גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים

    בלב הירוק צומחים טנקים גשם ברכה מרווה את קני התותחים עוד מעט תפרחנה כלניות אדומות    

  שינויים אינם נראים. קוסמים יודעים זאת כבר מאות שנים. גם הם לא יכולים לגרום לאשר להגיע. לנו לחייך את חיוכו של התינוק. הן אחרי שלמדנו קרוא שוב לא נוכל לראות אותיות כשרבוטי דיו. לו רק נוכל להגיד ביום בו לא נצטרך למילים: השמש הבקיעה מבעד לעננים, לפני שהספינה טבעה הרגשנו אשר.  חלמתי את המילים האלו, כך, כמו שהן כאן,{בכל אופן כך ...

אומרים לי תפתחי את הנשיות שלך ככה על הניר, חופשי. איך ואצלי זו אבן קטנה שחורה נוקשת מתוך בבושקה ענקית על המדף המאובק בגן אסתר בלועה בתוך האחרות קפואת חיוך. באויר שרידי הבנים על הבנות ואני אגרוף זב דם מבפנים. אלי מגיע רק ההד. צורחת על הרצפה בארגז החול.

אני שלגיה, פי אדום פני כמו השלג. אבל אני זו גם האמא החורגת.

    הערה של מירי: "ללא עור", לשיר של חדווה הרכבי, הזכירה לי שיר שכתבתי לפני זמן מה בעקבות חברה שאמרה לי כי בוודאי קשה כך להלך בעולם חשופה, ללא עור. "הוא שמלתו לעורו במה ישכב?" {שמות כ"ב, כ"ו} גופה ער. העור על גופה ער עוד יותר. בלילות חשוכים תוכל להלך להותיר את העור מאחור. שיגדל, יתעבה ויחסום כל קרן ...

דבר לא זע אז בנואיבה מלבד תנועה קלה בלתי מורגשת של גרגרי החול קדימה ואחור. מעשה אהבה חשאי עשו להם המים הם נעו רווים להכביד אף השמש לא העזה להניד רפרפה מעל אורם נוגעת לא נוגעת. הרגשתי אז איך הדברים קורים. לא הייתי אלא הוויה. דבר לא זע.