בננות - בלוגים / חבצלת שפירא / מים: שיר ושישה סיפורים
מקום מוצל וקריר
  • חבצלת שפירא

מים: שיר ושישה סיפורים

בחלומותיי תמיד המים

עליונים ותחתונים

גשם על החוף

גשם על הים

מים עושים אהבה עם מים

טיפות מתוקות נבלעות בגדול המלוח

מותירות מכתשים קטנים בחול

מים צלולים

מים עכורים

מתנגשים על הגבול

אני שוחה בין הנקי למלוכלך

מים כחולים, מים ירוקים, חומים, אפורים

בעורקיי זורמים מים

מלוחים ומתוקים

אפשר לצלול ולצלול ולצלול

אין להם קרקעית

ואני כולי מים

בלי צורך לנשום

 

*   *   *   *   *

 

אני עומדת על שפת נהר שוצף שעלי לחצות. אם אנסה לשחות הזרם יסחוף אותי, אבל במקום לחשוב איך אגיע אל הילדים המחכים לי בגדה השנייה, אני מהופנטת מיופיו, מההשתנות המעגלית המתמדת, מהקצף הלבן והטיפות שניתזות סביב האבנים. אני רוצה לשבת שם לנצח ולהביט בו. שצליליו ירפדו את שנתי וירככו את עירותי. אני רוצה, אבל פתאום פוגעת בי אבן, הילדים מיידים בי, בואי, נו, בואי כבר, אנחנו רעבים. אביהם מופיע לידי, מחבק את מותניי ודוחף אותי לכיוונם, את צריכה לאפות להם לחם. אני משלחת בו דרורים, הם טופחים בכנפיהם על פניו ומנקרים אותו, אבל הוא לא מרפה. את חייבת להיות האמא שלהם, הוא מתעקש, את חייבת.

 

*   *   *   *   *

 

אני מתגוררת בבקתה על שפת האגם, עם שומר היערות. האגם הזה הוא מקום הולדתם של הדרקונים, מימיו הם מי-אש. השומר מגן על היערות מפני הדרקונים ועל הדרקונים מפני כל השאר. הוא אוהב אותי למרות שפעם הייתי דרקונית, ואינו מרשה לי לצאת בשעות הדמדומים, כשהם נולדים, שלא אשתגע. אבל כשאיננו בבית אני שוחה באגם ואחר כך מתנגבת היטב, מעלימה מעורי את שאריות המים. בשידה ליד המיטה, בין התחתונים, אני שומרת אבן בצורת ביצה, שחורה ומנוקדת זהב, שמצאתי פעם בגינה. כשאני הולכת לישון אני מוציאה אותה בהיחבא ומצמידה אותה לחזי, עוטפת אותה בידיי עד שהיא מתחממת ואני נרדמת, ובחלומותיי אני אש שעושה אהבה עם המים הזהובים.

 

*   *   *   *   *

 

אני על חוף הים עם עצמי בת החמש. אנחנו בונות ארמונות בחול אבל אני רוצה להיכנס פנימה, אל הים האמיתי, אל הגלים הגדולים והדגים, לגעת באזוב ובסלעים. יש שם גם שלט: כאן מתחיל הים האמיתי. מימיו חמימים. אבל עצמי הקטנה פוחדת להיכנס אתי, היא אומרת שאינה יודעת לשחות. אני שואלת אותה, את לא זוכרת שהתאמנת לאולימפיאדה? היא רועדת, אפילו מצופים אין לי. את תשחי רחוק והדגים הטורפים יריחו את זה ויבואו אלי. את לא יכולה לשחות אתי, להחזיק לי ביד כל הזמן, את צריכה את שתי הידיים בשביל לשחות. נכון, אני מסכימה. אני לא יכולה להחזיק לך את היד לנצח, ורצה אל הים, שוחה ושוחה עד לשלט. בשולי מחשבתי אני זוכרת שהיא שם, מחכה לי בודדה ומפוחדת, ואני רוצה להסתובב ולנופף לה, אבל נעים לי מדי, המים העוטפים את גופי משכיחים כל דבר אחר, אני רוצה רק להיות בתוכם ולהתמזג אתם, העונג הזה ממיס את כל זכרונותיי, ואני צוללת לחפש את לבם בעוד לבי הולך ושוקט וגופי נעשה כגופם, שקוף וכחול ומואר.

 

*   *   *   *   *

 

האסלה נסתמת מאיזה חפץ בלתי נראה ומתחילה לעלות על גדותיה. אני מכניסה יד לתוכה, מגששת, טובלת עד מעל המרפק במים מסריחים כאשר אני נוגעת במשהו גדול מדי, משהו שלא יכול להיות שם, חלקלק ומתפתל סביב ידי, מושך אותה. מושך אותי. אני על הברכיים ליד האסלה, לא מצליחה לשמור על יציבותי, נשענת עליה, נדחפת-נמשכת עד שפניי שוקעים לגמרי לתוך המים. אני נאבקת, מכה בהם בבהלה, מטלטלת את היד הלפותה, עד שאני מבינה שאיני בסכנה, שהנשימה באה בלי שום קושי, והמים רכים וטעימים וצבעם טורקיז.  אני נושמת עמוק ומשחילה פנימה בקלות את שאר גופי. שיערי מתפתל סביב פניי, צוואר, כתפיים, זרועות. כל חיי על האדמה היו שקר, אני מבינה כעת, הרגליים הצוללות כבר אינן רגליים, שיערותיי נושרות, ואני מחליקה בטבעיות לתפקיד רעייתו של נחש המים.

 

*   *   *   *   *

 

אני נמצאת על שפת אגם שמימיו זהובים. זה האגם בו נולדים הדרקונים. אני פוחדת מהם ובעיקר רוצה לראות אותם ולדבר אתם. איני יודעת אם להמתין בלי לעשות דבר או לגעת במים – עולים מהם אדים ואני פוחדת להיכוות או להכעיס, ובעצם יש כבר תנועה מהירה במים וצווארו של הדרקון שמופיע ארוך מאוד, עשן ניגר מנחיריו והוא שואל, מה את רוצה? לחבק אותך ולגלות מי אני, אני עונה. אי אפשר לגעת בי, הוא אומר, ואני מבינה שמגעו שורף ושהוא עצוב ובודד בגלל זה, והוא מוסיף, ואַת מה שאַת חושבת, לא פחות ולא יותר. אני מבינה שהוא קצת לועג לי, זנבו מתיז עלי מהמים החמים והם משאירים נקודות ירוקות על עורי, שתישארנה לתמיד ואיני יודעת איך אסביר אותן כשאחזור. את לא צריכה להסביר כלום, הוא אומר. רק אני יודע מי את. אפילו את לא יודעת מי את. אם ככה, אני אומרת, אני רוצה הביתה. אבל איפה את גרה? הוא שואל, ואני קולטת באימה שאיני יודעת. שכחתי, או גרוע מזה, הייתי כאן מאז ומתמיד. עכשיו את שייכת לאגם, הוא צוחק. אין לך יותר מה לדאוג.

 

*   *   *   *   *

 

א' מוביל אותי אל קצהו התחתון של מפל גדול ורועש, שנתלה על צוק גבוה כמו השמיים. אנחנו מדשדשים בבריכה רדודה וצלולה, כמעט מתחלקים על חלוקי הנחל. זה מפל האמת, הוא צועק קרוב לאוזני, אם תיכנסי אליו ותעברי דרכו ותגיעי למערה שמאחוריו תתגלי כפי שאת באמת. יתקלפו ממך כל המסיכות. אני מביטה במפל ופוחדת שיתקלף לי העור. שיפיל אותי על פניי ויהרוג אותי. אין לי מסיכות, אני צועקת בחזרה. לכולם יש מסיכות, הוא עונה. כל הגדולים עברו פה. רסיסים קרים ניתזים עלי, אני קופאת מפחד, אבל הוא דוחף אותי. אני עומדת לצרוח כשהשטף ממלא את אוזניי ועורי מתכווץ, אין דרך חזרה, אלא שסביבי לפתע חשוך ושקט ויבש, ואורות כתומים וירוקים מנצנצים במרחק, קוראים לי לבוא.

תגובה אחת

  1. שיר אחד –
    – ושישה חלומות. אולי שישה חלומות בהקיץ. אולי שישה כמו-סיוטים. או סיוטים.


    סיירתי קצת בבלוג, לא הכרתי. בלוג מעניין :).
    הגבתי בפוסט הקודם לזה.
    תודה, חבצלת.
    רבקה ירון

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לחבצלת שפירא