רן יגיל סופר ועורך
ד.
כאמור, שירה זו רחוקה מהמסורת השירית ששלטה בכיפה בארץ-ישראל עד קום המדינה, אלא אם כן, מצביעים, ובצדק, על קשר של שירה זו אל האקספרסיוניזם של שירת אורי צבי גרינברג (אצ"ג) וכמובן, גם אל זה של האקספרסיוניזם של שירת למדן. אבל גם ביחס לשירה זו היא יוצאת דופן, שכן השפה שלו היא דווקא ליריקה חרוזה, מטאפורית, בנוסח האימפרסיוניזם. שירת ב. מרדכי היא אימפרסיוניסטית בלשונה ואקספרסיוניסטית בזווית-הראייה של הדובר בה. ושוב, היא לא משתייכת, לא לכאן ולא לכאן. תרבותית, היא קרובה אל השירה הלאומית, האקספרסיוניסטית. צורנית היא קרובה אל האימפרסיוניזם של שירת "כתובים" ו"טורים", משלונסקי דרך אלתרמן ועד לאה גולדברג. המערכת התרבותית שזיהתה שני זרמים אלה, אימפרסיוניזם ואקספרסיוניזם, כשני סמנים רוחניים ואף פוליטיים, לא יכלה לזהות את העירוב שבשירת אבי, וממילא התעלמה ממנה.
המסקנה ממה שנכתב כאן היא בידוד תרבותי. התעלמות הדדית, של הסביבה התרבותית ממנו ושלו מן הסביבה התרבותית. אכן, נראה לי שב. מרדכי חי ויצר לא מתוך דיון עם הסביבה אלא מתוך ריחוק רב, אדישות של הסביבה אליו וביקורת פנימית שלו על הסביבה. זאת, להוציא חוג של חברים וידידים: חלקם חברי ילדות; חלקם חברי הקבוצה הספרותית לשעבר של "גיליונות", שחדל להופיע באמצע שנות החמישים – אותה קבוצה אקספרסיוניסטית הולכת ונעלמת; חלקם חבריו לעבודה במשרד החינוך, בו היה במשך שנים רבות מפקח על בתי-ספר. זה היה בידוד של מי שהתעניין מאוד בקורה מתוך גישה מכלילה, היסטורית והיסטוריוסופית. זה היה בידוד של מי שראה עצמו שותף לתהליך היסטורי רב-משמעות, חורבן העם היהודי וגאולתו בדור אחד – תהליך שהסביבה התרבותית של משוררים מקובלים בזמנו לא הבינה, לדעתו. הוא, להרגשתו, הבין יותר ממנה, ולכן ראוי היה להתרחק ממנה. ריחוקו מן הסביבה המיידית היה חיבורו להיסטוריוסופיה. אבי חי מתוך אמונה דתית. יחסו למציאות ההיסטורית היה יחס של מי שאומר מדי רגע, "ואף-על-פי שיתמהמה בכל זאת אחכה לו." ואותו נעלם, לו חיים ומצפים, וכלפיו כותבים את השירה, הוא בעל אופי מטאפיזי לא מוגדר.
בילדותי הייתה תחושת הבידוד של אבי, תחושה שאני חשתי, והיא הייתה לי קשה. לעומת זאת, איני יכול לומר כי הוא עצמו חש תחושת מרירות של ניתוק. להפך, תחושת השונות שלו הייתה תחושת עליונות בעולם סגור שבנה לעצמו, שבו בא לידי ביטוי מושג הנצחיות שלו, אותו מושג שמתוכו וסביבו נכתבה שירתו. בעיניי, הייתה לו תחושת מאמין רומנטית של כוח מיוחד, כוח על-טבעי שיש למילים. את המילים שלו ראה מצטרפות למילים הנצחיות של השפה העברית, אלה המילים שבספר הספרים. משמעות הכוח הייתה בעיניו גם אי-הנגיעה של המציאות היומיומית בשירתו. ועוד: לתחושתו, שירת הגאולה שגם אותה כתב בעברית, בעיקר בחמש הפואמות שלו, "שירת העדן האבוד" וארבע שאחריה – "הנפילים היו בארץ", "יום התמיד", "אור לעת ערב", "השעה האחרת", שהיוו ארבעתן רצף אחד – שירת גאולה זו הייתה אמורה לגאול גם אותו ביום מן הימים. כאילו חשב שאם הגיע לרעיונות ולתחושות שלו, הם קיימים באיזה טמיר נעלם, ויום אחד יתגלו. זו הייתה דרכו להאמין. זו הייתה הסיבה שלא נפגע מאוד מן ההתעלמות של הסביבה ממנו. זהו גם המפתח לזהות היהודית בשירתו. וזהו שורש שירתו כשירה רליגיוזית, שירת אמונה מטאפיזית.