לאפלנד
לילה לילה אותו חלום … צרחה … דממה … וביניהן נופל אדם, חוצה כצל את הרקיע המואר.
ושוב צרחה. אישה. אותה אישה. הפעם אל כלבה הרץ לראות. אם היה יודע כי שנה אחת שלו שווה לשבע שנות חיי אדם, אולי היה מאט. איך אפשר לגמור חיים שלמים בזמן קצר כל כך … אני, גם הוא, תוהים.
וכשיחל לנבוח, אתעורר…. חושך… שוב נרדמתי על השולחן. כפות ידיי מתרוממות מהדפים אל עבר החלון, לפתוח. אור ירח משוטט בין כתמי הדיו שעל אצבעותיי. כחול זה ונוס. אדום זה מרס. השעות האלה, הרגעים בהם הייתי, לא הייתי, בן עשר, לא יהיו עוד.
דוסטו רץ. רץ כמו מטורף אל מול הרוח. אבקני זהב עטים על נחיריו. אושר … חייבים לתפוס אותו בשיניים לפני שיעלם … אושר הוא שמקפיץ את גופו אל עבר השמיים פעם אחר פעם. כמה שהעננים קרובים, רכים, רק לגשת ולטעום. כל גופו פתאום הוא שריר של לב פועם, פועם.
דוסטו … צמד הברות רודפות זו את זו. משהו שמתחיל ב- דו ונגמר ב- טו. צלילים, צללים בדרכם להיחרט בזיכרונו.
דוס… אולי רק דוס … משתעשע באותיות אדם גבוה, שעיניו עוקבות ברוך אחר התנועה המתפרצת וגוועת מדי פעם בשדה.
וגם הוא היה רוצה להתגלגל כך בין החרציות, ולעצום עיניים, עד שדוסטו יתקרב אליו. אף אל אף, לרחרח, ואחר אולי ישעינו צוואר על חזה, שמתנשם עדיין מהמאמץ, ויתענגו על כך שכל אחד מהם עכשיו חופשי, כלומר שייך סוף סוף למישהו אחר.
העיקר להיות רחוק מהכלובים ההם, המתלכדים כבר בערב לגוש אחד, מוצק, אפל. ומדי פעם מישהו נעלם בתוך הלילה. ורעש מתגלגל של מריצה עיוורת עובר בין התאים, מקפיא ת'דם. אז עושים שלא רואים, שלא זוכרים, אפילו שכולם כלבים. אלה שבפנים וגם אלה שבחוץ. ורק גדר של תיל, ירקרק, מפרידה בין לבין.
והירקרקות הזאת, הגבעולית, המחברת גם בין השורשים לבין ראשי החרציות המתעלפים בשמש, עוד מעט כבר לא תזכיר דבר לדוסטו. נמחק הזמן שחי עד אמש. נמחק … רק הפרווה האפורה, והעור הדק מתחת, עדיין נרעדים מדי פעם.
אמש, שומר המכלאה ששיערו אסוף בגומייה ורודה לזנב של סוס, נשבר מיללות הצער בכלוב שליד. תסתום! צרח, או שאני לא יודע מה אעשה לך … אבל הוא ידע בדיוק מה יעשה … כשסימן תנועה חדה של אצבע לרוחב הגרון. וכשהגיע הרגע, בחושך, כשהירח התרומם לשיא גובהו, עיוור למחצה, חתך כהרף עין ועצם גם הוא את עיניו, שקוע בהרהורים, עד שהנהג, שבא לאסוף, התחיל לצפצף ולקלל ת'נבלות שלא פותחים לו את השער כבר שעה שלמה.
שניים מסתכלים עכשיו. נשענים על הגדר באור ראשון. ולפניו היה הלילה, ובתוכו רק יבבה קצרה וריח דם טרי, נטוש, על הרצפה.
הנבלה הספיק ללעוס את הקולר שלו ביום וחצי שהוא כאן … לוחש זנב הסוס … גם את שבב הזיהוי שמאחורי האוזן ריסק לחתיכות. כלב, כלב , אבל הוא מזכיר לי עבריין שמנסה לטשטש ת'עקבות שלו!
הגזמת! עונה לו הגבוה, ונדמה לו כי הכלב מהנהן.
מה שנשאר מהשם שלו זה רק האותיות הראשונות … דוסטו … את כל השאר הוא דאג למחוק. זנב הסוס שוב לוחש, מנסה להבין איך פתאום, כל מה שקרה בלילה, כמעט אבד מזיכרונו, רק מחשבה אחת נותרה, דוקרת בעורק הצוואר … שצריך להפטר מהעד הזה כמה שיותר מהר יחד עם הכתם שבכלוב ליד… ופתאום קולו הופך למתקתק … אולי פעם, בעולם של כריות מלאות בפוך וילדים מסורקים, קראו לו דוסטויבסקי. והוא היה עונה בנביחה לאיזה רוסי ורוסיה במלמלות. כמה שהם אוהבים כלבים, ככה הם מסוגלים פתאום להפטר מהם, כמו עם הילדים שלהם … כמו עם הילדים שלהם, חוזר כהד הגבוה ובולע את הרוק.
וזנב הסוס, שדבר לא נסתר מעיניו המתרוצצות פנימה והחוצה, ממשיך להעמיק אל תוך הנוף המרוחק …. אם זאת הייתה כלבה היו קוראים לה בטח יקטרינה הגדולה … יאק- טה – רינה … הוא מנענע את האגן בתנועות מין חפוז … נימפומנית … ונסוג צעד אחד לאחור ויורק על הרצפה המטונפת. אבל הגבוה כבר ניתק ממנו, כורע על ברכיו ומושיט את האצבעות מבעד לרשת הירקרקה, לגעת.
בוא נשאיר אותו כך, הוא אומר מול פרסות הסוס המרקדות מציפייה.
אז בסוף אתה לא לוקח אותו? ואני חשבתי כבר שמצאנו לו בית, לבר מינן הזה … הזה, הזה … שמתוכו מתרוממת נעל ומועכת בגדר הרשת .
תתפלא. אני דווקא כן לוקח אותו. יש לו עיניים טובות. יותר מדי טובות מכדי להישאר בחור הזה. נתחיל עם מה שיש … דוסטו … אחר כך נראה אם אפשר ללכת עם השם היקר הזה עד הסוף. בסוף אולי נגלה שהוא יודע גם לכתוב. לא רק למחוק.
אני יושב בתוך אולם, טובע בריחות של סיד, דבק ולוחות עץ מחוררים. מאחריהם מהודקות שכבות של צמר סלעים, חומר קדמוני, שבולע את הקול, אך לא את הריחות. מישהו הזדרז לפתוח את השער, טרם נסתיימה המלאכה בה דורך החדש על עצמותיו של הישן.
הכרטיסים שלי הם לשורה חמש, בקצה, כדי לא להסתיר. ביני לבין היושבים לימיני בשורה, מפריד כיסא אחד ריק. זאת שרצתה לבוא איתי, הודיעה לי בטלפון, רגע לפני שעזבתי את הבית, שאין לה כוח יותר, לא להצגות בתיאטרון וגם לא לחיים עצמם שהם בעצם הצגה אחת גדולה ומיותרת.
צעדתי לבד, כמו כלב, בולע את הרוק ומתבונן מדי פעם, בסתר, אל הלבנה ההולכת ומתרחקת מפניי, בסוף הערב כל הכיסאות יישארו ריקים, אני מנסה להתנחם ומתחיל לספור את הכיסאות בשורה שלי. …. חמש עשרה … אני עם חיוך רפה – מול כל הזוגות, היושבים קפואים ומחכים בתוך תיבת הנוח הענקית הזאת – מצדד כתמיד במספרים האי זוגיים.
בקצה השורה שלי, בכיסא מס' 15, יושבת בחורה. היא כה דומה לנערה שפעם הייתי צועד איתה כל בוקר לבית הספר, שותקים כל הדרך, בולעים אוויר … רק לא לפגוע בתנועה ההססנית בה נוגעות מדי פעם האצבעות של שנינו.
אני פושט את כפות ידיי. בהרות זקנה חומות אדמדמות מנקבות אותן. הכחול נדד כבר עמוק פנימה, אל רשת הורידים המתאמצת להשיב אט אט את כל הדם ללב … הניסיון הזה לחקות את החיים עם הפסקה קצרצרה בה רצים להתרוקן ולהתמלא שוב בנוזלים, נראה לי פתאום נואש, עלוב כל כך. אבל עדיין אין לי אומץ להגיד שאין לי כוח לחיים עצמם. אולי בגלל שנותר כה מעט מהם.
כשנגמר הכול, אני נותר לשבת, מהופנט בחושך מול הרקיע המלאכותי, המואר. פועל במה מזיז את קירות הרחוב בכף יד אחת, בדרכו למעלה, בסולם, אל גשר התאורה. שם הוא מתיישב ומתחיל לנהום בחשיכה את המונולוג שהדהד לפני שעה בלוחות העץ, אבל הפעם ברוסית, שמדי פעם נפלטים מתוכה, כמו מיהלום שחור, צלילים המתחברים למילה-אישה אחת גדולה
… יק-טה-רי-נה … אני יודע שאם הוא ייפול מהגשר ויחצה את הרקיע שמאחור, תגיע נביחת הכלב, שתעיר אותי. איני בטוח שאני רוצה לחזור שוב על החיים האלה. יכול להיות שבאמת נגמר לי הכוח. אז אני יושב, בחושך, ומתפלל בלי קול, שלא יקרה דבר, ושהחושך ימשך וימשך עד בוא הקץ.