קצת על קולנוע ועל יין

לפני שבועיים דגתי בנטפליקס סרט עצמאי שנון בשם "דרכים צדדיות", שהוא סרט יין  –

כלומר, המוטיב המרכזי בו הוא היין, שהוא תחביבם המרכזי של הדמויות המרכזיות

וכמו כן ,  סוגי היין השונים משמשים כדימויים לאופי האנושי.

כך, למשל, מתאר הגיבור הראשי יין מסויים באזני האשה שהוא חושק בה  –   היין הזה, לוקח זמן עד שהטעם שלו מתבהר ומתגלה, וכשזה קורה,

את מגלה את המגוון והעושר שבו…. ובכך רומז לה שגם הוא עצמו כזה.

יקבי סנט ברברה הם תפאורת הסיפור, המלווה שני גיבורים –  האחד, סופר מתוסכל ונאורוטי, השני  –  צ'ארמר יפה תואר, שחקן כובש נשים העומד להתחתן ויוצא עם חברו למסע הוללות אחרון.

מוזיקת ג'אז עם טוויסט סבנטיז עוטפת את ההווי הגברי-אינטלקטואלי-ציני של הסרט.

נזכרתי שלפני שנים נעשתה בארץ סדרת סרטי יין באורך מלא, שנקראה סיפורי יין  –

והיא נתמכה כמובן על ידי אחד היקבים-מותגים הגדולים בתחום. אני לא מתה על פרסום סמוי,

תוכן ממומן וכו' כשהם נעשים בצורה ברוטלית, אבל דווקא הרעיון של סיפורי יין, הגם שהוא פרסומי כביכול, קסם לי, ואני חושבת שאם הפרסום הסמוי נעשה בחינניות אלגנטית ובשיק, ולא פוגע באמינות ובאמנות –  הוא לגיטימי. ואני לגמרי בעד שמותגים גדולים יתמכו ויפיקו פיצ'רים על הבסיס העסקי הזה.

אפשר כמובן שיהיה איזשהו פיקוח מטעם הקרנות שה"פרסומת" לא תעבור את גבול הטעם הטוב:)