בננות - בלוגים / / מלחמות הדיוֹ: השתלבותה של חבורת "עמדה" בשדה הספרות בישראל
הנמל
  • יחזקאל רחמים

    סופר

מלחמות הדיוֹ: השתלבותה של חבורת "עמדה" בשדה הספרות בישראל

 

 

 

הקטע שלהלן הנו המבוא לעבודת התזה שלי: 
מלחמות הדיוֹ: השתלבותה של חבורת "עמדה" בשדה הספרות בישראל
(בהנחייתם של פרופ' יהודה שנהב ופרופ' מוטי רגב; אוניברסיטת תל-אביב, ספטמבר 2007)

 

בשעת ערב מאוחרת, באביב 1995, נעצר אופנוע ג'אווה בצומת הרחובות דיזנגוף ושדרות בן-גוריון בתל-אביב. אחד משני הצעירים שרכבו על האופנוע דילג ממקומו ופסע בצעד נחוש אל עבר תיבות הדואר של אחד הבניינים. בידו הוא החזיק חוברת כרוכה בכריכת קרטון גסה. ללא קושי הוא איתר את התיבה הנכונה, השחיל את החוברת, ורגע לפני ששחרר, נעצר. לבו הלם בכלוב צלעותיו, הוא השתהה לרגע קצר, האצבעות הרפו והזמן נחתך. בדרכו חזרה החליף חיוך רציני משהו עם חברו. נפל דבר, שניהם הרגישו, אם לא בתולדות הספרות העברית, אז לפחות בתולדותיהם הם. בתנועה גמישה הוא עלה על האופנוע וטפח על כתף חברו "סע!"

כעבור זמן מה רוקן גבריאל מוקד, העורך הוותיק של כתב העת "עכשיו",[1] את תכולת התיבה והחזיק בידו את העותק מהגיליון הראשון של כתב העת החדש "עמדה". "הוא לקח את זה רע מאוד," יספר כעבור שנים המשורר הצעיר שהשחיל את החוברת בתיבה, "גבריאל לקח את זה סוּפּר-קשה, הוא ראה בזה בגידה!" מוקד מצדו יספר בהקטנה, "אני הייתי נגד פיצול כוחות, זה נכון שבהתחלה היה קרע קטן".

שני הרוכבים על אופנוע הג'אווה היו חלק מקבוצה בת חמישה משוררים וסופרים צעירים שהקימו ביטאון חדש לספרות.[2] בפתח הגיליון הראשון של כתב העת "עמדה" נכתב: "ב'עמדה' התקבצו מחברים שראשית הופעתם בשנות ה80 בכתב העת 'עכשיו'. המשתתפים, סביב גיל ה-30, לומדים, עובדים וכותבים". עוד נכתב בעמוד הראשון: "מקום ובית לכותבים", "חוברת עצמאית ללא תיווך של מערכת או הוצאה", וכן "בדור הלום גירויים ויזואליים מעוצבת כתיבתנו מכח המילה. אנו בוחרים בכתיבה, כאקט אינטימי מופנם ורב תנופה".

בשונה מהרוב המוחלט של כתבי העת בתולדות הספרות העברית והספרות הישראלית (גוברין, 2002ג') "עמדה" התמידה לצאת מעל תריסר שנים של פעילות והיא עדיין ממשיכה לפעול.[3] בינתיים, לצד כתב העת, שראה אור לראשונה "ללא תיווך של הוצאה", מתקיימת הוצאה צנועה שהוציאה עד כה 17 גיליונות של כתב העת וכ-25 ספרים (עד 2006 כולל). העשייה הספרותית, שהחלה בפעולה עצמאית של חמישה יוצרים, כללה את השתתפותם, באופנים שונים, של למעלה ממאה יוצרים. השתתפות רבים מהם התבטאה בפרסום טקסטים בלבד, אולם עשרות אחדות של יוצרים לקחו ולוקחים חלק גם בפעילות סוציו-ספרותית שביטויה הבולט הוא ההתכנסות השבועית הקבועה של חברי וידידי "עמדה" בבית-קפה תל-אביבי, כמוסד המהווה את הבסיס לקיומה של "עמדה" כחבורה ספרותית (החבורה נדדה לאורך השנים בין בתי קפה שונים).  

עבודה זו מתארת ומנתחת את השתלבות חבורת "עמדה" בשדה הספרות בישראל בשנות התשעים ובעשור שלאחר מכן, בעיקר תוך הישענות על תיאוריית השדות של פייר בורדייה, ומתמקדת במאבקי החבורה כקבוצה ובחתירתה לצבירת הכרה (recognition); הכרה בקיומה כיישות מובחנת, כלומר קיימת, בשדה הספרותי, והכרה בחשיבותה הספרותית והסוציו-ספרותית (כחוליה בתולדות הספרות העברית).

בתפר שבין התיאור לניתוח, בין האמפירי לתיאורטי, ניתן להצביע כבר עתה על השם שנבחר עבור כתב העת. מהבחינה הפואטית והמטא-פואטית השם "עמדה" הוא שם מתיימר ומתחייב. ראיות מסוימות לכך ניתן למצוא בכותרת ביקורתו של אמנון נבות על חוברת "עמדה" מספר 4: "אז מה העמדה של הצעירים האלה?"[4] ובטענתו של דרור בורשטיין בביקורתו על הגיליון החמישי של "עמדה", לפיה השירים בחוברת "קלושים ולא נוקטים שום עמדה".[5] במונחי התיאוריה של בורדייה על שדה הייצור התרבותי, קיומו של כתב העת והפעילות במסגרתו מהווים עמדה (position) בתוך השדה הספרותי (the literary field) המובנה על ידי היחסים בין העמדות בתוכו. אולם עבודה זו טוענת ש"עמדה" אינה מהווה רק עוד עמדה (position) בשדה הספרותי של שנות התשעים וראשית שנות האלפיים בישראל, אלא שהיא מהווה – למרות שוליותה מבחינות מסוימות ובעיקר בזכותה – אתר פורה, או "נקודת אפס" מוצלחת, לקריאה ולהבנה, לפחות ראשונית, של השדות הספרותיים של שנים אלה בכללם.

לטענתי, קורותיה של חבורת "עמדה" חושפים היבטים מבניים והיסטוריים של שדה הספרות בישראל בשנות התשעים ומאירות פנים אוניברסליים הנוגעים להתנהלות של סוכנים בשדות ייצור תרבותיים. השתלבות חבורת "עמדה" בשדה הספרות הייתה השתלבות לעומתית (פרק ניתוחי ראשון). החבורה וכתב העת שלה אכלסו עמדה שולית בשדה ספרותי פרוץ-במיוחד לכוחות חיצוניים (בעיקר לכוחות השוק) ומוחלש במאפייניו הפנימיים (למשל, המעמד השחוק של השירה כז'אנר). באופן שהולם את מאפייני החבורה ואת מצב השדה נקטה "עמדה" – תוך אימוץ תפקיד של "מגיני השדה" – באסטרטגיות של שינוי: ערעור על המצב הקיים ומאבק, כשהאופוזיציה העיקרית הנה אופוזיציה תוך-דורית, מול ה"אחים". במקביל להתנגדות הישירה הברורה התקיימה התנגדות ייחודית, מורכבת, עקיפה ולגיטימית (פרק ניתוחי שני); חברי "עמדה" פנו להיסטוריה של השדה וגילו מחדש "דודים" נשכחים ונידחים. דרך הגילויים הללו (שקיים ומוצג ההיגיון הרב בבחירתם) העלתה החבורה תביעות שמגמתן – לאו דווקא באופן מודע או ציני  – הייתה חיזוק מעמדה של החבורה, חיזוק מעמד התפישות הספרותיות שבהן היא מחזיקה וכן יצירת שינויים מיטיבים בשדה; במילים אחרות, מרד ב"אחים" בסיועם של ה"דודים" הנידחים.

מבחינה דיסציפלינארית עבודה זו ניצבת על הציר שבין הספרות לסוציולוגיה. במבט מהקוטב הספרותי של הציר, העבודה מציעה הרחבת המבט על תופעות ספרותיות אל מעבר לגבולות הטקסט; התכנים, הצורות, הפרשנות וההשתמעויות. תנאי הייצור של יצירות שברוח טבועות בתוצרים המוגמרים, אך בעוד תנאים מסוימים נלקחים בחשבון באופן אינטואיטיבי (קשה, למשל, לקרוא את "ימי צקלג" [1958] של ס. יזהר שלא על רקע מלחמת העצמאות/1948), תנאים אחרים, הנוגעים למכלול היחסים בין הסוכנים הפועלים בשדה הייצור התרבותי נדחקים לשולי הניסיונות להבין את התופעות הספרותיות, אם בכלל זוכים להתייחסות.[6] כמובן שהרחבה סוציולוגית-אנתרופולוגית של המבט על הספרות אינה עניין חדש בחקר הספרות העברית. הרחבות כאלה נעשו במחקריהם של נורית גוברין, זהר שביט, חנן חבר ואחרים, ועבודה זו מתכתבת, מצד הסוציולוגיה, עם גישותיהם של חוקרי ספרות אלה.   

            במבט מהקוטב הסוציולוגי של הציר ספרות-סוציולוגיה, עבודה זו מציגה בחינה של שדה מחקר (השדה הספרותי) ושל ישות חברתית (חבורה ספרותית) שכמעט ואינם נחקרים בישראל בשיטות סוציולוגיות-אנתרופולוגיות ובמסגרת מדעי החברה. מעבר לחידוש שבעצם קיומו של המחקר, העולם הספרותי, כ"עולם כלכלי במהופך" (economic world reversed), כהגדרתו של פייר בורדייה, מהווה כר מתאים ביותר לבחינת שאלות של יוקרה ושל הכרה (recognition), או של הכלכלה הסמלית. מדובר בשדה שמאופיין בהיעדר תלושי שכר, במנגנוני כניסה פורמאליים, בקריירות מוסדרות ובמסלולי קידום ברורים; ההכרעות והשיפוטים המגדירים הצלחה או כישלון  רחוקים מלהיות מוחלטים, ולרוב הם נתונים במחלוקת מובנית שנגזרת מטבעו של השדה להתפתח תוך כדי מהפכה מתמדת (evolution through revolution). בהקשר הישראלי, ראוי להצביע גם על היקפו המצומצם של קהל הצרכנים הפוטנציאלי לתוצרי השדה בעברית, מהטעם הפשוט של מיעוט דוברי השפה ומיעוט חריף הרבה יותר של קוראי ספרות בעברית.  

הדברים נכונים על אחת כמה וכמה כשמדובר ב"תת-שדה הייצור הספרותי המצומצם", חלק השדה שבו התוצרים מיועדים לצריכה ולהערכה של יצרנים אחרים (עמיתים-מתחרים), ובעיקר בנוגע לאותו פלח סוכנים בתוך תת-שדה זה שאותו מגדיר בורדייה כ"אוונגרד" (בשונה מ"האוונגרד המקודש" [the consecrated avant-garde]); כלומר הסוכנים שתובעים אישור והכרה בהיותם אוונגרד ספרותי, ואשר נמצאים, או מתיימרים להימצא, במהלך של צבירת הון סמלי ספציפי בשדה הספרות. בדומה למקרה של חבורת "עמדה", מדובר פעמים רבות בצעירים חדורי תחושת ייעוד, היוצאים למסע אנטי-כלכלי מובהק (במובן הכלכלי הצר), עם סיכויים מועטים להצלחה אובייקטיבית במונחי השדה (ודי לשאול, כמה סופרים חשובים, ובמיוחד כמה משוררים חשובים, מעמיד דור ספרותי).

חילוץ הסתכלות "רומנטית" אידיאל-טיפוסית על חלק זה של השדה מספק התרשמות לגבי התעצומות המשוקעות בו: התקוות, התסכולים, האנרגיות הנפשיות, הבריתות והיריבויות. הסתכלות רומנטית זו מציעה שדה שאינו מציב לשם השתתפות לגיטימית בו דרישות מקדימות של השכלה פורמאלית, ידע ספציפי, הון כלכלי, רקע חברתי מוגדר ודרישות חומריות, למעט אולי נייר ועט. יחד עם זאת, השדה מבטיח, לפחות באופן תיאורטי, פרס שלא רבים השדות שיכולים להציעו: היחשבות ליחיד בעל סגולה יוצאת דופן שאינה ברת-תחליף (great individuals).[7] כמו אולי כל הסתכלות רומנטית, תפישה זו בנויה על עובדות נבחרות ומטוהרות של חלקי מציאות, אולם לתפישה זו השפעה רבה על התנהלות השדה והיא חשובה להבנת משחקים של יוקרה והכרה המתרחשים בשדה הספרותי.

השדה הספרותי אינו מתקיים בוואקום (אף שלעיתים הוא מכונה בשפת הסוכנים הפועלים בו, מתוך ביקורתיות או מתוך חיבה, בכינויים כגון 'הבועה' ו'הביצה'). בתיאוריית השדות מתואר שדה הייצור הספרותי כמוכל בעמדה נשלטת בתוך שדה הכוח, תוך שהוא מחזיק באוטונומיה יחסית ומשתנה ביחס אליו (Bourdieu, 1993). אחת המגמות הבולטות ביותר בשדה הכוח בישראל, הרלוונטיות להבנת השדה הספרותי בשנות התשעים ובראשית שנות האלפיים, היא השינוי שחל עם המעבר החד של ישראל מהיותה מדינת רווחה להתנהלותה ככלכלת שוק ניאו-ליברלית. מגמות משפיעות ובולטות אחרות הן: מהפכת התקשורת עם המעבר לטלוויזיה המסחרית והרב-ערוצית;[8] תחושת ההשתחררות מהפוליטי-לאומי-ביטחוני-הישרדותי בהקשר של הסכמי ותקוות אוסלו (וחזרה אל הקשרים אלה החל מאוקטובר 2000); התקבלות רעיונות והלכי רוח פוסטמודרניסטיים בתחומי התרבות ובקרב הנתחים האינטלקטואליים בחברה.

בין המגמות והמאפיינים הספציפיים לשדה הספרותי בשנות התשעים – שלפחות את חלקם לא קשה לקשור להשפעות החיצוניות על השדה – ניתן למנות את חדירת עקרונות השוק אל תהליך הייצור, צורות ההגשה ואופני ההפצה של יצירות ספרות (גם מדידת הצלחה במושגי מכירות, עם אימוצן של רשימות רבי המכר);[9] עשיית שימוש בשפה שזכתה לכינוי "השפה הרזה" או "הלשון הרזה"; בולטות תמאטית של פוליטיקת הזהויות – כולל נוכחות רבה של זהות "חדשה", השייכת להתעוררות "העיר ללא הפסקה" – התל-אביביות; (המשך-)מגמה של ירידה במעמד השירה והיחלשות צורת ההתארגנות של כתבי העת והחבורות אל מול בתי ההוצאה לאור.

בסיכום תקצירי שערך חנן חבר במלאת חמישים שנה לספרות הישראלית הוא בחר לתאר את פרק הספרות של שנות השמונים והתשעים תחת המושגים של "פירוק וביזור". הבחנותיו כוללות בין היתר "התרוקנות נקודת המרכז הלאומית והתגברות המבע הפוסט-לאומי (…), טשטוש התחומים בין הספרות הגבוהה לספרות הפופולרית, […ו]פואטיקה אלטרנטיבית המפרקת דפוסי לשון ושפה" (חבר, 1999).[10]

ניתן להצביע, תוך הסתכנות מסוימת, על מגמת "רטרו" המתרחשת בשדה הספרותי בעשור הראשון למאה ה-21. סימנים שונים מצביעים על כך שהשדה – ובייחוד תת-השדה המצומצם – עובר למגמה של אוטונומיזציה יחסית מחודשת, כלומר, כוחם ונוכחותם של אלמנטים מהותיים לשדה עצמו מתחזק. לדוגמה, מובחנת התרחקות מ"הלשון הרזה"; חוזרת הנוכחות, ואולי גם ההשפעה, של צורת הארגון הספרותית סביב כתבי עת וקבוצות ספרותיות; מתקיימים אירועים ופעילויות ספרותיות בתדירות גוברת (מעבר לפעילות הקשורה לחלוטין בשוק);[11] רואות אור הוצאות מחודשות של כתבים מהעבר (ברנר, אצ"ג, אבן גבירול, וגם: פיכמן, ברש ואחרים); חוזר הדיון הפואטי במרחב הציבורי,[12] ובחלק חדש הולך ומתחזק בו – המרחב המקוון; נשמעות ביקורות על ההתנהלות הכלכלית-עסקית של שוק הספרים, כולל מתוך ההוצאות עצמן; מתעורר רושם כולל של עלייה מחודשת במעמד השירה.

            הופעתו של כתב העת "עמדה" בשדה, באמצע שנות התשעים, התרחשה על רקע המגמות שתוארו . כתב העת נוסד כשנתיים אחרי הסכם אוסלו, שנתיים לאחר הפעלת הערוץ השני ("בדור הלום גירויים ויזואליים"),[13] רגע לפני רצח רבין, בתקופה של רווחה כלכלית, בתל-אביב החוגגת את עצמה ובמה שנראה כשדה ספרותי הטרונומי בעיקרו. במידה רבה, חבורת "עמדה" מוצאת את עצמה מלכתחילה ניצבת בניגוד למגמות הרווחות בשדה והיא מאכלסת בו עמדה חלשה וכמעט ריקה; בידי חברי הקבוצה הון סמלי מועט והם פועלים במסגרת ז'אנר מוחלש (שירה ושירה מסוימת) ובצורת ארגון שולית (החבורה וכתב העת). באופן מובנה, מצב יחסים זה בשדה משפיע על אסטרטגיות ההשתלבות של חבורת "עמדה".

            ה"אסטרטגיה" אצל בורדייה אינה בהכרח תוצאה של חישוב רציונלי מודע, והיא נוצרת במפגש של ההביטוס – מערכת של מבנים פנימיים שהוטמעה בתהליך של התנסות חברתית – עם  השדה (בורדייה, 2005א'). במילים אחרות, האסטרטגיה ניצבת בתווך שבין הנטיות הפנימיות לבין הנסיבות החיצוניות. בדומה לכך, גם אופן השתלבותה של חבורת "עמדה" בשדה הספרותי אינו מהווה תוצאה של בחירות מחושבות ומודעות עד סופן, והוא משקף את מאפייני החבורה (מאפיינים אישיים, סוג התוצרים הספרותיים, התפישות הנוגעות לספרות) ואת מאפייני המפגש עם השדה שבו פעלה. יתרה מכך, ההשתלבות בשדה היא תהליך דינאמי המשקף דיאלוג בין העמדה לשדה, המתרחש דרך סימני אישור או פסילה והצבת ציפיות הדדיות.

באופן קונקרטי חבורת "עמדה" מופיעה בשדה כקבוצה "אוטונומיסטית"[14]  ביחסה לספרות; הספרות נתפשת בעיני חבריה, לפחות בעיני "הגרעין הקשה" שלה, כמערכת ערכית הזוכה לדבקות "דתית" כמעט וכסוג קיום מרכזי בחיים האישיים והחברתיים. "עמדה" ניחנת במאפיינים כיתתיים כקרבה חזקה בין החברים, תחושת ייעוד ודיכוטומיה מובהקת בין פנים לחוץ, אצל מי יותר ואצל מי פחות. דגש רב ניתן ב"עמדה" לקשר עם מסורת הספרות העברית לדורותיה תוך סימון עצמי כנצר למסורת הגדולה, כחוליה בשרשרת. בהתבטאויות שונות הרטוריקה בה נוקטת החבורה היא לוחמנית, באופן שנתפש כבוטה ואף אלים. חברי הגרעין הקשה של "עמדה" מצדיקים מאפיין זה כהמשך לאופני הביטוי המסורתיים בספרות וכפועל יוצא של מצבה הקשה של הספרות בתקופתם. לאחרונה מסתמנת התמתנות מסוימת בנימה הלוחמנית, שניתן לחברה למגמות האחרונות בשדה – כמגמת אוטונומיזציה מחודשת והתחזקות תת-השדה המצומצם – ולצבירת הון סמלי מסוים שמשנה את טיב היחסים בין העמדה "עמדה" לשדה. בסקירה מ-2006 על כתבי העת הספרותיים זכה כתב העת "עמדה" בתואר (ובמידה מסוימת במיקום) "הרציני".[15]

לעבודה זו היבט תיאורי והיבט ניתוחי. בהיות העבודה ייחודית ואף "חלוצית"[16] בהקשר הישראלי מבחינת השילוב של מושא המחקר, השיטות והדיסציפלינה שבה היא ממוקמת, ובהתבסס על הייחוד של מיקום החוקר בשדה (להלן מייד), ניתן בה דגש ניכר להיבט התיאורי.

מבחינה מתודולוגית, מחקר זה נשען על תצפית, ראיונות ושימוש במקורות ספרותיים ושאינם ספרותיים. התצפית לטובת המחקר נמשכה כשלוש-ארבע שנים והתקיימה בעיקר בשנים 2004–2007. בחלק ניכר של הסיטואציה המחקרית דמתה התצפית ל"תצפית משתתפת" אנתרופולוגית לכל דבר (כששדה המחקר ממוקם פעמים רבות בחללו של בית-קפה כלשהו בתל-אביב), אולם ברגעים אחרים נכון להגדיר ולהציג(!) את התצפית כ"תצפית מעורבת" ואף כ"תצפית מתערבת". בתקופת איסוף החומרים החזקתי בכפל כובעים ביחס לשדה המחקר; כובע של חוקר וכובע של כותב (פרוזה ושירה). בין היתר, פרסמתי יצירות ספרות בכתב העת "עמדה" (לראשונה ב"עמדה" 10, 2002) ונכנסתי עם רן יגיל, מעורכי "עמדה", ליחסי עבודה של עורך-סופר על רומן קצר שכתבתי ("משפט הדגים"). יחסים אלה הובילו להידוק הקרבה הבין אישית בינינו, ולצד הבעייתיות המובנת מאליה של מצב ה בראייה "אקדמית", הגדילה קרבה זו את נגישותי לשדה ולדעתי (וישפוט זאת קורא העבודה) פירותיה העשירו מאוד את המחקר. בנוסף, ראוי לציין שעצם קיום המחקר מהווה התערבות בשדה, ועוד בתחומו של המחקר, שכן המחקר מזכה במידה מסוימת קבוצה הנמצאת במהלך פעילותה בהכרה הנגזרת מהפיכתה למושא מחקר אקדמי.[17] יחד עם זאת, "עמדה" נבחרה כאן כמושא למחקר סוציולוגי ולא למחקר טקסטואלי בחוגי הספרות;  אגב, אלמנט המהווה פרס ספציפי משמעותי בשדה הספרותי.

העבודה פותחת בהצגת כלים ורקע. ההקשר התיאורטי מציג בעיקר את הכלי הניתוחי העיקרי לעבודה זו: התיאוריה של פייר בורדייה על שדה הייצור התרבותי. לאחריו מובאת סקירה היסטורית קצרה (ולא מתיימרת מעבר למיפוי מסוים) על אודות כתבי העת והחבורות הספרותיות בספרות העברית החדשה. בהמשכה של סקירה זו מובא רקע ספציפי על שדה הספרות בישראל במפנה המאה. כמובן שאין די במסגרת עבודה זו כדי לתאר באופן מבוסס  את מצב השדה, אך יחד עם זאת, אלמנטים שונים מבססים לדעתי את הרושם שמדובר בשנות התשעים בשדה ספרותי שנמצא במגמת הטרונומיזציה חזקה ובשדה הטרונומי; בעשור העוקב המגמה מתהפכת לכדי מגמת אוטונומיזציה יחסית מחודשת (ולהיות השדה פחות הטרונומי).    

לעבודה זו 3 פרקים עיקריים. הפרק "תולדותיה של חבורה ספרותית" הוא פרק תיאורי-אתנוגרפי, המשתדל לדחיסות ולגודש, ומבוסס בעיקר על שהותי בשדה עם חבורת "עמדה" (ובלעדיה), על ראיונות עומק ועל חומרים כתובים כפרסומי החבורה וכרשימות ביקורת. הפרק מתאר שלבים שונים בתולדות החבורה, החל מההגעה של חבריה כמשוררים צעירים יחידים למסגרת של כתב העת "עכשיו", המשך דרך הפעילות העצמאית של החבורה וכתב העת שלה "עמדה" החל מ-1995, וכלה ברגעים בהם  חברי "עמדה", כסוכנים בעלי וותק וביסוס מסוים בשדה, באים באינטראקציות עם דור חדש של יוצרים צעירים. סיפורה של החבורה מתמקד בעיקר בדמויות ובפרספקטיבות של שלושה יוצרים המהווים את "הגרעין הקשה" של החבורה; שלושה מתוך חמשת המייסדים שהתמידו בעשייה ובנוכחות בלב החבורה לאורך השנים והיו היחידים ששימשו כעורכי כתב העת: עמוס אדלהייט, רן יגיל ואריק א. (אייזנברג). 

בפרק "השתלבות לעומתית בשדה ספרותי הטרונומי" מובא ניתוח של (חלק מ)החומרים המובאים בפרק האתנוגרפי-תיאורי. הפרק מציג את חבורת "עמדה" כקבוצה אוטונומיסטית (כולל המקורות השייכים לתקופת "עכשיו" של חברי "עמדה"), המנסה להשתלב ולפעול בשדה הטרונומי; וכקבוצה הניצבת בניגוד למגמות הרווחות בשדה במובנים של צורת ארגון שלטת (חבורה וכתב עת מול ההוצאות), ז'אנר שליט (אוריינטציה של רב-רובדיות בשפה מול "הלשון הרזה") ואופנות חשיבה (דיון ומודלים מודרניסטיים מול פוסטמודרניזם ועליית פוליטיקת הזהויות). במצב זה נדחקה "עמדה" לשוליים בשלושה ממדים: מצב השדה (הטרונומיה), מבנה השדה (תת-שדה-מצומצם מדולדל) והמצב בשדה (חוסר הצלחה יחסי בטווח הזמן הקצר מול העמיתים-המתחרים). בהתאם לכך, השתלבות החבורה בשדה הספרותי בשנותיה הראשונות הייתה "לעומתית". באופן ההולם נשלטים בשדה נקטה החבורה באסטרטגיה של שינוי, בעיקר על ידי הפגנת אי-נחת ודברי ביקורת חריפים, כשהמשותף לרבות מנקיטות-העמדה הוא שהן אוטונומיסטיות, גם החוצה (נגד חדירת הכלכלי, השפעת התקשורת) וגם פנימה (נגד אג'נדות פוליטיות ופואטיות בספרות). במידה רבה נטלו חברי "עמדה" על עצמם (אך גם תועלו לשם) את תפקיד "מגיני השדה". בנוסף, מלכתחילה ניכר בדרכה של "עמדה" שיתוף בין-דורי לעומת אופוזיציה תוך-דורית, מול דורה שלה, מול ה"אחים" (הן אלה הדוגלים בפואטיקה ה"רזה" והן המעטים שהצליחו בעולם השירה למרות מצב השדה; למשל משוררים שהופיעו בכתב העת "אֵב" [1993-6] כשמעון אדף ודורי מנור).

הפרק "מרד ב'אחים' בעזרת ה'דודים' הנידחים" מתאר מערכת נקיטות-עמדה שנקטה חבורת "עמדה" תוך שימוש בכלי מוכר ולגיטימי במאבקים ספרותיים – הגילוי מחדש. במישור החוויתי והמוצהר המהלך יוצא מתוך אהבת ספרות לשמה ויחס רגשי (אמיתי ואמין, והפרק, לדעתי, מוכיח זאת בעוצמה שהפתיעה אפילו את כותבו) לטקסטים וליוצרים הנגאלים, לרוב סופרים ומשוררים נשכחים שפעלו במחצית הראשונה של המאה העשרים (יעקב פיכמן, אשר ברש, נוח שטרן ואחרים). במישור המקביל, האסטרטגי, המהלך מכוון לערעור על מצב השדה ולשיפור מצבה של "עמדה" בתוכו. המדובר בסדרת פרסומים (בעיקר שבעה ספרים) המצטרפים תוך שנים אחדות לכדי מהלך שהגיונו הוא התמרכזות בדרך של גאולת נידחים, או במושגים דוריים, וטענת הפרק ככותרתו, מרד באחים, במצב השדה בן-הזמן ובמצב בשדה בן-הזמן בעזרת גילוים מחדש של 'דודים' נשכחים ונידחים. במידה רבה, מדובר בחתירה לשינוי הנעשית בכלים של שימור. כאן בא לידי ביטוי יתרון של הפרספקטיבה המובאת בעבודה זו, והוא היכולת להבין, ללא קושי רב, את השיח המיוצר (או "המרד") לא רק מתוך תכניו, אלא על רקע תנאי היצור שלו, קרי אופן ההשתלבות של יצרני השיח, אנשי חבורת "עמדה", בשדה הספרותי.[18] 


[1] כתב העת הוותיק הפועל ב"חילופי משמרות" מאז שנת 1959. גיליון אחרון עד כה (69/70) ראה אור באביב 2005.

[2] עמוס אדלהייט, אריק א., רן יגיל, יהונדב פרלמן ומשה פינטו.

[3] לדברי גוברין "המאפיין הבולט ביותר בהיסטוריה של כתבי-העת העבריים בדורות האחרונים הוא מספרם הגדול מצד אחד ותוחלת חייהם הקצרה מן הצד השני. רק מעטים החזיקו מעמד במשך תקופה שמעל לחמש שנים".

[4] אמנון נבות, אז מה העמדה של הצעירים האלה?, ספרות וספרים, מעריב, 21 במרץ 1997.  

[5] דרור בורשטיין, מה הם כועסים?, הארץ, 19 בספטמבר 1997.  

[6] למעט באופן רכילותי-אנקדוטלי, או במקרים שזכו לבולטות יוצאת דופן, כמו הרגע שנתפס כמרד של נתן זך מול שירת נתן אלתרמן, כנראה הדוגמה הידועה והמדוברת ביותר להשפעה של יחסים בין עמדות במרחב היצרנים בשדה הספרותי על מרחב התוצרים שלו. 

[7] ראו: Bourdieu, 1993, p.29 ; באופן כמעט-מוזר, אפילו פרויד ב"המשורר וההזייה" מדבר על "אותו איש מופלא, המשורר" (פרויד, 1988 [1908]).  

[8] "ערוץ 2" החל לפעול בנובמבר 1993.

[9] על עוצמת החדירה של ה"כלכלי" אל ה"ספרותי" ניתן ללמוד למשל מדברי שתי דמויות בולטות ומשפיעות בשדה  של השנים האחרונות: "כאילו ספרות", מנחם פרי, ספרות וספרים, מעריב, 18.3.2005; ו"הוצאה מוֹכרת" (ראיון פרישה ברגשות מעורבים [מהוצאת ידיעות-אחרונות, י"ר], עם עליזה ציגלר), פפר אנשיל, מקור ראשון, 8.4.2005.

[10] על הטשטוש בין הקנוני לפופולרי על רקע התרופפות הבהירות המוסרית הקשורה בכיבוש, ראו: חבר, 2007.

[11] אם לציין תופעות בולטות: חידוש מסיבי של פעילות ספרותית במסגרת "בית ביאליק" בניהול ובהפעלה של איילת ביתן-שלונסקי ושל יקיר בן-משה; "שוק-קולטורה" – אירוע הכולל מפגש של כתבי העת וההוצאות הקטנות המתרחש אחת למספר חודשים מזה כ-3-4 שנים וזוכה להשתתפות ולהצלחה רבה; אירועי קבוצת "כתובת" הירושלמית; הפעילות סביב גל כתבי העת החדשים מאז 2005 ("מטעם", "הוֹ!", "מעין", "כתם" ואחרים).     

[12] שני ספרים בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה מאת מנחם בן וגבריאל מוקד (2006) עם מבטים כוללים על השירה בפורמט לא אקדמי; גיליונות של מוסף "ספרים" "הארץ" שהוקדשו לכתבי העת ולמצב השירה; חשיפה לסצנה המתעוררת בעיתונות היומית, ואפילו כתבה ב"יומן" בערוץ הראשון של הטלוויזיה (10.8.2007).

[13] קטע מתוך דברי הפתיחה הקצרים בגיליון הראשון של כתב העת.

[14] קבוצה הדוגלת בעקרונות אוטונומיים-ספציפיים לשדה וכופרת בכפיפות לאילוצים חיצוניים. הדבר יהיה מובן יותר, אני מאמין, בעזרת הסבר התיאוריה של בורדייה בהמשך.

[15] הסקירה כוללת (יחד עם ציוניה של לב-אבי) את ""עתון 77" הוותיק (…) "גג" (…), "כרמל", "שבו", "הליקון" ו"משיב הרוח", "הו!" שהסעיר את הרוחות, "קשת החדשה" שחזר לחיים לפני ארבע שנים, "דימוי" המוקדש ליצירה יהודית-ישראלית, "מטעם" הפוליטי, "מעין" ו"אורבניה" הצעירים, "מסמרים" החדש שהקים העיתונאי אמיר רותם, "עמדה" הרציני, "מקרוב" החברתי, "זרקאלו" ברוסית, "משארף" בערבית, "המעורר" המצוין שנשכח לאחרונה, ואפילו "חדרים", שיוצא לעיתים רחוקות מאוד" (שירי לב-ארי, רחוק ממרכז העיר, הארץ, 6 ביוני 2006).

[16] כדי לצמצם את הפאתוס הבוקע מהמילה "חלוצית" אציין שהעבודה היא גם "ראשונית"; גם במסגרתה כעבודת גמר בתחום שאינו חקור דיו, וגם במובן של הישענותה על משאבים דלילים לעילא ולעילא. לדעתי, העבודה מעוררת שאלות רבות ומספקת קצות חוט רבים למחקרי המשך שלי או של אחרים.

[17] אני מודה לפרופ' חנן חבר על הארתו בנוגע למעורבותי בשדה המחקר ולהתערבות האפשרית של המחקר בשדה הספרותי, וכן על המלצתו לפרוש דברים אלה בבירור בפתח העבודה.     

[18] להמחשת מרחב האפשרויות לאופני מרידה אזכיר את המרידה החלקית של כתב העת "הוֹ!" (בעריכת דורי מנור, מאז 2005) בשליטה הבלעדית של הריתמוס החופשי הנהוג מאז המרידה המפורסמת של זך באלתרמן (אגב, מעל דפי "עכשיו"). ניתן לתאר מרידה זו כמרד נגד "ההורים" (זך וההולכים בעקבותיו) בסיוע "הסבים" (אלתרמן, גולדברג).

 

 

 

17 תגובות

  1. יחזקאל, היי. יישר כוח. איזה מיפוי חשוב עם תובנות מניחות תשתית חדשה.

  2. הי יחזקאל
    איזו כתיבה יפה. זה לא שגרתי לקרוא מבוא אקדמי, שעוסק לא מעט בבורדיה ולהבין אותו בקריאה ראשונה. הכתיבה שלך בהירה ומענינת.
    הנושא שלך מעניין אותי אישית, כמי שבא מסוציולוגיה – אנתרופולוגיה, ועוסק בצילום וגם בכתיבה.
    בהצלחה

  3. זה מעניין, למרות שאני לא מתמצא כמעט בשירה עברית של 20 השנים האחרונות, וכתוב מרתק למרות שזה חיבור אקדמי, ומי כמוני מכיר עד כמה חיבורים אקדמיים חסרי נשמה מעצם טבעם המחקרי.

  4. מאמר מבריק! אשמח לקרוא עוד

    • מירי פליישר

      מורגש שאיש ספרות כתב מחקר זה. הכתיבה קומוניקטיבית , ועם זאת כל מראי המקום והביטויים האקדמיים הנראים לפתע כל כך ברורים. תודה

  5. אני שמח על הקריאות ועל התגובות. תודה. אחרי העבודה בהחלט מעניין אותי איך דברים עוברים, אילו שאלות הם מעלים, האם יש הוספות, כיוונים שהייתי יכול ללכת בהם ולא הלכתי, מחשבות וכו". אשמח מאוד לשמוע.
    לקחתי ברצינות את האמירה של יקיר (בן-משה?) "אשמח לקרוא עוד". לכן כבר התחלתי לעלות את אחד הפרקים של העבודה שנדמה לי שעשוי להיות המעניין ביותר במסגרת הנוכחית. מדובר בפרק תיאורי. את הפרקים הניתוחיים אפשר לקרוא בספריות האוניברסיטה, או בעותק של התזה שהשארתי בקפה "הנסיך הקטן" (שכמה התרחשויות שארעו השנה בקפה זה הפכו לחומרים אמפיריים של התזה).

  6. הי יחזקאל

    זה מאמר חשוב מאוד ואני מקווה שייצא לאור.
    איני יודע אם תפרסם משהו כזה בהמשך, אבל היה מעניין אותי לראות יחס בין הפואטיקה של עמדה להתנהלות של עמדה בשדה. כלומר כיצד מתבטא רצח האב של מוקד בטקסטים המפורסמים בכתב העת. עם השנים חלה התמתנות בהתנהלות ובמאבקים שלהם, איך זה בא לידי ביטוי מעל דפי העיתון שמתאפיין בפואטיקה של קפיצוּת ׁואפקנוּת. רמזת על איך שאנשי עמדה עברו הידמות למוקד (אפילו במניירות של קול ושל הליכה ובעניינים כמו הוצאה בלתי סדירה. דבר כזה קרה גם ליהודה ויזן מכתם) – מעניין אם יש עוד על כך. הילד שהופך לאבא שגירש אותו מהבית וכו".
    בלי פרק כזה, תישאר רק הבירוקרטיה הפואטית.

    על כל פנים,
    ברכות.
    צ"יקי

    • יחזקאל רחמים

      אהלן צ"יקי, אנא סלח לי על האיחור בתגובה, לא מדובר בסנוביזם קיצוני כפי שוודאי אתה יכול להעריך. פשוט כפי שאני מניח שהבנת העמסתי על טנדר כמה שמיכות ונסעתי לי לאיזו תקופה לפריז. תודה על ההמחמאות על הטקסט ואפילו יותר על הכניסה לעובי הקורה. אני עדיין לא מאורגן כאן בפריז, כך שגם בראש המצב דומה אז איני בטוח שיש לי את התשובות הכי טובות שאני יכול להעלות, אבל כמובן שלא אתחמק. בנוגע ליחס בין הפואטיקה של "עמדה" להתנהלותה בשדה כבר עמדתי על כך בעבודה קודמת, שהשתתפת בה כמראוין. אני בהחלט מוצא קשר בין הדברים. אז השוויתי בין "עמדה" ל"מעין" ומצאתי, אזכיר על קצה המזלג (זכור לי שהעברתי לך וליהושע עותק) – יחס הפוך למטאפורה של המשקל בין עמדה למעין. מצד אחד הרצון להעמיד יצירות כבדות משקל, לצד התנהלות כבדת משקל, כמו למשל שמירה על הספרות הנשחקת והולכת במהירות לתפישתה מול הקלילות של מעין, הן בפואטיקה, למשל ההתנערות מהניקוד, האמירה שהשירה אולי אפילו אינה שירה, לצד התנהלות יותר קלילה, הקראה שלך עם כובעים או של יהושע עם מגבת וכו". עמדתי באותה עבודה גם על פתיחות מול סגירות. השווה למשל את ההגדרה "מיהו משורר?" בעמדה ובמעין כשתי דוגמאות הופכיות מבחינות משמעותיות.
      כיצד מתבטא רצח האב בטקסטים? שאלה מצוינת שלא בדקתי! אך אם תקרא את הפרק הניתוחי הראשון, תראה שאני טוען שם שלא היה מרד מלא במוקד ואף ההפך מכך (עותק מהעבודה נמצא בנסיך הקטן, אם מישהו לא אכל אותה באחד הלילות). הלכתי על להביא פיסת עולם וכל שאלה כזאת, כל כמה עמודים אני חושב שניתן למצוא חריר שעל בסיסו אקדמאי נורמלי היה יכול לבנות תזה שלמה לעילא, ואולי אף להצליח לקלוע יותר לבלוטות של מערכת העיכול האקדמית.
      אם יש התמתנות בעמדה במהלך השנים ויש, אני חושב שגם קשור גם למצב בחוץ, שלא היה כזה במשך כל תריסר השנים האחרונות. התמתנות יכולה להעיד לדעתי על שחיקה, על התחזקות אובייקטיבית, או על שני הדברים. סחתיין על העקיצה "קפיצות ואפקנות", אפשר לקרוא לזה סגירות (אגב מהצד השני וזה גם בתזה מדברים על "חוסר רצינות" של מעין; אני רואה את זה כפתיחות בהרבה מובנים, למשל, עמדה לא חושבים אפילו על לרוץ למועצת העיר, ונדמה לי שבמעין עוד כן. קח את זה כדוגמה לפתיחות, או לטשטוש תחומי חיים ופעילות). חזרה לסגירות, בעיניי עמדה לא הייתה יכולה לעמוד במהלך שעשתה ללא הסגירות שלה, למשל באמונה בצדקת הדרך מול עולם (ספרותי) הולך ומתדרדר, ואותו מנוע מחולל, שאחראי על עיצוב התנהגות שלנו בתחום אחד אחראי גם על עיצוב בתחומים אחרים – מחוץ לפואטיקה ובתוך הפואטיקה. אבל אני לא רוצה לדבר כמו איזה מומחה. לא פעם בעבודה הזאת אני מציג אותה בלי הצטעצעות אקדמית-טקסית מבחינתי כהתחלה מקווה של ניסיון להבין. אבל נדמה לי שיש קשר בין שיר שאתה קורא או שר לכובע שאתה בוחר ללבוש (אתה זוכר שמאור, האחיין שלי, זכר אותך באחת המסיבות "משה קצב בטרנינג… לא כיף כאן בכלל וכו"" – אני מניח שגם אם הפעילות היתה אחרת הוא היה זוכר אותך מבין כמה בשל אותו מנגנון מחולל ואותו מנגנון קולט של העושה והנצפה ושל הצופה). היה ראוי שאציץ בבחינה מחודשת בחוברות לראות, אבל אין לי אותן. אם בהזדמנות אדרש לזה יהיה אפשר להמשיך את זה.
      אשר לכתם יש עוד עליהם. החלק האחרון מתוך השישה של הפרק "תולדותיה של חבורה ספרותית" עוסק מאוד ב"כתם". מבחינה סוציולוגית הם מעניינים בהקשר של עמדה הם מעניינים. התחלתי לכתוב את התזה לפני שמישהו ידע עליהם, ודאי גם הם על עצמם. מבחינה פואטית יש עוד זמן, אבל נדמה לי שיש שם כמה תובנות מעניינות. למשל, אתה כתבת פעם על קרבות ירושה ביחס לעכשיו. הערתי על זה, אם לא תמצא אחפש ואשלח לך, שאתה מפספס לדעתי את הפרספקטיבה של המוריש ואת הרצון והאינטרס שלו להוריש.
      על הקרבה למוקד, אתה לא צריך עבודת מחקר, ראה את שיתופי הפעולה האחרונים, הפרסומים ההדדיים. זה יותר ילד שבעט באבא וברח וקצת חזר לאבא שהפך פתאום קצת יותר קטן ואנושי.
      השוני שאתה מניח נשען לדעתי על הדוגמה של מרידות בין דוריות בספרות. יש לי שזה מסוג הכלים המוכנים שכאן לא עבד. אני מזכיר את הדור השפוף של גדי טאוב, עמדה, כמו אב ביתר הצלחה בזמן הקצר, יוצאים דווקא נגד בני דורם.
      ובאמת, לא היה לי זמן לכתוב לך מכתב קצר, אז יצא ארוך (בלי צחוק).

      אתה יודע, נדמה לי שבפריז הולכים עם צעיפים כי קר ובתל אביב הולכים עם צעיפים כי בפריז הולכים עם צעיפים.

      תודה על הברכות ורק טוב
      יחזקאל

      • יחזקאל, העולם הזה לא מוכר לי כלל, למרות שהתחלתי עכשיו להכיר קצת את מעיין ועמדה. מה דעתך לגבי יוצרים בודדים, שלא שייכים לשום קבוצה, מה הסיכויים שלהם להגיד אמירה מגובשת שירית לעולם שבחוץ?

        • אני עונה קצת באיחור, ונדמה לי שבזמן שעבר את כבר מכירה יותר ויותר. לגבי יוצרים בודדים, אני מניח שאו שאנחנו לא יודעים עליהם כלום, או שהם יוצרים קשר עם מישהו בעולם של הספרות, יהיה זה יחיד, קבוצה, מו"ל, מישהו, ואז יש דרך להעביר את הדברים. לדעתי לא חייב להיות קשר בין כשרון לבין רשת חברתית, אבל יוצרים שיוצרים בדרך כלל יוצרים קשרים שמאפשרים ליצירה שלהם לעבור הלאה ולא פעם גם משפיעים על היצירה, לא בטוח שתמיד לטובה. תשובה קצת פשטנית, אבל יש כאן המון מומחים מסביב. תסתכלי בכרטיסים האישיים. תראי איזה דרך כל אחד עשה. כולם אני מניח ישמחו לקשר ולשאלות. אשר אלייך, הרבה פעמים הרי השאלות שלנו (גם התשובות) קרובות אל עצמנו, אני לא חושב שאת כבר יוצרת בודדה. אם את חושבת שכן, אשמח לשמוע (יש כאן משחק לוגי קטן, אני מקווה שלא יהיר). רק טוב יודית

          • יחזקאל, בדיוק שתיתי יין ונחנקתי מהחדשות, והצצתי כאן לברוח מאולמרט והמעטפות, ופתאום ראיתי את תגובתך למה ששכחתי ששאלתי.
            באמת שאני מכירה כבר יותר את הנפשות הפועלות, קצת יותר.
            נשאל מהו יוצר בודד? בטח שאני לא בודדה, מצאתי כבר חברים, אבל אני לא חלק מקבוצה למרות ששירי מתפרסמים בכל מני כתבי עת.
            אני חושבת שהגעתי למסקנה שצריך לשורר, ואז אולי אדבר למישהו בעולם הזה.
            שתהנה בצרפת, לא הייתי בפריס 11 שנה, בקיץ הבא אני אסע, ימנייק.

      • לצ"יקי, מה שמופיע מעל זו תשובה רעה לשאלה טובה. מתישהו אתפנה לזה. אני לא מוחק, גם כי זה האופי של הבלוג, שדברים הולכים קצת אחרת מהדפוס, וגם מתוך איזו נסיגה (מודעת) משליטה מוגזמת בדברים.

  7. מרתק (יחסית לטקסט אקדמי, כן?)
    נותר בי חשק לקרוא הלאה וזה לא מעט

  8. יחזקאל היקר,

    אמנם באיחור מה אני קורא את הפוסט הזה, אבל אני כל-כך שמח, שיצא לי להיתקל בו. ברכות, יחזקאל. הכתיבה בהירה, הקריאה קולחת, הנושא מרתק והתובנות מרשימות.

    אתה גם מספק תשובה מוחצת לסוגייה העולה כאן בבלוגייה בדבר יריבות בעולם השירה. "סיכויים מועטים להצלחה אובייקטיבית במונחי השדה (ודי לשאול, כמה סופרים חשובים, ובמיוחד כמה משוררים חשובים, מעמיד דור ספרותי)".

    ומיד בהמשך: "…התקוות, התסכולים, האנרגיות הנפשיות, הבריתות והיריבויות. הסתכלות רומנטית זו מציעה שדה שאינו מציב לשם השתתפות לגיטימית בו דרישות מקדימות של השכלה פורמאלית, ידע ספציפי, הון כלכלי, רקע חברתי מוגדר ודרישות חומריות, למעט אולי נייר ועט. יחד עם זאת, השדה מבטיח, לפחות באופן תיאורטי, פרס שלא רבים השדות שיכולים להציעו: היחשבות ליחיד בעל סגולה יוצאת דופן שאינה ברת-תחליף".

    תיקון קל ושאלה:

    בהערה מס" 2 אתה מונה את חמשת המשוררים-מייסדים של כתב העת "עמדה". נדמה לי שהתכוונת ליהונדב פרלמן ולא לעמינדב.

    מתי תושלם כתיבת התזה? או שמא הושלמה כבר? מתי ניתן יהיה לקראה בשלמותה?

    • יחזקאל רחמים

      שחר-מריו היקר,

      על ההערה על פרלמן – זה באמת חמור. ודאי ברח לי, ובכל הקריאות קראתי יהונדב. מביך וחבל, אתקן כאן.

      התיזה הוגשה ואושרה (לכן אני יכול להיות בלימודי הדוקטורט בפריז). היא נמצאת בספריית מדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב. נדמה לי שיש עדיין עותק בנסיך הקטן. אשמח מאוד לשמוע ממך.

      תודה,
      יחזקאל

© כל הזכויות שמורות ליחזקאל רחמים