תינוקת של תינוקת

אני רוצה להמליץ על ספר ילדים שקראתי עכשיו. אבל האמת, הוא מומלץ לכל מי שאוהב אגדות עם. שמו, "שש גיבורות גדולות במיתולוגיות של עמי העולם" (הוצאת כנרת) וכתבה אותו שהם סמיט, חברתנו לבלוגייה.

שהם מספרת שהיא התכוונה לכתוב ספר על גיבורים וגיבורות, אבל כשהסתבר לה שכמעט אין גיבורות של ממש במיתולוגיות של העמים, היא החליטה להתמקד דווקא בגיבורות. התוצאה, רק שש גיבורות.

תאמינו או לא, אבל רוב הנשים בספרות העמים העממית הן כל מיני רפונזל שעולים אליהן דרך צמתן הבלונדינית כדי לאנוס אותן, כל מיני פנלופה שמחכות עד בוש לאהוביהן, וכל מיני סיטות (סיטא הייתה אהובתו של ראמה ההודי) שנחטפות. לא הכי פמיניסטי, אה?

כדי לשנות את זה, סמיט עשתה מעשה. התוצאה: שש גיבורות, אחת משלנו (מרים אחות משה); אטלנטה הציידת מהמיתולוגיה היוונית, שנזרקה על ידי אביה שלא רצה בנות, ומי שגידלה אותה הייתה דובה (דווקא נראה לי כיף גדול), ולכן כשגדלה הפכה לציידת; איסיס שהיתה קוסמת ומכשפת בתרבות המצרית הקדומה, ושתי אחיות מהוואי בשם פלה והיאקה, שהיו בנות אלים, אבל שונות זו מזו בתכלית השינוי.

אבל האגדה הנשיית שהכי קנתה אותי, שממש הדהימה אותי באה מהתרבות האינואיטית שבגרינלנד. האגדה האסקימוסית הזו פשוט הורסת. שמה "קאוארשוק, אל האוצר היקר", ואלוהים, איזו חוכמה פסיכולוגית כעמוקה חבויה בה! תמיד כשאני קוראת אגדות עם, אני המומה מהתובנות הפסיכולוגיות של כותביהם העלומים, או אולי של האנשים שהמציאו אותן והעבירו אותן מפה לאוזן.

קאוארשוק הייתה אישה שחיה בגפה ורצתה תינוק. כל שכנותיה חפרו לעצמן תינוקות בשלג, ורק לה לא היה. ונורא בא לה על תינוק רך וחמוד. אז שלחו אותה למצוא תינוק רחוק רחוק. כשכבר התייאשה אחרי שחפרה עמוק בשלג וכמעט קפאה למוות, פתאום היא קולטת שמישהו חופר אותה. מישהו דיבר מעליה, וקול תינוקי אמר: "מצאתי אחת! מצאתי אישה קטנה ויקרה! אימא קטנה וחמודה!"

כאן אני חייבת להביא ציטוט:

"תינוקת! קאוארשוק לא האמינה למראה עיניה. תינוקת ענקית כמו דובה, ורודה כמו צדפה, צוחקת בלי אף שן בפה, נשאה אותה מתוך המנהרה בעדינות רבה. שם בחוץ, בין הדשאים היו המון תינוקות ענק! הם זחלו, דידו, חפרו באדמה, וחלק כבר מצאו וחיבקו …. אימהות!

    "נומי נומי, אימל'ה שלי," שרה התינוקת של קאוארשוק לאמה, וקאורשוק שהייתה עייפה נרדמה מיד.

    הימים הבאים היו מוזרים, קאוארשוק שכבה בזרועות התינוקת שלה, אכלה דייסה והאזינה לשירי ערש ששרה לה התינוקת.

     "נעים לך אצלי?" שאלה התינוקת.

     "מאוד,"  ובאמת היה לה נעים בחיק התינוקת, נעים וחמים.

לא ענקי, תגידו? לא ענקי? כמה שהקטע הזה הבעית אותי ברגע הראשון שקראתי אותו. אישה מבוגרת בחיקה של תינוקת ענקית בגודל מפלצתי? אבל אז הבנתי את המשמעות הפסיכולוגית שחבויה שם.

רק אחרי שקאוארשוק קיבלה מספיק אימהות טובה מהתינוקת שלה (אבל בעצם, מהתינוקת שבתוכה), רק אז היא לומדת להיות אימא טובה וראויה, למצוא תינוק משלה ולהפוך לאימא. רק כשהיא מתקנת את ילדותה ונותנת לעצמה אהבת אם, היא מצליחה לממש אימהות ראויה וכשירה. רק אז מגיע לה להיות אימא.

איזה יופי, אה? איך, איך איזה אסקימוסים "נבערים", "לא מודעים" יכלו להגיע לתובנה כה עמוקה? דברים שהפסיכולוגיה שלנו הגיע רק במאה העשרים!

חבל שברונו בטלהיים לא פירשן גם את האגדה הזו. אני בטוחה שהוא היה עושה ממנה מטעמים.

אגב, קראתי ב"הארץ" ששולמית אלוני לא הבינה את האגדה הזו. היא חשבה שהיא "מוזרה". לא אתפלא אם דווקא נשים, ובעיקר אימהות, לא "יבינו" אותה.

מה לא אהבתי בספר? את העיצוב שלו. נדמה שרצו ללכת על עיצוב, צבעים וכריכה כמו של פעם. אפילו השם סתמי ולא מעורר השראה. האיורים בטעם המיושן של ישי מישורי לא מצאו חן בעיני. לא יודעת, זה הזכיר לי ספר כמו מפעם, ואני לא בטוחה שהילדים של היום יקנו את זה. הם צריכים הרבה צבע, כרומו, משהו יותר חי ותוסס ופחות שמרני.

מצד שני, לקובץ סיפורים על עוד גיבורות, אני כבר מחכה.