משוטטת
סתם כך. חריץ ירח. ראש חודש טבת. קר אבל במידה. לילה בהיר. שנה חדשה. אין הבדל גדול בתחושה פרט לבאז שמרימים כלי התקשורת. שנה חדשה מאחלים אחד לשני ברחוב. גם זה כבר פסק. שוב שגרה. חזרה לספירת הירח.
חורף ישראלי. פריחת כלניות בצנצנת. האם פורחות כבר בשדות של צפון הנגב? במנחת מגידו? בתל אביב אין כל סימן. לא ניתן לדעת. בתל אביב פורחות החנויות, המכוניות והחניות. גם פריחה תרבותית רב שנתית כמובן.
חורף ישראלי. אין יפים כמופעי השמיים בשקיעה. מניפת עננים ביישנית בכתום וורוד וסגול, כל הדרך מערבה. אפילו עורבי האספלט שותקים וצופים בהוד הגדול. ומהשמיים והלאה הכל נעשה צללית של עצמו, קו מתאר שחור. אלו רגעים של סערת נפש. קריאה לסדר. הודאה באשמה. ויתור על כל התנאים.
תל אביב ממשיכה במנהגיה. מציפה את תיבות הדואר בפרסומות. כולן למזון מהיר. מתיבת הדואר אל הפח. כמה נייר מיותר. מאמץ הדיו והחלוקה לשווא. לכלוך. לפעמים תל אביב כולה משתקפת שם. עם חלוקת המשאבים והאנרגיה הלא נכונים. ההדוניסטים. מה אני בכלל עושה פה?
תל אביב מפזרת בעונה הזו גורי חתולים חדשים בחצרות לרעב גדול. משאירה זוג נעליים על גדר של בית. נעלי עקב אדומות, חדות עקב. אולי תעבור אשה, תחלוץ את נעליה הישנות, תנעל את אלו ותמשיך. אלו נעלים שתקחנה אותה למקומות חדשים, אחרים.
חורף באזדרכת הזקן. אפס עלים ופרחים. רק עגילים של זיכרון יבש, דחוס, מצומק בפירות. רק דררות באות לאכול בימים. רק עטלפים בלילות. בימי שישי מיכאל פותח דוכן פרחים מאולתר לשעות הבקר. האספלט הרצוץ מתמלא בדליים צבעוניים, מלאי חיים. עדעדים, שיחי קמומיל, חמניות תאוות שמש, נוריות ורדרדות. הזרים שלו טריים , לחים וזולים. רואים עליהם שנולדו מחוץ לעיר הגדולה.
פרחים יפים הם כמו סמים, אין סוף לתאווה אליהם. אם הייתי יכולה הייתי קונה את כולם. מפזרת בכל מקום. משמחת את כל המכרים שלי, הגרים במרחק הליכה. תמיד זה מין פלא איך זר פרחים קטן מביא שמחה גדולה שכזו. שמחה ראשונית.
בשבוע הבא יתקיים פסטיבל ימי שירה במדבר. עם יותר מזל משכל, הוזמנתי לקרוא שם שירים, בשתי במות. אני מנצלת את ההזדמנות ובאה לשלושה ימים לבדי, רחוק מפה. שלושה ימים של אהבת מילים ללא בושה, על סף המצוק. האויר היבש יפה לשירה. לרווח שבין המילים. לדבר שלא נאמר. בסופו של דבר, במחשבה שהוא מעורר, הוא הנחרט יותר מכל.
