הסיפור על ד. לנדאו

בקשה צנועהאם אמנם אתם קוראים את דבריי – אנא עשו טובה ( אם לא, הריכם פטורים מכך): השאירו סימן קריאה. ציינו שקראתם, הוסיפו הערה או דבר ביקורת – כך אחוש שיש כר לעמלי.משהסיפור על דב.זה סיפור ישן מאד, ובו כל מילה היא אמת. אין זו המצאה של דמיון חולה – אף כי אפשר היה לחלות אל תוך הסיפור. זה סיפור על גורלות נפגשים, על עזרה שלא ניתנה, על תהיות אם היה בידינו לשנות גורלות, לו היה בנו מעט אנושיות, או לולא היינו בעצמנו נרדפים בידי הגורל. זה סיפור על תעלומות.אני, כותב שורות אלה, יכול לטעון כי זה סיפורי אני רק באופן חלקי מאד. ואמנם אם אומר, כי בדידי הוה עובדא, בצדק יאמר מאן דהוא – אבל כלל לא אתה גיבורו, אלא איש זר לך, שבקושי הכרת את שמו ואף עתה לא תפרסם אותו קבל עם ועולם. היית אולי עד רחוק לאירועים – לא אתה חוללת את, – או תחת – שבטם.סיפור קטן יש לו לאדם, סיפור שקרה לאו דווקא בו, כאמור, אלא בזולתו – וכמה דברים קשורים בו, על כמה עליו לדווח נאמנה אם הוא מבקש לפרוש אותו קבל עם ועדה? הנפשות הפועלות זרות זו לזו, במקרה בלבד נקלעו כולם לתוך המחזה. מלבד פגישה מקרית ולא חשובה כלל פגשתי את האיש רק בשיחה טלפונית שאתמהה איך זומנה, ומעל דף עיתון מקרי, בהודעה קצרה. – עלינו להכיר את כולם כדי לפרוש את המעשה כנתינתו.אבל זהו סיפור סבוך. משתתפיו רבים. ראשית הנה יַעְשָׁה, – איש שמזמן נעלמו עקבותיו בגלי הירידה מהארץ, שפגשתיו לראשונה אולי לפני עשר שנים, והתברר שגם חבריו האחרים אצלם התעניינתי על גורלו אינם זוכרים אותו עוד. היה זה בחור רוסי גבוה, גרוש ולו בת, (אחת אם לא יותר), שפגשתיו לראשונה, או שמתי לב אליו לראשונה ברדתנו, חבורת עובדי בנק כלשהו, מהאוטובוס שהובילנו למלון הנופש בסדום, הולך לצדי ומתנודד. "אתה קצת שיכור", הודעתי לו בטוב לב. "אכן", הוא ענה, "מוטב מאשר להתאבד".דבריו לא נשמעו לי ממש מתבקשים מהמצב. "אתה הולך להתאבד?" שאלתיו בבדיחות הדעת, אבל התברר שאין כוונתו לבדיחות הדעת דווקא. "כן" – ענה, "אם אין מוצא אחר"."תראה" – הוא התנדב והמשיך – "כבר נסיתי כמה דרכים – אבל כדי לשכוח מהכל – הטוב ביותר הוא לשתות לשכרה. אחר כך – הנה ים המלח, אלך לשחות קצת ואטבע במים וגמרתי את ההלל על הכל".עכשיו כבר לא הרגשתי שהוא מתבדח, אבל לא ממש הבנתי אם כוונתו רצינית. מכל מקום כבר הגענו למלון, לא ממש היה לי חשק להמשיך בשיחה המוזרה; שיתאבד אם מתחשק לו, הדבר ממילא איננו סביר בעיניי. הגענו למלון, כאמור, ודעתנו הוסחה. אף על פי כן, למחרת בבוקר כששוב יצא לנו איכשהו לשבת זה בסמיכות לזה ליד שולחן ארוחת הבוקר, שאלתיו: "בסוף בכל זאת לא התאבדת?" – (רציתי להתבדח על חשבונו); "לא, עלה בדעתי רעיון טוב יותר" – אמר, והשתתק.הוא שתק כל הדרך חזרה לירושלים אחר כך ולא דיברנו יותר. משהגענו ירושלימה, נודע לנו כי הוועד קרא את העובדים לאסיפה דחופה. "רוצים לפטר מספר ניכר של עובדים" – נודע.ראש הוועד נאם. הוא הציע להנהיג שבוע עבודה של חמישה ימים – הוא טען כי זה פיתרון נאות.ביקשתי את רשות הדיבור. "איך שבוע עבודה של חמישה ימים עומד לפתור את בעיית אלה שעומדים להיות מפוטרים?" שאלתי את ראש הוועד."לך אין הרבה מה לומר" – נזף בי. "הרי ידוע לך שגם שמך ברשימות הפיטורין."לא, לא ידעתי. הייתי מוכה הלם ותדהמה. הנה עולמי הסדור עלי עומד להתמוטט עלי. הנה לפתע נמצאתי במחנה אחד עם בחורים טובים, (עתה טובעים), עובדי כפים שדבר מה היכה במנכ"ל והוא מוכן להיפטר מהם – ללא הודעה מוקדמת, ללא עוול נראה לעין בכפם. זו הקבוצה של שעיה. שנים אני עובד פה וביססתי, כביכול, את חיי מחדש באמצעות העבודה הזו. לפני כן – כמורה, הייתי כל שנה נתון לסכנת אבדן דרכי, כל שנה מחדש פגעו בי רק עלבונות. הפכתי נמוך מעשב השדה וחשבתי שהא מכסה עלי, אין הגורל רואה אותי עוד ועלה בידי להסתתר מאחורי ערימות המסמכים. עתה השיגני כאן הגורל הרודף אחרי ללא חשך תמיד. "לא, לא ידעתי"– אמרתי.מפגישה מקרית מצא אותנו ואיחד בינינו הגורל.הייתי עובד טוב, גם זכיתי בקידום ובביטחון כלכלי. ייסדתי – אחר היסוסים וחששות – משפחה, ונשאתי אישה טובה. ועכשיו מודיעים לי שהתשתית הכלכלית עליה אני עומד – התרופף, רעוע, איבד את בסיסו – זה בסיס שמשמצאתי שאני יכול לעמוד עליו – יחסית בביטחה – העזתי לשאת לי אישה. אך מתברר, כעת – נמלטתי מיד הגורל הרודף אותי רק לכאורה. כל חיי ביקשתי לבוא לקראת מעבידיי – אם בקיבוץ, שם נחשבתי לעובד גרוע, העושה ימים כלילות לקרוא בספריו, לא פעם נרדם בבוקר ומאחר לעבודה. – הייתי בודד בעולם ללא גואל – בוודאי נסיתי למלא את תפקידי בבנק על הצד הטוב. למי הפכתי לצנינים בעיניו עד כדי רצון לפטר אותי? לא ידעתי – ואינני יודע עד היום הזה. אמנם נכון שלבי משך אותי אל השירה, אל הספרים, אל הלימודים – אבל את עבודתי עשיתי נאמנה. לא הבנתי מה משך את תשומת לבם של בעלי הרצון הטוב שביקשו לסלקני מעולמי. משהבנתי כי הדברים רציניים – שכוונת פיטוריי אינה סתם שמועה בעלמא – הייתי אובד עצות.אין אני רצוי להם – הבנתי. אבל לא רק אני נפלתי ברשת זו. התברר שגם ידידי החדש, שעיה, שעבד במרחק שני חדרים ממני, באותה קומה – נלכד ברשימת הבלתי רצויים לבנק, אלה שהבנק החליט, ממנו ובו, לוותר על שירותיהם. הוא הוכשר ולמד לטפל בהלוואות דולריות – ממקור אמריקאי, מסתבר – אך האמריקאים החליטו להפסיק לתת הלוואות כאלה ועל כן לא היה יותר צורך בעבודתו. המשרה שבידיו נמסה, התפוררה כלא היתה, וכיון שדבר אחר לעשות בבנק הוא לא למד, – לא לחינם חשב להתאבד. כאילו חתכו את חוט חיי אנשים אלה – שלפתע נחשבו ללא-יוצלחים, חסרי תועלת וחסרי עתיד.הרבה יש לספר על ימים אלה – ואני רציתי להתמקד בנוגע אליהם בשני סיפורים. האחד מספר על איך משמים עיכבו מבעדי להשיג עזרה, מזור נפשי בצר לי. הסיפור השני איך אני עצמי נמנעתי מלהגיש עזרה. שני הסיפורים מספרים איך התערבו כוחות-על בסיפורי הגשות עזרה אלה. (עצם הנכונות להקשיב לזולת יש בה עזרה). דבר לא עלה בידי בדרך בה חשבתי שהדברים יקרו. כאילו כוחות-על אלה נדברו ביניהם ועשו יד אחת שדבר לא יעלה בידי לעשות ואוצג לפני העולם ככלי ריק מכל.המקרה הראשון היה – שיחתי עם הסופר. גם לימים למדתי שהסופר היה לא רק סופר, אלא גם clairvoyant , אדם רואה לכליות ולב, שתחת נוהג קשה לכאורה היה עוזר לבריות, הוא היה מוקף מתאבדים אותם הציל בשיחות נפש ובמלים קשות שהרחיקום מכוונתם לאבד את חייהם.כיון שקשרתי איתו קשרי ידידות מסוימים, עתה, בצר לי, עלה מלפניי הרעיון לשוחח עימו: שמא עצה ותושייה בידו, אולי יוכל לכוונני בדרכים.אמנם לא זה היה תפקידו – ענינו היה בשירה, אך חושיי הטבעיים הובילוני אליו: חשבתי שכלאחרים גם לי יוכל לעזור. אבל התברר שאכן ממרומים השגיחו במעשיי ובשלב זה הייתי עבורם מעבר לכל אפשרות עזרה. הם התערבו בחיי על כל צעד ושעל וסיכלו כל תנועה לכיווני שהיתה בה שמץ של עזרה.בדרך כלל שנים ישבנו בחדר המשרדי, עושים בעבודתנו. הפעם מצאתי רגע בו ישבתי בחדר לבד – אין אני סובל ואינני יכול לדבר חופשית כשמישהו מאזין לשיחתי. הפעם מצאתי רגע בו החדר היה ריק מזר. חייגתי אם כן בטלפון.התכוננתי לשפוך לפניו את שיחי, לבקש עצתו, לתאר לפניו את המצב לאשורו – לא כי היתה תקווה שהוא יבין במצוקותי, שעומדים לפטר אותי, שאינני יכול להביא דבריי לפני אף אחד אחר- לא היו לי חברים המתאימים והמוכנים לשמוע אותי, לא אשתי ולא מישהו אחר: אולי הוא ישמע אותי – אלא שברגע ששמעתי קולו בטלפון, מישהו פתח עלי את הדלת. אחד המנהלים הזוטרים מצא לו את השעה הזו דווקא, שעה שבדרך כלל איש לא נכנס אצלי ולא היה לו מה לעשות דוקא בחדר זה – מצא לו שעת כושר לשבת אל שולחן הכתיבה מולי הפנוי מימים ימימה מִיּוֹשֵׁב, ישב לו שם כמי שעושה בתוך שלו, הרים שפופרת וחייג למאן דהוא. הוא פתח לפתע באיזו שיחה משרדית ארוכה, שלי נראה חסרת תכלית כלשהי. השיחה היתה כרוכה מן הסתם בהאזנה לשיחתי מלאת המצוקה. ואני – כאמור – חולה לדו-שיח: אינני יכול להקשיב אפילו לא לעצמי כשמישהו נוסף מדבר, ועושה במחיצתי כבתוך שלו. במצב זה היה עלי להרצות את כאבי – אבל לא היה בידי הסיפק לכך. גמגמתי והשתתקתי. הסופר הידוע ניסה לדובב, ואולי הבין למצוקתי וניסה לעודד את קולי. אך כל שעשה היה כבר ללא הועיל. הוא המשיך לדבר ולהסביר: ענה באופן שקול, עניני, רק אני לא הבנתי דבר מכל מה שאמר ולא שמעתי מלה מדבריו, כי ככה זה, כשנפשך תפוסה במצוקותיה אוזניך סתומות כבשעווה ואינך שומע דבר ממה שאומרים לך. פשוט, אתה מבקש לשמוע ויש איזה מחסום בינך לבין כל מקור קול – והדבר איננו מסתייע. אך אני הורדתי את הטלפון – מלא בושת פנים – מאובן ומשותק כולי.זה היה סיפור מעשה שיחתי עם הסופר שלעזרתו ייחלתי, שביקשתי לעזרתו להיזקק .* הערה: אין צורך לומר, הפקיד ההוא הממונה עלי שלא יכולתי כלל לבקש ממנו להסתלק מהחדר ולא להפריע למעגליי לא לפני כן ולא לאחר מכן לא נכנס לחדרי. היתה זו רק הודות לדאגת שמים לרווחתי שהוא ביקר אותי בשעה קשה זו בזו הפעם. ומובן מאליו שבהיותו הממונה עלי לא היה בידי לפנות אליו פשוט לבקשו להסתלק.ככה זה.מהשמים לחמו בי שלא אוכל לספר למישהו את צרותיי- או יותר נכון, הכינו את דרכי אל מקורות ישועה אחרים – למשל, אל אבי, הנגר.*זה היה, אגב, באותם ימים בהם האיש שתחת הנהלתו עבדתי, הפך לי גב. הוא הודיע שאין לו יותר מה לדבר אתי, כאילו נעלב מדבר מה שאמרתי פתאום, בהיסח הדעת. היינו, ביוזמתו, מקדישים לעתים חלק מיום העבודה ללימודים במקרא – האיש היה תלמיד חכם בנעוריו ואל מעמד זה לבו שקק לחזור: דבר זה היה המעשה שהוא אהב ביותר לעשות – אך שיחות אלה פסקו, יחד עם שיחות אחרות שנראו לא מענינות אותו עוד. אני חושב שמצוקותיו הפרטיות הציקוהו דווקא באותם ימים, דברים בהם כמובן לא רצה לשתף אותי. נדמה סיפרתי כבר במקום אחר שהאיש היה נכה, מהלך על שני מקלות כבדים. במגירתו החזיק אבן כבדה, שאם יקרה מקרה ויתקיפו אותו יוכל להתגונן.מכל מקום, תחת שיחות רבות שניהלנו עד אז, לפתע דברינו הסתתמו. אוירה כבדה נחתה על החדר. מכוח אדם ביקשוני לקחת את שארית ימי חופשתי. בחור שעבד שם הציע לי להימנע מלהסתובב, נוגה ושבור כוחות, בפרוזדורים, לא להפגין עד כמה אני שבור בפנים. "רק אל תסתובב הרבה בפרוזדורים ואל תפגין כמה אתה מדוכא. קבל את המוטל עליך בעליצות וחדווה רבה. יהיה עוד שגם כך לא יהיה, אז תנוח".בהחלטה פנימית עזה המשכתי לעבוד – הפגנתי שאינני נכנע, אותי לא יוכלו לשבור: כאילו דבר לא קרה כלפי חוץ.שעיה היה היחיד שהפגין בי התענינות. הוא היה נכנס לחדר ומנסה לקשור שיחה. היו בחייו מאורעות שלחצו עליו.אותם ימים ממש קרה עוד דבר- – אם תרצה לומר, דבר דומה, שעיקרו היה שאם לא היה בידך להשמיע, לא יכולת גם לשמוע.באחת האסיפות שראש הוועד אירגן תכופות נשאתי דברים. – אחר האסיפה ראש הוועד קרא לי והודיעני שאין לי מה לדבר הרבה, גם אני מופיע ברשימת העתידים להיות מפוטרים.עולמי חרב עלי. אם היו כבר ספקות או שברי-שמועות – הרי שדברים אלה היו הוכחה. אבל טרם נאמרו דברים מפורשים. כל הזמן נמנעו בעלי הדברים מלומר דברים מפורשים. הכל היה בבחינת שמא וספק. וכבר סיפרתי בדפים אלה איך יצאנו לנופש לים המלח – שעיה צעד לידי., מתנודד."אתה שיכור?" שאלתיו."לא לגמרי. קצת. אני שותה. בלי זה איך אפשר לעבור ימים אלה?" – שאל. . "אינני יודע מה אני הולך לעשות". ימים מעטים לאחר מכן הוא נכנס לחדרי בבנק. הייתי לבד, המנהל היקר שלי לא נכח בחדר. ואולי היה בחופשה – אינני זוכר עוד."אתה רוצה לשמוע אותי קצת?" שאל."במה הענין?" שאלתיו."אנחנו קבוצת אנשים שהתאגדנו שנוכל לספר את אשר לנו, איש לרעהו – אמר. פשוט, כדי להקל על הלחץ. אולי גם עליך זה היה מקל."ואחר שתיקת מה מצדי- הוסיף: "אתה רוצה לשמוע אותי?""מה?" שאלתי , בחצי ענין."המצב קשה. רוצים להרוג אותי".פערתי פה ופתחתי עיניים. זו היתה הצהרה לא כל כך מתקבלת על הדעת, לקוחה מרומנים זולים, לדידי שלא מהעולם הזה."יש לי חברה ואבא שלה רוצה להרוג אותי" – הודיע לי.אל תוך מה נפלתי פה – שאלתי את עצמי. הדברים נשמעו לקוחים מאיזה רומן אימים.זה נראה לי לא מציאותי – גם לא שמישהו ייכנס לחדרי ויתנפל עלי בסיפור כזה, בלא הקדמות. "שמע, זה לא מענין אותי" – אמרתי לו. "עזוב אותי עם סיפורים כאלה"- ביקשתי.הוא יצא מהחדר, בלא מילה נוספת. ואולי ציפה לתגובה כזו.בהזדמנות קרובה הוא שב. "אתה מהונגריה? נכון?""כן – ומה בכך?"" בימים הקרובים מישהו יצלצל אליך ויבקש לדבר איתך. גם האיש הזה אין לו עם מי לדבר ולמי לספר את הצרות – וצרות יש לו, תאמין לי. הוא רק רוצה לשוחח. קוראים לו דב".לא היה לי ענין מיוחד במה שדב זה יכול לספר לי, ולא ראיתי סיבה לשתף עצמי בסיפור צרותיו. לי עצמי היו די צרות.לאחר ימים מספר אכן צלצל הטלפון. "שעיה הציע שאדבר אתך"."מי מדבר?" שאלתי. "זה לא ממש חשוב מי המדבר – שמי דב. יותר לא אוכל לגלות. הקיצור, שנפלתי בפח. אשתי גם איננה רוצה לדבר אתי יותר. אני אקפוץ מהגג".שתקתי. "זה ענין פוליטי. הפכתי – מעליתה תרבותית וחברתית – למוקצה מחמת מיאוס. איש איננו מוכן לדבר אתי. אני מקווה שאתה לא תדחה אותי מעל פניך".מה לי ולצרות כל העולם. בינתיים יש לי צרה משלי. גם אני אינני רצוי לעולם, והעולם כבד עלי – חשבתי. הנחתי את השפופרת על כנה. מי היה המטלפן האלמוני? גם לוּ אמר לי את שמו לא הייתי יודע – הבנתי שזה האיש ששעיה בישרני על ביקורו הטלפוני לפני ימים אחדים.היתה זו טעות. עלובי עולם נפגשו בטלפון בחדרי – אנשים שלא הכירו זה את זה כלל, שלא היה ביניהם דבר, שהיו זרים זה לזה מכל. מה שאני מספר כאן – סיפורים ישנים. ואחדים אולי עוד יזכרוהו.התברר שכבר יצא לי לפגוש באיש. הכרתי אותו בסדנה לכתיבה יוצרת בעיר העתיקה – יותר נכון לא אותו אלא את אשתו, משוררת דגולה, אולי לא חשובה במיוחד, אך אשת חברה חשובה, מנהלת בית תרבות חשוב בשעתו בירושלים, שהוציאה ספר בשם "שׁוֹשַׁנִים וּשְׁמָנִים". בעלה היה שופט חשוב שלאחרונה עשה שטות ותוך פסיקה במשפט הביע עמדה פוליטית – ואיבד את עולמו. מעתה אבד חנו בעיני הבריות, איבד את משרתו, כולם פנו לו עורף. ניסה ידיו במלאכות משנה, אך דבר עוד לא צלח בידו. היה לשעה עוזרו של עורך דין, סניגור של פושע חמור ומוקצה מחמת מיאוס בציבור, ועזרה לעורך דין כזה אף בו לא היה כדי להעלות את חינו של האיש בעיני הבריות. מאיגרא רמה הלך האיש לעבוד אצל עורך דין שיצא להגן – מכל פושעי עולם – דוקא על נאצים ועוזריהם. אחר זמן נוכח לדעת מן הסתם שלא על דרך זו תשוב אליו הילתו.למחרת נודע כי עלה על בנין המשביר בירושלים וקפץ למותו . מי היה האיש שהיה? ידיעה עתונאית על מותו של שופט: הוא היה עורך-דין מוכר ומצליח באשדוד במשך כ- 20 שנה. מונה לשופט שלום באילת וקודם לשופט מחוזי בירושלים. התאבדותו ב- 1988 הכתה את המדינה בתדהמה. דב איתן, שרבים כאן קראו לו דובי, היה מראשוני עורכי-הדין באשדוד. יצא לו שם של איש מקצוע מעולה והגון. לאחר כעשרים שנות פעילות באשדוד מונה לשופט שלום באילת. ואולם, לאחר שחתם על עצומה של אינטלקטואלים בנושא השלום, הוא התפטר מתפקידו כשופט מחוזי, וכמחאה על חנינה שנתן הצבא לחיילים שפגעו באזרחים במלחמת לבנון הראשונה הוא התפטר גם מתפקידו כשופט צבאי. שתי ההתפטרויות, הכול כך מצפוניות והכול כך נדירות במחוזותינו, מלמדות על אופיו והתנהלותו של האיש. לאחר התפטרותו מבית-המשפט המחוזי, חזר דב איתן לעבוד כעורך דין מן השורה. בנובמבר 1988 קפץ דב איתן ממרומי בית גדול ומוכר [ הוא מגדל העיר] בירושלים ונהרג במקום. התאבדותו הפתאומית והמפתיעה של שופט בית-המשפט המחוזי לשעבר, הכתה את תושבי המדינה, ובייחוד את חבריו ומכריו באשדוד, בתדהמה. העיתונים כתבו על המוות המזעזע והבלתי נתפס הזה בהבלטה רבה, אך לא ידעו לומר מה גרם לאיש כה צעיר ומזהיר לסיים כך את חייו. עתה אולי כבר יש פתרון: מה שגרם להתאבדותו היה הבלבול שגרמה ההודעה המוטעית והשיחה הלא מוצלחת שלו אתי בטלפון. לו רק האזנתי לו בסבלנות – אולי עוד היה גם היום חי. נראה כי הייתי המסמר האחרון בחייו הנידחים. לא ידעתי מה אני מעולל על ידי שלא הייתי מוכן להקשיב לתלונתו על חייו. פשוט לא הרגשתי את עצמי אחראי עליהם. – אינני יודע איך איש זה עלה על עקבותיי. כאמור, היו לי צרות אחרות. אגב, מן הראוי להזכיר שהוא לא היה אותו "דב" מפניו שעיה, מודיעי ומיודעי הזהיר אותי.זה היה איש אחר, עם צרות משלו.