הבלוג של טל עושה את מה שצריך!
תשע זה מספר מחורבן!
לא רק אתה נפלת אבא, גם אנחנו כולנו נפלנו אחריך; אימא שנותרה לבדה עם שלושה ילדים קטנים, ואנו שנותרנו עם אימא בודדה…. רק שעלינו היה לקום ולחיות בלעדיך, לקום ולהמשיך את החיים בידיעה שהם לעולם לא ישובו להיות כפי שהיו ושהחלל העצום שנפער בנפשנו לעולם יישאר חלל עצום פעור בנפשנו.
כמעט בת תשע הייתי כשקיבלתי את הבשורה המרה על נפילתך, בדיוק ביום אשר בו היית אמור לחזור הביתה. שלושים שנים חלפו מאז אותו יום מר ואפל והחלל נותר חלל.
תשע שנים לאחר מותך הייתי נערה בת שמונה עשרה. את מחצית חיי חייתי איתך ואת מחציתם השנייה – בלעדיך. חשבתי שהגיע הזמן להתגבר על המכה ולסגור את הכאב…
התגייסתי לצה"ל והייתי מדריכת חי"ר, קרבית כמוך, ובמהלך קורס ההדרכה נסענו לטיול בבקעה ושם, על אנדרטת הבקעה ראיתי את שמך, ארנסט רבינוביץ", קבוע באותיות עצובות ובכיתי נורא כי האות ט" נפלה משמך ולא מצאתיה על הקרקע.
מכל האותיות דווקא ט"?
והחלל היה גדול, כבר בן תשע שנים הוא היה, בן ט".
ועוד תשע שנים עברו ואני כבר בת 27 ואז הריתי את בני הבכור, שהיה לראשון מבן חמישה בנים נכדים שנולדו לך עד כה… כולם בנים, גברים קטנים, "נקמה על מותך" כפי שאומר אחי, בנך, שרון.
ונתתי לבני הבכור, ארנון, את שמו משלוש האותיות הראשונות של שמך…
והחלל כבר בן שמונה עשרה שנה.
תשע שנים נוספות עברו ואני כבר בת 36 בדיוק בגיל שבו אתה היית כשנהרגת. חיכיתי לגיל הזה כדי להרגיש שאני שווה לך, להרגיש כמוך, להרגיש אותך. חשבתי כי בגיל 36 אסגור מעגל ורק אז הבנתי שהוא לא ייסגר לעולם ושהחלל יישאר חלל.
והשנה נציין שלושים שנים למותך.
אימא תחזור לגור בארץ אחרי רבע מאה בניכר, גם אחותי, בתך הקטנה, תחזור, למרות החששות… ואולי גם אחי, בנך, יחזור — הנשוב להיות משפחה?
בינתיים אני כאן, יוצקת משמעות למותך ואוהבת את הארץ הזו שנפלת למענה ומספרת לילדים על הסבא שלא הכירו ועל האיש שהיית… והיית!
ושתדע לך אבא שלא היית צריך ללכת, לא היית צריך. היית אמור לחיות ולשמור עלינו עד היום כמו ששמרת עלינו עד לפני שלושים שנה.
החיים בלעדיך אבא ממשיכים, והם טובים ויפים ומלאים ומעניינים… אבל הם לעולם לא יהיו עשר, לעולם לא יהיו עשר אבא, לעולם לא יהיו עשר, אבא… מקסימום תשע.
לעולם תשע,מרגש איך את מסתובבת סביב התשע. היתמות בגיל צעיר היא מקור ליצירה אצל אמנים רבים,
היי חברתי
קראתי ובכתי, קראתי כמה את אמיצה, כמה אהבה שלך מדביקה את סובביך.
אביך ניראה כל כך מיוחד, וגם את.
להתראות טובה
כמה נוכחות יש למי שכבר אינם אתנו וכמה חסר וגעגועים. קשה אפילו להגיב.
אורה, מיכל וטובה – תודה לכן.
זה עוזר.
כל שנה אני כותבת לאבא. את המכתב הזה כתבתי לפני כשלש שנים, אולי ארבע.
קראתי אותו הבוקר, ובכיתי שוב.
טל, מתנה. במקום חיבוק. בתור חיבוק. שיר של רילקה
בתרגום של משה הנעמי (משה זינגר)
סתו / ריינר מריה רילקה
עלים נופלים, נופלים כמרחוק,
כמו נבלו גנים בשמי-שמים.
הם נופלים בהבעה שוללת.
ובלילות האדמה נופלת
מכל הכוכבים אל הבדידות.
נופלים כולנו. זו היד תפול.
הבט על סביבותיך – זה בכל.
ורק אחד את הנפילה הזאת
ברוך אין קץ אל תוך ידו יטול.
יעל, תודה.
זה ממש מתאים ויפה.
נטלתי.
ריגשת אותי מאוד טל. וזה שאת אומרת: "לא היית צריך ללכת אבא, לא היית צריך". איזו צעקה טמונה כאן.
תמיד אלה שהוריהם נשארו בחיים, מקטרים עליהם, מחשבנים חשבונות, ואני תמיד נזכרת באלה שאין להם הורים, שההורים מתו, וחושבת לפעמים שאולי כל דבר עדיף על פני החסר הקמאי והראשוני הזה. שאולי אפילו הורות חסרה ופוגענית, טובה לפעמים על החסר הזה.
תודה טל כתוב נהדר ואת עושה מלאכת קודש בשם ההולכים ולמען הנשארים. כדברייך עושה מה שצריך.כל טוב אפשרי!
זה הרבה.
התרגשתי!
יעל, מירי, לאה,
התגובות שלכן מחממות את הלב.
מעניין איך כאב של כל כך הרבה שנים עדיין זקוק לכתף.
לו אבא היה בחיים, הייתי אדם אחר לגמרי. (צריך לומר: אישה אחרת)
המחשבה הזו מטרידה.
האם גם אז הייתי עושה את מה שצריך?
צעקה נטולת פילטרים, נכנסת לקרביים. ואולי יש בה איזה כוח כנגד הגעגעים וחוסר האונים. לופת את הגרון.
לפני כעשור שנים לקחה אותי חברה משותפת של שתינו (רמז: ל. ממושב מגדים) כדי לשמוע אותך מרואיינת על ספרך.
בסוף הערב קם אביך ממושבו בקהל והלך לחבק אותך. מבחינתי – זה היה השיא.
מאד חזק.
וכל פעם אני מגלה עלייך משהו חדש
ומפתיע.
אכן אשה חזקה.
תודה רונית, אהבתי אותו נורא.