הפינה של נעמי סופרת ועיתונאית
איך שלא מסתכלים על הסרט "השופט", על נשיא בית המשפט בדימוס, אהרן ברק, כולם יוצאים ממנו רע. החמצה בסדר גודל כזה קשה לי לזכור. ללא ספק ברק הוא אחת הדמויות המשפיעות והמרתקות במרחב הציבורי שלנו, אדם שהוא מסור למטרה באופן הכי מוחלט שאפשר ואיש מלא ניגודים: מצד אחד הוא ניחן בחום אנושי רב, מצד אחר הוא קר ודבק במטרתו, יחסו האישי לבני אדם אנושי מאוד ובה בעת רוב בני האדם סביבו הם רק פיונים על לוח השח- מט שלו. זה החומר שממנו עשויות הדרמות הכי טובות. ומה קיבלנו? קיבלנו את הפלקט הכל- כך מוכר, הימין נגד השמאל, אותו הנגד והבעד, אותם מרואיינים שחוקים עד דק. כמו בסוף הסרט "קזבלנקה" כשמפקד המשטרה לואי מורה לפקודיו: ROUND UP THE USUAL SUSPECTS .
וגם משהו על אופן ההגשה. הוא קופצני ונטול היגיון פנימי או רצף אינטלקטואלי. הרי גם בפסיקה של ברק יש ניגודים כמו באישיותו. התוצאה היא שמי שמכיר את החומר ומתמצא בנושא, לא קיבל שום דבר חדש ומי שלא מכיר את החומר, לדעתי לא הבין ממנו הרבה. האם מישהו הבין, למשל, מתוך הסרט שברק אוסף מקלות הליכה? האם מישהו באמת הבין מתוך הסרט למה מיקי איתן עומד שם וצועק?
לפני זמן מה הוקרן סרטו של אמיר גרא "מר שמגר" ואיזה הבדל. גם את נשיא בית המשפט בדימוס, מאיר שמגר, אני מכירה טוב מרבים אחרים ובכל זאת ישבתי בהקרנה החגיגית בסינמטק תל-אביב מרותקת. התרגשתי וצחקתי ואפילו דמעתי. לא רק שגרא אפשר הצצה נדירה ומרתקת גם לאיש הפרטי שמגר, אלא שהוא זימן מפגש דרמטי ומרטיט ממש בין שמגר לבין אחד העדים נגד דמיאניוק (שמגר ישב בראש ההרכב שזיכה את דמיאניוק מחמת הספק). הדיון הזה בין השניים לימד על שמגר האדם יותר מכל פסקי הדין שלו ביחד.
ללנדס הייתה הזדמנות פז בביקור שערך ברק אצל האיכרים הליטאים שהחביאו אותו והצילו את חייו בתקופת השואה. לעיתים נדירות מזדמנת לבמאי דרמה גדולה כמו זו: ילד קטן, שעוד לא מלאו לו חמש וחייו נהרסים כשהנאצים כובשים את קובנה. קראתי לפרק הזה בספרי כבודו קץ הילדות וכתבתי אותו כשאני דומעת. בעקבות הספר הוזמנתי לסמינר סופרים באוניברסיטת קיימברידג' וזה היה הפרק שבחרתי לתרגם ולקרוא בפני כולם והאמינו לי אפשר היה לשמוע סיכה נופלת באולם. ואפילו את הקטע הזה קיבלנו בסרט "השופט" בצורת קליפ די סטרילי.
אישית ציפיתי בעניין רב לסרט על ברק ובאמת קשה למצוא מישהו יותר מעוניין בנושא הזה ממני – אני מכירה את אהרן ברק היטב. בחדר העבודה שלי מונחת ערימה של דפדפות כתובות, תוצאה של כ-50 שעות שיחה איתו. שני ספרים פרסמתי בנושא: "כבודו" ו"העליונים" – אך כגודל הציפיות, כך גודל האכזבה. שום דבר חדש, שום תובנה אחרת מעניינת וכמובן אף שאלה מחוץ לקופסה. מי שקרא את כותרות העיתונים בשנים האחרונות, קיבל את אותה תמונה ממש, רק בקליפים טלוויזיוניים. והרי היתרון של רם לנדס כבמאי באמת איננו אינטלקטואלי. אם כבר חתן עושה סרט על חותנו, הערך המוסף הוא בנגישות להיבטים היותר אישיים ופנימיים של האיש. גם ברק הבחין בחסר הזה. בהקרנת הבכורה הפרטית שנערכה לסרט בפסטיבל ירושלים, אמר ברק שלטעמו יש בסרט יותר מדי השופט ופחות מדי האדם. אני מסכימה.
פורסם כפוסט אורח
בבלוג של דבורית שרגל ולווט אנדרגאונד
ב- 15.7.2009
היי נעמי, לא ראיתי את הסרט, אבל הביקורת שלך מדרבנת לראות. הכרתי את אהרון ברק כשהייתי חבר קיבוץ נחל עוז והוא היה מגיע מדי פעם לחברים לסופי שבוע. תמיד אחרי ביקור כזה הייתי שואל את עצמי: זה השופט אהרון ברק? איך שהוא נראה היה לי שהאדם אהרון ברק מעולם לא נחשף בתקשורת כאדם שאני ראיתי ובכך אני בהחלט יכול להזדהות מאד עם הדברים כאן. וחוץ מזה שמח לפגוש אותך כאן שוב.
הי מוישלה, תודה תודה, בשעתו ברק סיפר לי שהוא נהג לבלות בנחל עוז, היו לו שם קרובי משפחה או משהו. אבל לא ידעתי שאתה במקור איש נחל עוז. וואו איך התהפכת כך מהדרום לצפון:)
מוישלה שכחתי לספר לך שרכשתי את ספר השירים "נהרות נשאו קולם", עם האקוורל המקסים של איריס על העטיפה ואהבתי. ברכות חמות.
נעמי, חסרת פה במטע. ברוך שובך.
לא צפיתי בסרט, אבל באמת נשמע פספוס. ישמור אותנו אלוהים מקרובינו?
אמיר, נחמד לשמוע את קולך, תודה. מעניין אם מישהו או מישהי בבלוגיה ראו את הסרט, אם כן אשמח לשמוע את דעתם. לי היה חסר מאוד משהו משמעותי על עולמו הפנימי של האיש.
ואמיר, תודה על קבלת הפנים. אני שומעת שבהיעדרי היו כאן לא מעט סערות. האם חזרתי ממש? לא בטוח, אני חוששת שאני פשוט לא פנויה רגשית, כמו שאומרים-:)
רוחות עזות נשבו פה במטע, אבל היבול בכל זאת לא רע…
ו'לא פנויה רגשית' נשמע אופטימי 🙂
ברור, אמיר, מרוב אופטימיות לא רואים את היער -:)
היי נעמי, טוב לראות אותך כאן שוב
תודה איריסיתי, ככה פה ושם, יותר שם מאשר פה-:)
לא צפיתי בסרט, נעמי. אבל היה שווה שלנדס יביים אותו אם זה מה שגרם לך להבליח אצלנו שוב. את נשארת?
🙂
גם אני "מכיר" את ברק היטב. דרך התזה שלי. חחח…
הגיתי בהשקפת עולמו יומם וליל בסוגיית החוקה (כן או לא/ יש או אין) בישראל. סבלתי מאד. ובכל זאת – רותקתי.
🙂
עד ברק נהגו השופטים מדיניות של איפוק שיפוטי כלפי ביקורת שיפוטית על חקיקה ראשית והתרכזו בעיקר בשפיטה ובפרשנות (אך הגנו על זכויות אדם גם בהעדר חוקה). השופט ברק קרא תיגר על מדיניות זו עוד ב – 1990, בטרם היותו נשיא, והכריז כי לא מן הנמנע ש"בית המשפט יצהיר על בטלותו של חוק הנוגד עקרונות יסוד של השיטה, גם אם עקרונות יסוד אלה אינם מעוגנים בחוקה נוקשה או בחוק יסוד משוריין". שר המשפטים דאז דן מרידור אימץ את השקפת ברק בהצעת "חוק יסוד: החקיקה" שהגיש ב – 1992. הצעת החוק לא הפכה לחוק (יסוד).
אבל, כמו שהסבירה רות גביזון, חשיפת הפוטנציאל הפרשני החדש והאפשרות שבית המשפט יפסול חקיקת כנסת הולידו פניות ועתירות שונות לבתי המשפט, המזמינות פרשנות של חוקים קיימים לאור עקרונות חוקי היסוד, כמו גם הזמנות לביטול חוקי כנסת בשל אי התיישבותם עם חוקי היסוד. כך, הודות לברק, ההסתמכות על חוקי היסוד צברה תאוצה.
ברק (בניגוד לשופט בדימוס מישאל חשין, למשל) רואה בכך מהפכה חוקתית. עד אז הקונסנזוס היה שחוק ראשי של הכנסת יכול לפגוע בזכויות האדם או לצמצמן. עליונות המחוקק היתה ברורה, ולכן הוסכם שאין לבטל חוקי כנסת רק משום שיש בהם פגיעה בזכות יסוד או עקרון יסוד. כעת – הזכויות כתובות ובעלות מעמד חוקתי עדיף, ובלשונו: "הן הפכו להיות נקודת משען נורמטיבית הקובעת את תקפם של דברי החקיקה כולם". במילים שלי: עליונות המחוקק פינתה מקומה לעליונות חוקי היסוד. כיום יש ליישר קו לפי רוח העקרונות שבחוקי היסוד (כשהכוונה בעיקר לחוקי היסוד של זכויות האדם, אלה שמרידור כן הצליח להעביר: "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" ו"חוק יסוד: חופש העיסוק").
מה שמעניין בהשקפה הברקית (לפיה יש מהפכה חוקתית) הוא שעדיפה חקיקה פרקים פרקים (בדרך לכינון חוקה שלמה) על פני אי-חקיקה.
חוקי היסוד אמורים לשנות את פני המשפט והחברה. אבל זה, כמובן, עניין שרק הזמן יכריע, משום שקמו כוחות המנסים לטרפד את המגמה הברקית באמצעות רעיונות להקמת בית משפט לענייני חוקה או ביטול כח הביקורת השיפוטית של בית המשפט העליון וצמצום כוחו לשפיטה ופרשנות בלבד.
האיש שנוי במחלוקת, ויש צדק לא מבוטל בביקורת על התנהלותו האקטיביסטית, אבל אין ספק שהתרומה שלו למשפט הישראלי תמשיך להטביע חותמה בדורות הבאים, ורבים ישענו עליו.
ותודה על פוסט מעניין.
אהלן שחר-מריו, קומֶסְטָה יקירי? תודה מהלב. וואלה, כתבת לי דסרטציה על ברק, לא ידעתי שאתה מתעניין. האיש מעורר יצרים מדהימים, לכאן ולכאן, לכן חבל כל כך שהסרט מפוקשש, ברק אמר שלא יהיה עוד אחד.
אני תומכת נלהבת באקטיביזם שיפוטי, זה המנוף הכי יעיל לזכויות אדם. וברק, צריך להגיד, עשה כמה דברים גדולים באמת בתחום הזה, חבל מאוד שהוא לא הרחיב גם בזכויות חברתיות. השלטון לרוב לא נותן זכויות, הוא רוצה זכויות וכוח לעצמו וכרוב הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה- תיאורטית הוא אפילו יכול להחליט שאתה בלונדיני עם עיניים כחולות. רק בית המשפט העליון יכול להגביל אותו וזה חשוב. אפשר למנות שורה ארוכה של פסקי דין שהעניקו זכויות לקבוצות שלמות חלשות – מאז חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, (שאגב מי שהוביל את החקיקה והצליח היה אמנון רובינשטין) – נשים, הומסקסואלים, ערבים, יו ניים איט.
כך גם באמריקה, שם בית המשפט, כשהוא ליברלי, עושה דברים מדהימים. הוא אפילו ביטל את ההפרדה הגזעית.
אצלנו הצעד הגדול הראשון נעשה דווקא על ידי שמגר, זכות העמידה. זה מה שמאפשר לך ולכולנו לפנות לבג"ץ כשהמדינה מפשלת ועושה עוול. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו השלים את התמונה וכל בית המשפט העליון, כולל שמגר, שזה פסק דינו האחרון כנשיא, קבע שחוקי היסוד הם מעין חוקה. חשין היה היחיד שלא הסכים. זה נתן לבית המשפט ולברק כוח עצום וברק שהוא גם קצת קופרייטר וגם רוצה לחנך קרא לזה מהפכה. ונו נו, כאן התחיל הבלגן. אבל אני גם תומכת נלהבת בדיון הציבורי סביב העניין ואת זה ברק הרבה פחות אוהב 🙂