ארבעה ימים בבית כלא

חמישה ביקורים ואינספור הודעות במשיבונים עלומים וטלפונים לטלבנק הבהירו שבנק דיסקונט לא רוצה אותנו כלקוחותיו.

זה התחיל בראשית הקיץ, כשאחותי ואני ביקשנו לפתוח חשבון אפוטרופסות לאחותנו הגדולה, נכת הנפש. הפקיד צילם את כל המסמכים מבית המשפט, את צו האפוטרופסות ואת תעודות הזהות, והודיע שהחומר חייב לקבל את אישור המחלקה המשפטית.

מאז עברו שלושה חודשים, וכל מיני תירוצים, שקרים כלשהם וסחבת, עד שלאחרונה הם טענו שהמסמכים אבדו. אולי אבדו. אבל לי יש הרגשה שבנק דיסקונט פשוט לא רוצה את כאב הראש הכרוך בחשבון אפוטרופסות של חסוי, מה גם שלחשבון הזה נכנסת רק קצבת נכות, ולא מיליונים, ואי אפשר להנפיק כרטיס אשראי בחשבון מוגבל כזה, וגם לא לקנות מניות, בקיצור, שום דבר שיכניס לבנק רווחים משמעותיים. יש לי הרגשה שכל הלך-ושוב שהעבירו אותנו פשוט נועד לייאש ולייבש אותנו.

כי הנה, אחרי שהתייאשנו מהם, ואחרי שצעקתי שם והרמתי על הרגליים את כל הסניף, הלכנו אחותי ואני לבנק שליד, בנק הפועלים, והסתבר שלא צריך שום אישור של שום יועץ משפטי, ופתחתו את החשבון מיד. בתוך שעה היינו עם חשבון שיכולנו להשיג לפני שלושה חודשים, בלי לסכן את מעמדנו כאפוטרופסיות, שכן הסחבת בבנק דיסקונט גרמה לכך שלא הגשנו את הדין וחשבון בזמן לבית המשפט, וזה, כידוע, עלול לגרום לפסילת האפוטרופסות.

כל זה הזכיר לי משהו מצעירותי, שמראה שבנק הפועלים, למרות שהוא כבר מזמן לא של פועלים, יש בו משהו גמיש יותר מבנקים אחרים.

אחרי הצבא נרשמתי ללשכת התעסוקה, בעיקר כי רציתי לקבל את דמי האבטלה לחיילים משוחררים. לא התכוונתי לעבוד בשום דבר, כי התכוונתי להתקבל ללימודי קולנוע ב"בית צבי".

במעט המשרות שנשלחתי אליהן עשיתי את הכול כדי לא להתקבל, ובאמת לא התקבלתי, והמשכתי לקבל דמי אבטלה. אבל המכתבים מ"בית צבי" לא היו מעודדים. מבין 350 מועמדים רק 15 היו אמורים להתקבל, ובסוף הקיץ קיבלתי מכתב שאני רק מועמדת על תנאי. התחלתי לפחד שלא אתקבל, אז החלטתי שאם כבר לעבוד, אז בבנק. לפחות ישלמו טוב. מה גם שלעבוד בבנק היה אז העבודה הכי נכספת בקרב צעירים יוצאי צבא בגלל המשכורות הגבוהות.

מיד שלח אותי הפקיד החביב לבחינות בשלושת הבנקים – דיסקונט, לאומי ופועלים. בדיסקונט ולאומי שמעו שחסרה לי בחינה במתמטיקה בתעודת הבגרות וטרם השלמתי אותה, ופסלו אותי על המקום. רק בפועלים קיבלו אותי בשמחה ואמרו שאקח את הזמן להשלים את הבחינה.

וכך התחלתי לעבוד בבנק, אחרי שעברתי סדרת מבחני אישיות באיזה מכון מיוחד, כנראה כדי לבדוק אם יש לי נטיות קרימינליות. מצחיק, אבל בארבעת הימים שלי בבית הכלא הקרוי בנק, כשישבתי בפינת הכספר שלי אחרי יום העבודה והפקדתי את הצ'קים של הלקוחות, מצאתי שיטה מחוכמת מאוד להסב את הצ'קים האלה לחשבונות אחרים שאפתח בעצמי. בקיצור, כבר בגיל 20 הייתה בי מין אתי אלון קטנה ומפלצתית שחושבת איך לרמות את הבנק.

האמת, שנאלצתי להגות את התוכנית הזאת מרוב שעמום. כל שנייה שם היתה עינוי. כל יום מארבעת הימים זחל בקושי. הרגשתי כלואה, למרות שהסניף היה קרוב לביתי, וכל צהריים הלכתי הביתה לאכול, להתרחץ ולחטוף תנומה. בעיני, הבנק הממוזג והאלגנטי היה בית כלא אמיתי.

בלילה שבין יום רביעי לחמישי הייתי אצל החבר שלי, ובבוקר לא התחשק לי ללכת לשום עבודה, רק להמשיך לישון ולישון. והיתה לי גם הרגשה חזקה שאני אתקבל ללימודי הקולנוע בבית צבי.

אז בשמונה וחצי התקשרתי לבנק ואמרתי שאני לא באה יותר. זה היה הימור מצדי, אבל אני נוטה לשמוע לקול הפנימי שלי, שאמר לי שאתקבל לבית צבי, אז אין צורך שאסבול עוד כמה חודשים בבנק. וחזרתי לישון.

ביום ראשון בבוקר הגיע המכתב מ"בית צבי" והודיע שהתקבלתי ללימודי הקולנוע. ובנק הפועלים, היחיד שקיבל אותי בלי בחינת בגרות במתמטיקה, הלשין עלי ללשכת התעסוקה שברחתי מהעבודה הכי נכספת אז בארץ.