כך נולד השחקן יצחק עיוני

כך נולד השחקן יצחק עיוני
(מתוך קובץ סיפורים בעבודה)

יצחק עיוני עובד שנים ארוכות במסעדות הפזורות ברחוב אצ"ל בשכונת התקווה. מאז נולד בכורו לפני כ-13 שנים נאלץ להשלים הכנסה, נוסף למלצרות הוא בשעות היום עובד כנהג משאית.

באותו יום אמר לאשתו ניצנה שנשבר לו מהכל, "אבל מהכל!". רעייתו הביטה בו בתדהמה. "אולי זה משבר גיל הארבעים, יא עיוני," אמרה מודאגת. 
"לא משבר ארבעים, ולא בטיח," השיב במבטא עירקי כבד. 
"אתה באמת לא אוכל ולא שותה בזמן האחרון," היא מחתה דמעה שמנה שהתגנבה מעינה ולחלחה את לחייה. "קרה משהו, תספר לי מה קרה?" התחננה.

השיחה התנהלה במסעדת דאלס, שבה הוא עובד בשלוש השנים האחרונות. באותה שעת ערב הייתי הלקוח היחיד במסעדה הותיקה, שכמו יתר המסעדות בשכונה, ידעה ימים ובעיקר ערבים טובים יותר. שעה קלה לפני כן נכנסתי לשם כדי להוריד כוס בירה מהחבית. השניים, ליד צעיר בניהם הישן בעגלתו, ניהלו את שיחתם האינטימית בקול, כאילו היו בחדר השינה בביתם.

 "מה עובר עליך, יצחק?" התערבתי.

"נמאס לי מהכול,בא לי למות, תאמין לי!" אמר וניגב את זיעתו ממצחו.

"ממה נמאס לך?" המשכתי לחטט.

"רוצה עוד בירה?" ניסה לדפדף נושא וקם ממקומו.

"לא, תעזוב, מוקדם לבירה שניה, תגיד לי ממה נמאס לך?"

"הוא לא אוכל ולא שותה," אשתו פנתה אלי ואמרה בקול בוכים. "שלשום עשיתי לו מפרום, הוא הכי אוהב מפרום, והוא לא נגע בזה. אתמול בישלתי קובה אדומה, וגם בה הוא לא נגע. וגם במסעדה הוא לא אוכל," הוסיפה ליילל.

ניסיתי לעודדה, אמרתי לה שכלל וכלל לא יזיק לבעלה להוריד חמישה שישה קילוגרמים ממשקלו.

"כמה זמן אתה מכיר אותי?" יצחק פנה אלי. 
"מספיק זמן," השבתי.

"ומה אני עושה כל החיים שלי?" הקשה.

"למה חידון עכשיו?" שאלתי בחוסר סבלנות, "תגיע לתכלס!"

"אבל זה התכלס, זה התכלס! כל החיים שלי אני עובד לילות במסעדות. מאז שנולד לי הגדול, חרשתי את כל הארץ במשאית. אין לי יום ואין לי לילה. מעבודה לעבודה, מהמשאית למלצרות. נשאר לי אולי חצי שעה להיות עם הילדים. זה חיים זה?" עיניו נצצו, הוא לא היה רחוק מלהזיל דמעה.

לקחתי שלוק נוסף מהבירה, הבטתי במכוניות החולפות בכביש, הנהנתי בכובד ראש ואמרתי לו שאכן כן, החיים שהוא חי אינם חיים. אשתו לא כל כך אהבה את זה. 
"אבל יש לו ארבעה ילדים, איך הוא יפרנס אותם? הוא חייב לעבוד בשתי העבודות האלה. משכורת אחת לא תספיק לנו… יימח שמו של סלמן, שפיטר אותי, יימח שמו וזכרו!" והיא שוב החלה לבכות. 
במסגרת תכנית ההתייעלות הגורפת שמבצע החייט הקשיש יחיאל סלמן בחנותו הסמוכה, הוא בין היתר פיטר לאחרונה את ניצנה, העובדת היחידה שלו, שתפרה אצלו במשך כ-15 שנה. מאז היא לא מוצאת עבודה. בלית ברירה, היא חותמת בלשכת האבטלה. דבריה של המובטלת דיכאו אותי, ולכן, כנראה, לא עמדתי במילתי – למרות השעה המוקדמת, הזמנתי מיצחק כוס שנייה של בירה, הפעם מחוזקת בויסקי. "אז מה אתה חושב לעשות?" הצתתי לי סיגריה ושאלתי אותו כשחזר מהבר והניח את הכוס על שולחני. "תאמין לי שאם הייתי יודע מה לעשות, הייתי עושה. הבעיה שאני לא יודע כלום, החיים האלה עשו אותי מהבּוּל, מהבול!" בפרקי אצבעותיו הוא הקיש במצחו ונאנח.

"יצחק, האדם הוא כמו סירת מפרש, לא נע בלי רוח," אמרתי. "אתה צריך לעשות משהו בשביל הנשמה, משהו מחוץ למסגרת העבודה והבית.". 
אישתו הביטה בי בחשד. "ומה שהוא יעשה בדיוק?" שאלה. "הוא עובד 16 שעות ביום, מאיפה יש לו זמן לעשות דברים אחרים? גם ככה בקושי רואים אותו בבית." היא נענעה את עגלת תינוקה, שהתעורר משנתו והחל ליילל. אחרי שתיקה ארוכה שאלתי את יצחק מה היה החלום הגדול שלו כילד. בתחילה השיב שרצה להיות מלצר, חלום שהגשים ומיצה עד תום, ואחר כך הודה שחלם לעמוד על במה ולשחק.

"ואללה?" הופתעתי, "רצית להיות שחקן?"

"כן," הנהן. "אבל מא עינדי(אין לי) כשרון," הוסיף. הוא הרים את ידו והחווה על פרצופו תנועת נא מגונה.

"למה שלא תלך לאיזה חוג דרמה, ככה בקטנה, שעתיים בשבוע, לא יותר?"

"טוב, בוסי, הבנו אותך, צמצם, צמצם," אשתו נשאה את תינוקה בזרועותיה וגערה בי.

"למה צמצם, למה את מדברת אליו ככה?" יצחק נזף בה. 
"מה שחקן, מה חוג?" היא הרימה את קולה, "שלא יכניס לך רעיונות, גם כן זה!" 
יצחק עמד מולה ואמר בנחישות: "מותק, אדם זה כמו סירה, הוא צריך, צריך, הוא צריך…" ולשונו עלתה על שרטון . הוא פנה אלי במבוכה ושאל: "איך אמרת את זה? סירה זה כמו מה?"

"תעזוב אותך מסירות," אמרתי, "אני לא רוצה להתערב יותר, אני רואה שזה מסכסך ביניכם."

הנחתי כסף על השולחן, ביקשתי את סליחתה של ניצנה, ונפרדתי מהם לשלום.

שלושה חודשים לאחר מכן, שוב נקלעתי למסעדת דאלס. יצחק לא היה שם כדי למזוג לי בירה. הבעלים סיפר שהתפטר מהעבודה. הוצאתי את הנייד מהכיס והתקשרתי אליו.

 "אה בוסי, מה נשמע?" הוא שאל כששמע את קולי.

"התפטרת מהעבודה? מה, אתה מטורף?"

"אל תשאל, אני הולך לשחק אותה בענקנק," נשמע זורח מנחת. "אני בחוג דרמה במתנ"ס בית דני, אל תשאל איזה תפקיד קיבלתי."

"מה תפקיד, איזה תפקיד?" שאלתי.

"אתה לא תאמין, תנחש נו?" 

"עזוב חידונים, איזה תפקיד?" הסתקרנתי.

"עיוני," השיב, "אני עושה את המלט, לא פחות ולא להיות!"

"מה אתה מדבר?" התפעלתי.

"כן, בשבוע הבא יש ערב מונולוגים בחדר גלגליות. תבוא ,תיראה," הזמין אותי. 

"אבל רגע, מה עם אישתך? היא בטח כועסת עלי." 

יצחק פרץ בצחוק ואמר, "מי כועסת? אישתי? תעזוב אותך יא עיוני, אופלייה שלי אישה סוכר."