יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
ראיתי סרט דוקומנטרי על חזיות. נשמע קצת מצחיק: סרט דוקומנטרי על חזיות. אבל מסתבר שיש הרבה מה להגיד על הנושא. למשל, על השיטות להרכבת חזיות. הידעתם שחזייה היא המוצר הכי הנדסי בשטח?
וממה היא עשויה? התשובה: פלדה (הברזלים) ונפט (הספנדקס). ואני ישר חשבתי, ומה יעשו כשייגמר הנפט בעולם? ממה יכינו את פריט הביגוד הזה, שאי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו?
מובן שזה הזכיר לי את הפעם הראשונה. נראה לי שלכל אחת מאיתנו הפעם הראשונה הייתה טראומטית. זו כי קנו לנו מאוחר מדי, וזו כי קנו לה מוקדם מדי.
אצלי זה היה טראומטי משתי סיבות. דבר ראשון זה קרה בגיל 12, והניצנים שלי עדיין לא הצריכו חזייה, לדעתי לפחות. אבל אימא שלי חשבה אחרת, ואמרה לי שצריך ללכת לקנות חזייה. ואני אמרתי שאני לא רוצה, והיא אמרה שאם אני לא באה איתה לקנות חזייה, היא תגיד אותי לאבא!
ואני, רק שמעתי את זה, הסמקתי ברמות וישר הסכמתי. מה, שהיא תגיד דבר כזה אינטימי לאבא? מה, השתגעתי? אז ישר באתי איתה לחנות החזיות ליד הבית.
בעלת החנות הייתה זקנה מעצבנת שאהבה למעוך שדיים זעירים של ילדות, והיא בדקה אותי מכל הכיוונים. אומרים שבשביל שחזייה תשב טוב, צריך את הבדיקה הזו, כי אחרת קונים מידה לא מתאימה. אבל הניסיון הזה גרם לכך שכל חיי אני נמלטת ממוכרות חזיות, וקונה חזייה רק בכולבו, בלי שייטפלו אלי. ואם זה גורם לכך שאני שוגה במידת החזייה, דייני. העיקר שלא ייטפלו אלי, ולא ימעכו את מה שידיים זרות לא צריכות למעוך.
ומה הכי מצחיק? כעבור שנים סיפרתי את זה לאחותי שולמית, ומה הסתבר? שאחותי, שגדולה ממני בשש שנים, עברה בדיוק את הדבר ההפוך. מרוב מבוכה מהסיטואציה, אימא שלי התעלמה מהחזה ההולך ומתפתח שלה, ולא לקחה אותה לקנות חזייה עד שהייתה בת 14!!, כשהחזה שלה כבר הזדקר למרחקים והיה לה כבד לשאתו. והאישה מחנות החזיות נזפה נוראות באימא שלי, שהזניחה ככה את החזה הגדול של אחותי.
אז כשאני הגעתי לגיל, אפילו לפני שהיה לי משהו להראות, אימא שלי, שנבהלה מהפעם הקודמת עם אחותי, החליטה להקדים תרופה למכה. ומה עשתה? לקחה אותי מוקדם מדי, כמו שאותה לקחה מאוחר מדי. וככה עשתה לאחותי טראומה, וגם לי טראומה.
מה שאומר, שכמה שרוצים להיות בסדר עם הילד, לא מצליחים לקלוע למה שהוא באמת צריך.
מתה על הפוסט הזה.
תןדה.
אני חושב שאת ההתנסויות שלך ושל אחותך אפשר היה להכניס לסרט דוקומנטרי נוסף על הנושא. (-:
גם לי הייתה טראומה ממוכרות ממששות עד שהתמסרתי למוכרות העדינות בווימן אונלי 🙂
פוסט מושלם פשוט כך!
יעל את מעלה זכרונות רחוקים בצורה נפלאה, אני נלקחתי לחיפה יחד עם חברה שלי ומיששו בי ורציתי למות, בעיקר פחדתי שאמא שלי תציץ…{אחר כך קנו לנו פלאפל…} אבל הטראומה נשארה, עד היום אני קונה בגניבה במהירות ובדרך כלל בלי למדוד..
אוּפְּס…נָתַתְּ לַכָּל הִזְדַּמְּנוּת לְגַעַת…לֹא נָעִים – שָׁדַיִם- דָּדִים (שַׂמְתְּ לֵב שֶׁ"דָּדִים וְ"דוֹדִים" כְּאִלּוּ מֵאוֹתוֹ שֹׁרֶשׁ???) שֶׁיָּדַיִם שֶׁל שֵׁדִים שָׁדְדוּ בְּשָׁעָה שֶׁמָּדְדוּ?
יופי של קטע.
יש פרק נהדר בסיינפלד שג'ורג' מועמד
למכור חזיות ואבא שלו מכין אותו שיבין מה זה חזייה ומביאים חזיה של אמא שלו (אצלו גם האבא לבש חזייה) והוא לומד על החלקים שלה ובסוף הוא לא מתקבל לעבודה כי מישש דווקא את החזייה של בעלת העסק.
למה לא פשוט להגיד תודה שהייתה לך אמא שעשתה את זה בשבילך. יש ילדות נטושות שהולכות לקנות לבד את החזיה הראשונה והציצים שלהן נמעכים בלי רשות ואין להן שום הגנה.
את כותבת נפלא. למה אין לך טור בעיתון?
כיף לקרוא חוויות כמו שאני עברתי.
תודה רבה, חברים יקרים.