יומנו של פטר גינז

סוף סוף רואה אור יומן נוסף של ילד שנספה בשואה. 

היומן של פטר גינז (הוצאת יד ושם ודביר) שמתאר את השנתיים האחרונות בגטו בפראג לפני שגורש לטרזינשטט, ואחר כך לאשוויץ, הוא לא יומן רומנטי ופיוטי של יומנה של אנה פרנק, אלא הרבה יותר דיווחי וקונדסי.

יומן של בן. בן מיוחד, מלא כשרונות כרימון, מלא שאר רוח: שצייר להפליא, כתב 5 רומנים לבני הנעורים בין גיל 8 ל-14, ולבטח היה הופך לעמוד תווך בקהילת האמנים בצ'כיה, לולא נספה בגיל 16.

היומן נתגלה רק בשנים האחרונות בבית בו גר בילדותו, ואחותו רות פרסבורגר עשתה הכול כדי להשיגו ולהוציאו לאור.

שום נים בנפש לא נשאר אדיש ליומן הזה, למרות שרובו דיווחי. פטר מספר איזה ספרים קרא ומה עשה. יומן של נער מתבגר. אבל מבעד לדיווח הילדי עולה תמונת הקהילה הכבושה בשנים שלפני הגירוש הסופי למחנות. 

איך מתמודדים את דברים שכתב ילד?

 "קיבלתי טוב מאוד במבחן," הוא כותב. ומיד אחר כך: "שוב הייתה אזעקה אתמול בלילה." "בבוקר בבית הספר," הוא מדווח, ומיד אחר כך: "18 אנשים נורו כי החביאו אנשים לא רשומים."

איך חיי היומיום הבנאליים של ילד, שמנסה לשמור על שגרתו, אפילו על שובבות הנעורים שלו, משתרגת בחיים הנוראיים האלה בצל המוות הקרב?

שום מילים בומבסטיות לא יכולות לתאר את ההתרגשות למקרא מהמסך החשוב הזה. פשוט לעלעל, לקרוא, ליהנות מהציורים והרישומים הנפלאים של הנער הכשרוני. והצמרמורת שעוברת בגוף. אי אפשר להתגבר על זה.