חיים של אחרים (ליום השואה)

 ליום השואה אני מביאה קטע מאחד מספריי, העוסק בשכול, שואה פנימית וחיצונית, ותחושת הנרדפות שיש לכולנו בארץ הזו, בין אם  היינו שם, או לאו. מאיה, הגיבורה שלי ברומן "סוף סוף רומן" (חרגול, 2000), שחיה בתקופה פוסט אפוקליפטית בארץ, כותבת את חייה של שכנתה הזקנה קולט, ניצולת שואה. זו איבדה את התינוקת שלה כשהתחבאה מפני הנאצים, וזו את שתי בנותיה באחת המגפות באותה תקופה עתידנית פוסט אפוקליפטית בישראל. לאט לאט הביוגרפיות שלהן מצטלבות, כפי שקורה בפרק הזה.

פצלים–פצלים
האיש הקטן של בּיק מציץ עלי ומחכה. אני יודעת מה הוא חושב עלי. הוא חושב שאני מתרשלת. שאני לא משתדלת מספיק. שאני רכה מדי עם עצמי. הוא חושב שאני מוותרת בקלות רבה מדי לאחרים. עוד מעט אגמור את כל הדפים הלבנים, היפים, ולא יישאר לי כלום. גורנישט. נאדה. אבזבז אותם על ביוגרפיות של אחרים. איזו חלמאות. קולט תהיה מרוצה. כולם יהיו מרוצים. חוץ ממני. אולי גם חוץ מפקחי–הנייר.

פקחי–הנייר! איך שכחתי מהם. בזמן האחרון אני שוכחת לארוז את הניירות במקום המחבוא, ממש כאילו אני מתכננת להיתפס.

בכלל, בזמן האחרון מתפספסים לי יותר מדי דברים. אני מחפשת קצה חוט כדי שאוכל להמשיך. והלילות הם סיוט. לפעמים נדמה לך שגם לסיוט אפשר להסתגל. ובאמת אפשר, השאלה היא באיזה מחיר.

אז אפשר לחיות בתוך סיוט. אבל אי–אפשר בלי להגיד את זה. 

אני קמה בבוקר ומנקה את העיניים מעקבות הלחות. בבקרים כאלה הייתי מכינה אותן לגן או לבית–הספר. גבינה לבנה תשעה אחוז וזיתים שחורים קצוצים. פרוסות פסטרמה ופלחי מלפפון חמוץ. חמאה וריבת דובדבנים חמצמצה. רק המיטב שבמיטב. לפעמים גם שוקולד למריחה, אבל רק השחר העולה. הן לא רצו לשמוע על משהו אחר. אפילו פירסומות הקטקטים והדרדקים לא עזרו לי למכור להן מימרחים של חברות מתחרות. ותמיד על לחמנייה מקמח לבן: תפוחה–רכרוכית מבפנים, קרומה שחום–נפצוצי.

לכי תביני למה ילדים תמיד אוכלים ככה. את המוות הם יעשו לך אם תנסי להזיז להם במילימטר את ההרגלים הדפוקים שלהם. פעם ניסיתי עליהן לחמניות מחיטה נבוטה עם אבוקדו, פרוסות עגבניות וקמצוץ זעתר, כמו שלימדו בתפריט–הבריאות השבועי של מדור העצות להורים. אתם חושבים שזה עבד? איפה! הן החזירו את הכריכים בשלמותם – במצב צבירה שונה במקצת, יש להודות: ספוגיים וחצי רקובים אחרי שהייה בת חמש שעות בתיק–האוכל – והזהירו אותי לא לעשות להן שוב את התרגיל המלוכלך הזה. מתי הן כבר יסלחו לי?

אז, זה לא הטריד אותי במיוחד. לא חשבתי על זה בכלל. אבל עכשיו, כשאני חושבת וחושבת על זה, פתאום מתמיה אותי שדווקא אמהות עסוקות כל הזמן בשאלה איך ומתי להאכיל את הילדים. אף פעם לא פגשתי אב שהיה טרוד בסוגיה מה יכין מחר לילדים לצהריים. זה מין אובססיה כזאת של אמהות. החשיבות של האוכל מאבדת כל פרופורציה. אפילו כשהן כבר שכבו במיטות התאומות שלהן, חיוורות כמו גבינה רזה, עדיין הרגשתי את הצורך הכפייתי הזה להכניס לתוכן מזון, כאילו זה מה שהן הכי צריכות. ואם את לא מצליחה, חלילה, להאכיל את הילדים שלך, אוהו, את בטוחה שאת אמא רשלנית, אמא של סינדרלה, כישלון חינוכי ומחדל מוסרי גם יחד, עוד דקה תצטרכי לצפות בהם גוועים לך ברעב מול העיניים: רחמים, ביאפרה, רכֶּכֶת, סְקרלָטינה! שום הרצאות חינוכיות לא עוזרות פה. אַת אֶת שלך חייבת לעשות. לא תירגעי עד שתכניסי להם מזון מוצק לתוך הפה.

היום אין לי בשביל מי להכין. אז אני לא מבשלת. לפעמים אני כל–כך מתגעגעת להכין סנדוויץ" למישהו. לחתוך יפה את הקשה של הלחם, למרוח בעדינות שיכבת בסיס, לחתוך דק–דק את הנקניק, לקשט בירקות, לעטוף בנייר–פרגמנט ואחר–כך להרגיש קורת–רוח עצומה כאילו סיימתי לכתוב את האודיסיאה. לקחו את זה ממני יותר מדי מהר. גדעו בחטף את התענוג הזה מחיי.

הגעגועים לילדות זה כמו סרטן. הכאב מתפשט כל הזמן. הבכי רק מחמיר את המצב. בבוקר, כשאני מגלה ששוב בכיתי מתוך חלום, אני מתחילה לבכות באמת. לכן חשבתי שאם אכתוב עליהן, הגעגוע יקבל מצב צבירה חדש. חשבתי שזה יהיה כמו לצחצח רהיטים ישנים או למרק כלי–כסף שהשחירו. לאט לאט זה יירד, שיכבה אחרי שיכבה. בזהירות, בדייקנות, אמרח את החומר התוקפני, ובתנועות סיבוביות אכריח את הפאטינה העקשנית להשיל את עצמה, פצלים–פצלים, ומה שיישאר יהיה לב–ליבם של הדברים. נקי סוף–סוף, בלי כל המוגלה.

אבל אני נתקעתי ביום שבו מתו הילדות. המוגלה, מעורבבת באבק ובלכלוך, תפחה אצלי למימדים היסטריים. בשביל לקרצף אותה צריך קומביין. בשביל להרוס, מינימום רכב משוריין. אנשים אחרים נעזרים בתמיסות–ריח. לי עדיין יש את הריחות העקשניים שלי, ואני כבר מתה להיפטר מהם. מה שאני עושה לא עוזר. אולי אשאל את קולט? לקולט היתה ילדה שמתה לפני שהיא הספיקה להיניק אותה. אני לא מבינה איך היא הצליחה להיפטר מהריחות שלה. אולי כדאי לשאול אותה, אולי היא תוכל לתת לי עצה. למרות שבמקרה שלי כמעט בטוח שאצטרך להכפיל ואפילו לשלש את המינון.

אני מנסה להיזכר איך זה היה. כשהן יצאו ממני בקול תרועה, שתיים שהן אחת, שני פיות גועים, שני זוגות עיניים עצומות, שני עכוזים קטנטנים, שני בטנונים תפוחים, שתי פותות שמנמנות, שני דגדגנים זעירים, הרגשתי כאילו הכפלתי, לא, בעצם כאילו שילשתי את עצמי. שתי מאיות קטנטנות, תלויות אחת מכל צד, פערו אלי ידיים זערוריות, ומצצו בכוח את הפיטמה כדי לדלות ממנה כל רמז לחלב. שתי מאיות–בראשית–דרכן תבעו ממני את מנת החלב שלהן כל ארבע שעות, בדייקנות של שעון. אחר–כך הן חירבנו אותו בדמות מחית צהבהבה לתוך החיתול החד–פעמי.

נוח טען שבשביל לחתל אותן צריך להיות מיליונר. היינו מסתערים עליהן, כל אחד תופס גורה, ומנקים את ההפרשות, מנגבים בזריזות את העכוזים המתוקים ומנפים עליהם את בקבוק הטאלק, כאילו היו בצק מובחר שצריך ללוש בעדינות. הבום המיוחל שלהן לא בא תמיד יחד. לפעמים היתה זו אודליה שזעקה ראשונה את צרכיה בסירחון חמים אל האוויר, בזמן שאלישבע נהנתה עדיין להספיג גיהוקים לחים ומרוצים לתוך הכתף של אביה. אחרי ההאכלות והרחצות הייתי מצמידה אותן אלי, אחת מכל צד, מרגישה את חומן מבעד לאריג הפְרוֹטֶה של בגד–הגוף הגמיש, זה שגדל עם הילד, שפתי מלטפות בחמדה את הראשים הקרחים, חשות בפלומת השיער הבהירה, וריח של חלב חמוץ מציף את נחירי.

כמה מתוק היה הריח הזה. כשנתנו לי להחזיק אותה, חשתי בו בחריפות כמעט אירוטית. תיאו התגלה לפני בגירסה ינקותית מתוקה שלו. אותו מבנה רחב של הגולגולת, אותו מצח גבוה של תלמיד–חכם, אותו עורק פתלתל החוצה את הצדעיים. המיילדת הכפרייה היתה כל–כך מאושרת. היא נראתה גאה כאם צעירה, כאילו היתה זו היא שילדה. היא הגישה לי את הצרור בזהירות, כאילו נשאה עובר בתוך בקבוק של פורמלין. הבטתי בחבילה הזעירה. היה נדמה לי שהקירחת הקטנה שלי מתבוננת בי. היא שלחה אלי את עיניה העיוורות, הבוהות, שצבען כצבע עיניו של תיאו – אפור–עכבר וירוק–בקבוק. גבותיה השחורות, הפעוטות, היו משורטטות בדייקנות, ממש–ממש כמו שלי. בחנתי אותה בעיון לפני שהמיילדת קרעה אותה ממני, לחתל את הגוף הקטן בהרים של סוודרים ושמיכות. היתה לה גומת–חן. ולמזלה הרב דווקא על הכתף. בימי הקיץ היא תיהנה לחשוף אותה בשמלת–שמש קטנה, נטולת כתפיות. אם תדע לשמור על יופיין של כתפיה תוכל למשוך הרבה גברים אל מקור החן הזה. בעוד המיילדת מחתלת את היצור העיוור, החסיר ליבי פעימה. איך אסתובב עם הילדה לאור היום, ומה יהיה, והאם יהיה לי מספיק אוכל, וכיצד אדאג שמלאי החלב לא יתייבש טרם זמנו? עכשיו יש לי גוף נוסף לשמור על יופיו. אשה קטנה נבטה ממני.

אשה קטנה ועוד אשה קטנה, עם רגליים קטנטנות וכפות ידיים זעירות, עם טוסיקים רכים כמו כריות, עם שני פיות פעורים רעבתניים. בשביל זה צריך הרבה חלב. ולי לא היה מספיק חלב להיניק את שתיהן. עברתי למטרנה. עד היום אני שומרת בתוך קופסאות הפח האלה, המקווקוות בצבעי כחול וכסף, את אבקות הביצים והחלב שמחלקים לנו בקופסאות האטומות והסטריליות, ובכל פעם שאני נזקקת לאחת מהן, לשם הכנת כוס קפה או כדי לטגן לעצמי חביתה יבשה, אני מקבלת בוקס צובט בבטן, כאילו הן עדיין ממתינות לי במיטות התינוקות שלהן, מזיעות מרוב צרחות, מחכות כמו משוגעות לפיטמת הגומי הלעוסה–מדי של בקבוק המטרנה הפושר.

לי למזלי לא היה מחסור בחלב. השמנת והחמאה שהכנסתי לתוכי במהלך ההריון עשו את שלהן, והפיקו כמויות אדירות של חלב שמנוני משדי, שתפחו בלי הגבלה, מייחלים ליניקת שפתיים עצבנית. אבל הם ייחלו לשווא, כי ליזה שלי, הקטנה והמסכנה, גוועה ביפחות קרב פעוטות בעודה מנסה להיאבק על חייה בני השבוע. רגע אחד עוד נשמה, ורגע אחר–כך כבר ראיתי איך היא נחנקת מרוב אוויר. היא חרחרה עוד כמה שניות, וגוועה.

הצבע הוורדרד הענוג של הלחיים הפעוטות דהה לאיטו, כמו בדים צבעוניים שנחשפו לשמש איומה. העור הגמיש התקפל פנימה, נשאב לחניכיים והתעבה מרוב קפלולים מזוויעים, כמו אצל ילדים החולים במחלת הזיקנה. העיניים שלהן, עגולות, עם מבנה עפעף כה תפוח ובשל, התרפטו כמו עור של עגבניות מיובשות, והאף, אותו כפתור זעיר, אותו בוטן מסוכר, אותו עדי מהולל, כמש והידלדל כמו צנונית–גינה על פניו המאולתרים של דחליל.

לא יכולתי להביט בהן, אבל נותרתי איתן לבדי ונאלצתי למלא בעצמי את כל הפונקציות: להאכיל, לרחוץ, לחתל. ושוב: לרחוץ, לפדר, לחתל. להיניק מתוך בקבוקי–דייסה גדולים ופושרים כאילו חזרו להיות תינוקות. לשפשף את הרקות בחומץ כדי לעורר אותן מהתרדמת שגרמו התרופות המאלחשות, שבמאמצים עילאיים הכרחתי אותן לבלוע. לשטוף את הזיעה המסריחה שבצבצה מנקבוביות עורן הלוהט והמיוסר. וכל זאת למרות שימיהן כבר היו ספורים. אחר–כך זה היה שאלה של שעות. את הגופה מלאת האינפקציות של נוח מיהרו לפנות בשל חשש להידבקות. אבל אני המשכתי לתפקד. עד היום לא ברור לי איך עשיתי את זה. איך נשארתי בחיים במחיצת כל המוות הזה.

לא היה מה לעשות איתה יותר. אחרי שניסיתי להנשים בכוח את החבילה הפיצפונת, המדולדלת, שהיתה גופה של ליזה, בתי ששמה נחרט בעולם רק לשבוע, הרמתי אותה ביד אחת – כה קלה היתה, ממש ארנבת – וקברתי אותה בחצר האחורית. סיקלתי חלקת אדמה ותחבתי אותה בעפר הבוצי, שהכתים לי את הידיים בחום–אדמדם מוכה–קור עד לזרוע. עד היום הוא קבור איפשהו, החום–אדמדם הקפוא הזה, במעמקי כפות ידי.

לכי לשכב, אמרו לי הפקחים מהסיירת הסניטארית שבאו לאסוף אותן, לא לפני שעטפו את גופותיהן הזעירות בשקיות פלסטיק כתומות אטומות. לכי לשכב, שלא תיפלי גם את מהרגליים. גם ככה חדרי–המיון מפוצצים, לא יהיה מי שישמור עלייך, אמרו הסניטארים בנימה מעשית ונחפזו לקפל במיומנות את התאומות הארוזות בשקיות התאומות שלהן, הדביקו עליהן תוויות מזהות עם חותמת הרשות, וטרקו מאחוריהם את הדלת.

אני לא יודעת למה, אבל המוות הביא עלי איזו רגיעה. משום–מה המשיכה המיילדת להלעיט אותי במנת השמנת והחמאה היומיות, ולא ידעתי מה לעשות עם השדיים הגדושים, הכרוכים בתחבושות לעצירת החלב. אולי היתה זו כבדות השדיים, אותה תחושה עזה של הזדהות עם פרות המשק החולבות, שהשרתה עלי מרגוע. שעות שכבתי במיטה ונמנמתי בעיניים פקוחות, וכשהתעוררתי מאיזה חלום–בהקיץ שבו רץ אלי תיאו בגני לוקסמבורג וסיחרר אותי בזרועותיו, הרגשתי בכאב פולח עולה מבית–החזה שלי, ונזכרתי שכבר אין לי את מי להיניק. הקמתי את עצמי מהמיטה ופסעתי לכיוון הכיור, לסחוט לתוכו את שדי. החלב ניגר שם כמו מים. טיפות של דם הכתימו את הלבן.

עכשיו לפחות ידעתי שאני אחראית רק לעצמי. בהתחלה הסתובבתי כמו סהרורית, מתאמצת בכל כוחי להריח את שרידי ריחן החמים והדביק לפני שיתנדף. כעבור שבוע הלכתי לקבור אותן. זאת היתה הפעם האחרונה שלי בעיר הקברים, בין השבילים הארוכים, המפוספסים, המרושתים שתי וערב, שמלבנים זהים, דוממים כתיבות–כוורת ריקות, ניצבים משני עבריהם. כשחזרתי הביתה גיליתי שהמטבח מרוח כולו בתכולתן הצהבהבה והרירית של קופסאות שימורי האספרגוס, שהתפוצצו בהיעדרי מרוב חום.

הטמפרטורה היתה גבוהה מדי בשבילי. הסרתי את כל הבגדים, גם את התחתונים והחזייה, וככה, במערומי, ניקיתי את הבית, בהתלהבות שלא ידעתי כמותה שנים. מתחת למיטות, בסדקים שבין הארונות, בחרכים הצדדיים, השכוחים, שהמטאטא לא חדר לתוכם זה שנים, מצאתי צעצועים מאובקים. היו שם שתי בובות גומי קמוטות, תאומות, שכל האוויר יצא מהן בנפיחה חרישית. עכברון עם זנב לבן וסוללה ריקה הקיש שתיים–שלוש פעמים, אך נפח את נשמתו לעולמי–עד ברגע שנגעתי בו. מצאתי גם סריה של מפתחות פלסטיק בכל צבעי הקשת, לעוסים כולם בקצוות: עקבות החניכיים המודלקות מחודש צמיחת השיניים. אספתי אותם בידיים רועדות ובנשימה הולכת ונחנקת. אחר–כך שטפתי את שיכבת הבוץ שנדבקה אליהם, תרכובת של גבשושי אבק ומי שטיפת רצפות. הנחתי אותם להתייבש על כוננית הספרים הריקה כאילו היו מין מאובנים ארכיאולוגיים יקרי מציאות. רק אחר–כך שכבתי לנוח.

המיילדת באה לבקר. היא הביאה איתה את כד השמנת וחריץ החמאה היומי, כאילו איזו שֵדָה ולדנית, עם כרס כבודה ואשכולות ידיים שמנות, כפתה עליה להמשיך ולהגיש לי את מינחת היולדות. שלחתי אותה מעל פני וציוויתי בקול קשה שלא תראה יותר את פניה בחדרי. הייתי אכזרית, אני יודעת. אחרי שטיפלה בי ככה, במסירות ובנאמנות, לא הייתי צריכה לסלק אותה ולעלוב במשלח– ידה. אבל ידעתי מה עלי לעשות. וחריצי גבינה עם שמנת לא היו כלולים בתפריט הזה. בשום פנים ואופן לא. אחרי שיצאה, מזועזעת מכך ששילחתי אותה, ועוד יותר מכך שאינני טועמת יותר מהחלב השמן הנפלא הזה שנשאה איתה בזהירות קדושה בתוך כד חרס מכוסה במפית צחורה, נעלתי את הדלת וחזרתי לשכב במיטה. הייתי שמנה, כל–כך שמנה. מפלצת של מפלי שומן השתקפה אלי כשהבטתי בראי, עם שני כרסים, שלושה סנטרים כפולים וזרועות כמו חביות, מחרידה יותר מכל המיניקות הבוואריות המטומטמות גם יחד. נשבעתי שאני יוצאת מהחדר הזה רק עם עשרים וחמישה קילו פחות. שלושה שבועות לא יצאתי החוצה. שלושה שבועות שכבתי במיטה ושלושה שבועות שתיתי רק מים. עד שראיתי את ליזה שלי הקטנה והמסכנה מחייכת אלי, פוערת אלי חיך מתוק וחסר–שיניים מתוך מלבן האור שבקע מהחלון.

יותר אף אחד לא בא לבקר. רוב הזמן הסתפקתי בניקוי יסודי של הבית, מקווה למצוא עוד צעצועים מתחת לארונות או בתוך מגירות נשכחות. השתוקקתי לצעצועים נוספים, עד שזה הפך לכמעט אובססיה. זכרתי שהיתה להן בובה גדולה מדברת, פועה פה ופוצחת ב"אמא" ארוך וצייצני המסתיים בצווחה ארוכה. הייתי משוכנעת שאם אחפש טוב–טוב אמצא אותה, והיא תפער אלי את פיה ותאמר שלום. הייתי בטוחה שלא השלכתי אותה לפח. לא ייתכן. הרי התאומות אהבו אותה כל–כך. שעות הן שיחקו בה, חיתלו והאכילו אותה מבקבוקי דייסה קטנים של צעצוע. רק אחרי די הרבה זמן נזכרתי שהפקחים החרימו אותה בטענה שהיא נגועה, והם חייבים להשמיד אותה. הייתי נורא עייפה ולכן לא הצלחתי למחות, להתנגד, לנסות להציל אותה, להגיד משהו. נתתי להם ללכת בלי להוציא מפי קול, אפילו איזה "אמא" צייצני. ויותר אף אחד לא בא לבקר אותי. מלבד ביקורי הפתע החודשיים של פקחי– הנייר, כמובן. עד שקולט באה אלי לביקור ראשון כעבור יותר משנתיים, לא ידעה דירתי את חומו של גוף קרוב, משפחתי, ידידותי, אנושי.

רק האיש הקטן של בּיק נועץ בי מבט זועם ממקומו בצמרת גוף הפלסטיק של העט הכדורי השחור. בקול צרוד של לוציפר הוא מייעץ לי לא להיכנס לאוונטורות מיותרות. תישארי עם הקקה שלך, צווח באוזני משבית השמחות הספרותיות. בשביל מה לך קקה של אחרים?