יוסי וקסמן סופר, אמן, מעצב
.jpg)
היא בטח יושבת עכשיו מול טקסט חדש, הגברת הכוכבת, מנסה לפענח את "הפלישתית". מסתגרת בחדר השינה בקומה העליונה ו"עושה אמנות", כדבריה. אבל המילים נתקעות לה היום. הן כמו סלעים, אבנים בשיניים, בבית הבליעה. קשה לה ללעוס את הטקסטים האלה, לעכל אותם. ובכלל, הרעיון הזה ביזארי לדעתה; להלביש את הצרות של הפלסטינים על הפלישתים? אֶהה, תחבולה מלאכותית! והיא נוחרת לאדון המחזאי בטלפון: זה לא אמין ככה, מותק, זה שרירותי זה…
והמחזאי (הצעיר) מצרצר לה בעברו האחר של הקו: נו באמת, מגי, אל תהיי כזאת פשטנית…
פהההשטהההנית?! היא מתפוצצת בינה לבינה (אבל לא מסגירה את עלבונה, כמובן), ויורדת במתיקות מגי נתנאלית על המחזאי הטירונצ'יק הזה: להלביש אישה פלסטינית בבגדים תנ"כיים? אתה לא חושב שהרעיון קצת שחוק, נשמה? זה מזכיר לי את "הֶדה גַאבּלֶר" ההיא, הדה גאבלר מצפון תל אביב, הבת המופרעת של ראש השב"כ שאהבה לשחק בעוּזי של האבא'לה שלה, בהפקה של המתיימרת ההיא מתיאטרון חיפה. תסלח לי, מותק שלי, לדעתי זה פרובינציאלי. זה מה זה פסֶה…
בחייך, מגי'לה, המחזאי מתחנן על הקריירה'לה שלו (שתכף מושלכת לפח הזבל שלהתיאטרון הלאומי), נסי להבין את הנתק, את ההיפוך הזה. את ההזרה של הסיטואציה, של המרחב הפוליטי. את המרת התפקידים שיוצרת עולם חדש, ראייה מפוכחת אולי…
מה מפוכחת, מי מפוכחת?!… המגי משתעלת לו בשפופרת (היא לא שומעת אותו, הגברת הכוכבת, היא שומעת, כרגיל, רק את עצמה). אתה נורמלי? אתה משיג ת'הפך בדיוק. אתה הופך ת'פלסטינים לגויי הים. לאויבים מסוכנים! חרא בלבן, זה מחזה של מתנחלים. זה מוצר ימני, אדוני! והיא מתחממת, "הפלישתית" שלך עוד תהרוס לי את הקריירה, בשביל מה אני צריכה את זה? והיא מאיימת שהיא כבר הולכת לוועד המנהל של התיאטרון הלאומי , אדוני. זה לא מתאים לה להיות גויי הים, אדוני. זה מגעיל אותה להיות פלישתית, או גירגָשית. זה דוחה, אדוני! והיא טורקת למחזאי המסכן את השפופרת ישר בפרצוף, צְ'לַאאאק, ולוקחת אוויר: למה את כזאת מגעילה, גברת נתנאל?
נו, מותר לה להחטיף לפעמים, לאחותי היקרה, היא הרי שחקנית עם ותק, עם תלוש, עם תוספת סיכון. היא הרי בולסת טקסטים מקצועית. אם רק תרצה, תוכל לשנות למחזאיצ'יק ת'פלישתית שלו מהקצה אל הקצה; תדגיש את המילים הלא חשובות, תפלוט אוויר באמצע משפטים, תשתעל לו בשיא האידיאה, תבלע לו את הרעיונות הגדולים בעודם באיבם, תפליץ אם צריך. אוה, היא נהנית להתעמר במחזאים מתחילים, אחותי. היא שונאת אותם כשהם מכתיבים לה את התנאים: "כורעת על סלע", "נתקפת עווית", "מתייפחת", "מתגוללת על הארץ". היא תכרע על סלעים כשזה יתאים לה, אדוני! היא תתייפח דווקא בעוד שתי שורות, אדוני! והיא לא תתגולל על הארץ! היא לא כדורגל, אדוני. היא אמנית!
אז אולי היא טיפשה, אחותי?
לא! זאת לא טיפשות, אדוני, לא הבנת אותי. זאת אינטליגנציה רגשית!
ככה היא קוראת לקפריזות שלה, ליציאות המטומטמות שלה, אינטליגנציה רגשית.
נו, בינתיים סופריטו נכנס לחדר השינה וקופץ על ברכיה, מפזר דפים, טורף לה את הטקסטים. קטיפה שחורה מתערבבת במיזנסצינות, בחולצת טריקו אדומה אקסטרה לארג' (בבקרים היא לובשת את הטי שרטים המשומשים של רועי). סופריטו, מספיק! היום היא כבר לא "תעשה אמנות", השחקנית. זה בטוח! היא מלטפת את הפרווה המשיית, וחושבת על משהו טוב שיקרה לה היום. אוֹה, היא בטוחה שייקרה לה משהו נהדר היום. (אולי רועי יתקשר אליה היום: אמא'לה, הקב"ן זרק אותי מהצבא!) והיא בטח לא חושבת עלי, כי מי אני בכלל, חרק עלוב שנמשך אל פניה הזוהרות על מרקע הטלוויזיה: היום היא מככבת בערוצים המסחריים בפרסומת לתרסיס נגד ג'וקים. המציאו שם איזה רעל חדש, קטלני במיוחד. היא מרססת רמשים, רוצחת חרקים, מרעילה נמלים ומחייכת: ואין לתרסיס הזה ריח בכלל!
היי יוסי
אקנה את הספר, חובה, מהקטע פה אני מרגישה את הכתיבה שלך הפנורמית, מציץ מעבר למילים, אך לא קיבלתי את הטעם של הספר.
חוץ מזה… האם קראת את הבלוג האחרון שלי, יש שם סיפור, וגם שיר.
אשמח, לקןלך.
להתראות טובה