

רן יגיל, כבן למשפחת אמנים, מתאר את הגעתו לספרות כהמשך טבעי באפיק אמנותי שבו היה לו כישרון. את אריק של ימי "עכשיו" הוא מתאר כנער חיפאי שהגיע "כדי לכבוש את העולם הספרותי של תל-אביב", כמי שבא מהאווירה והתפישה של "בתי הקפה הסארטריאניים", של הכתיבה והישיבה בבתי הקפה להחלפת דעות ("הוא חוצב להבות, רק תן לו במה"), אך נאלץ לעבוד לפרנסתו בחברת ביטוח הרחק מהספרות. יגיל עשה את דרכו במסגרת "עכשיו" כמשורר, בהמשך זנח את השירה לטובת הפרוזה. בקרבה לז"אנר הספרותי שאליו פנה, יגיל, גם במציאות, הוא טיפוס של מספר סיפורים. הוא ניחן בזיכרון סיפורי מצוין, ואנקדוטות והיגדים רבים מעולם הספרות והאמנות הופכים בפיו לסיפורים המהווים רכיב בולט מהווי השולחן של חבורת "עמדה".

 

אני אספר לך סיפור. פעם אחת שלמה שבא ונתן זך רצו לשבור את סטימצקי. אז הם נעמדו לפני סטימצקי, עם שלטים שהם ציירו לבד [צוחק, י"ר], שלטים מאוד מכוערים, עם אותיות עקומות. אחרי שעתיים שבא אומר לזך – הוא אהב לאכול שבא – שמע זך, אני קצת רעב, אולי נלך לאכול בדיצה משהו, נרביץ איזה מרק, איזה שניצל. נגמרה ההפגנה, המהפכה נגמרה. סטימצקי היה שבור מזה. חודשים הוא לא קם, תדע לך, כל המבנה קרס, הוא לא ידע את נפשו. זה הסיפור של אריק. הוא בא לכבוש את אורות הכרך וגילה שמקסימום הוא יכול לשתות ויסקי עם מוקד בקומה השנייה של רוול.[8]


[1] חודשִים קודם לכן הזמין אותי הסופר והספרן יוסי גרנובסקי לפגישה שקבע עם מקסים גילן במסעדת ד"ר שקשוקה ביפו. גילן סיפר, תוך שהוא טובל מדי פעם אצבע בכוס המים ומלחלח את עיניו, על ג"נטלמן מעיר ושמה טימישווארה, סיפור שהוא עומד לכתוב. הוא שאל על יפו בעיניי והעיר משהו בעניין הרשימות שהראיתי ליוסי. לפני שהלך הוא הוסיף, "יְחַצְקֶל, אני רוצה לבקש ממך, אתה לא חייב, רק אם אתה רוצה, לכתוב לי סיפור על אדם שלא לגמרי בטוח מה הוא רוצה". הסיפור הראשון שהשלמתי נענה להזמנה הזו של מקסים גילן ז"ל.

 

[2] כששאלתי את עמוס אדלהייט לדעתו על האפשרות של כתיבת עבודת מחקר על כתב העת והחבורה, הוא אמר: "נשמח אם תחליט לעשות את זה." אמרתי שהתוצאה עשויה להיות גם לא נעימה. כמה קשה שלא תהיה, הוא מייד אמר, אם הדברים כנים, נסכים לפרסם אותם גם ב"עמדה". שני קובעי הטון האחרים בחבורה, רן יגיל ואריק א., נתנו אחריו את הסכמתם. כעבור זמן הודעתי לשלושה שהחלטתי לכתוב על חבורת עמדה. מאז הגברתי את שהותי במסגרת הקבוצה ועם אנשיה, עם מי יותר ועם מי פחות. השלושה שיתפו פעולה, העמידו לרשותי את "הארכיון" (שני קלסרים עם ביקורות, פרסומים מהעיתונות ומסמכים שונים) ונפגשו איתי לראיונות אישיים. הואיל והגעתי אל הקבוצה ככותב, בעל עניין אמיתי במשחק הספרותי השהות שלי בשדה ניחנה תמיד בכפל כובעים, ומעבר לקשרים הספרותיים/מחקריים נקשרו גם קשרים אישיים.

[3] נתקלתי בשיר הזכיר הזה בקריאתו הזכירה עוד יותר של זלי גורביץ" עצמו בערב שירה (כמו כן, השיר פורסם באתר "קשתות" של כתב העת "קשת החדשה" באביב 2006).

[4] הראיון עם עמוס אדלהייט התקיים בקפה ג"ו, ברחוב החשמונאים בתל-אביב, ב-22 בינואר 2005.

[5] לפירוט נוסף על הרקע הביוגרפי והספרותי של אדלהייט, ושל שני שותפיו העיקריים רן יגיל ואריק א., המהווים יחד את "הגרעין הקשה" הפעיל והמתמיד של קבוצת עמדה, ראו: נספח א" – דיוקנאות ביוגראפיים-ספרותיים.

[6] הראיון עם אריק א., נערך ב-26 באפריל 2007, בבית הקפה "הנסיך הקטן".  

[7] יגיל שיבץ בדבריו שתי מילים משמעותיות בעיניי שלא זכו להיכנס לקטע המצוטט – "עמוס יקירי".

 

[8] ראוי לציון כי הניתוחים של הסוכנים המשתתפים במחקר מובאים כחלק מהחומר האמפירי ולא כניתוח סוציולוגי  (אף שהידע והחוש המעשיים מהווים מקור לא אכזב לידע). במקרה שלעיל, למשל, ייתכן שהתיאור נובע מהמיקומים השונים של המשוררים בתוך העולם של "עכשיו", באופי ההשתתפות במאמץ בתוך "עמדה" ובאסטרטגיה האישית השונה של כל אחד מהסוכנים (יגיל "ריאלי" ביחס להתקבלות, משתלב ונמצא בקשרים עם רבים בשדה; אריק א., לעומתו, חצי-מתבדל, היה פחות פעיל בשלבים מסוימים בעשייה ב"עמדה" ומשליך יהבו על הכרה ספרותית עתידית).

 

 

 

 

 

3 תגובות

  1. מרתק. החומרים המעניינים הם האישיים והאנקדוטליים דווקא.

  2. יחזקאל היקר,
    זה מרתק. תודות רבות על המאמר המאלף הזה!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ליחזקאל רחמים