בננות - בלוגים / איריס אליה כהן / על פלא/ נעה בורשטיין חדד
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

על פלא/ נעה בורשטיין חדד

לפני אולי מיליון שנה בתוך משברים של פרידה שחשבתי שלא אקום ממנה בחיים גיליתי פתאום את איריס אליה כהן. לא יודעת איך ולמה, צצה לי בפיד התחלה של שיר שלה. השיר המלא, או יותר נכון פואמה, מספר על התהליך הפרידתי הקשה שאת עוברת עם עצמך, על החרטות והמחשבות – על השיאים והזכרונות. על הטעויות.
על המחילות שאת זוחלת אליהן בלילה כדי להיעלם קצת מהעולם, מדמיינת ימים מהעבר, "בָּרֶוַח בֵּין הָאַז וְהָעַכְשָׁו נִדְחֶקֶת בֶּהָלָה, בּוֹלְעָן נִפְעָר. אַתְּ מְבִינָה מָה הוּא אוֹמֵר – אֲבָל אַף פַּעַם לֹא" היא כתבה. וממשיכה לתאר איך המחשבות הן מעדר, ימים שלמים של בור שאת סוחבת בידיים. כבד כבד כבד.

ושוב הגעגוע, והספרים שאת לא מצליחה יותר לקרוא והעבודות שנדחקות לפינה והטעם המר של הפספוס. את הכל איריס תיארה במילים היפות שהיא מכירה, מדויקת. הייתי קוראת את השיר הזה כל בוקר, מנסה לנקות את האבק מהפינות שלי, לתקתק את הלב שיתמודד. ובכל זאת, "הָיוּ לֵילוֹת בָּהֶם הָיָה חוֹלֵף אֶצְלֵךְ בִּמְהִירוּת, מוֹפִיעַ לְשַׁבְרִיר כְּמוֹ שְׂמַּמִית שְׁקוּף עוֹר וְנֶעֱלַם בֵּין חֲרַכֵי הַתְּרִיס, הַיּוֹם, הַצִּמָּאוֹן".

הלילות.
והימים האלה שהמוח מנסה להחזיר את מה שהיה, מחלים לך חלומות, שוכח שמדובר בשני זרים ("הוּא לֹא עָנָה אוֹ שֶׁעָנָה וְלֹא אָמַר דָּבָר. אוֹ שֶׁאָמַר: גַּם לִי. יַשַׁבְתֶּם מֵעֶבְרֵי הַקַּו, כָּל אֶחָד בְּתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁלּוֹ, כְּמוֹ שְׁנֵי הֲרֵי אֲוִיר מְנֻתַקִים).

כל פרידה היא שונה אבל כל פרידה היא אותה פרידה. והנה שוב הימים האלה, הכבדים מחום של תחילת הקיץ, אפילו השמש לא מצליחה לחטא את הכאב. "כְּבָר סוֹף אֱלוּל אֲבָל אֶצְלֵךְ עוֹד חֹרֶף" שכזה.

שוב חזרו האבלים והחבלים, ("אֲבָל אָהַבְתְּ אוֹתוֹ, תָּמִיד נִרְאָה לָךְ כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁאִבֵּד דְּבַר מָה, (שָׁעוֹן, כַּדּוּר, כִּוּוּן) אוֹ שֶׁהִגִּיעַ שׁוּב לְבֵית סֵפֶר בְּלִי כָּרִיךְ, חֻלְצָה. מִלִּים). והשטויות שאת עושה בלב המועקה. המחשבות על הזמן – ש"לֹא מְרַפֵּא דָּבָר, כִּי זְמַן הוּא כְּמוֹ חַיְדַּק. סְפִירָה גְּבוֹהָה. מוֹרָה עַל עֲכִירוּת, הֵגְיֵינָה נְמוּכָה שֶׁל קְרוּם הַלֵּב" אבל הזמן כמו זמן, זז ומתקתק וממשיך ולא עוצר.

הזמן הופך לאויב.

הזכרונות הם געגועים ("וּבְּתוֹךְ הַמַּעְיָן , כְּשֶׁקַּיץ בֵּינֵיכֶם, חָדֵי הַקֶּרֶן שׁוֹטְטוּ עַל הַגָּדוֹת, וּבאַחַד עָשָׂר בְּמֶרְץ רַאִיתֶם מַלְאָכִים בִּשְׁמֵי חֵיפָה כְּחֻלֵּי הִלָּה, שָׁטִים בְּתוֹךְ סִירוֹת מְכֻנָפוֹת, שְׁקוּפוֹת") המחשבות והרגשות כמו דחפור, חופרים וחופרים.

"אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת סִילְבְיַה, מִתְהַלֶּכֶת סִילְבְיַה, בְצַהֲרֵי חֲצוֹת נִפְקֶדֶת סִילְבְיַה שׁוּב חוֹזֶרֶת סִילְבְיַה…" אני מתעוררת מתהלכת נפקדת וחוזרת אלבר קאמי. משמעויות החיים משחקות לי בדמיון כמו פאזל – מנסה להרכיב מהחתיכות משהו יפה, מכינה כוס קפה, מתעוררת לעוד יום בו עשייה, ובור עמוק ומחשבות וענני עשן, שתרד כבר השמש הזו. שיזוז הזמן.

יָדַעְתּ כִּי אֲת אִשָּׁה פְּרוּפַת גַּעְגּוּעִים
נַפְשִׁך הָיְתָה כְּמוֹ כַּפְתּוֹר
בְּין לוּלָאוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו
אך אַהֲבָה צָרִיךְ לִלְמֹד לִלְבֹּשׁ
וּלְהַשִּׁילפלא שבוע הספר

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן