גניבת זרע בראי עוולת הרשלנות

גניבת זרע בראי עוולת הרשלנות

מאמר שלישי בסדרה

 

 

אישה הגונבת זרע מגבר היא אישה העושה מעשה מכוון, לאחר מחשבה ותכנון. בשל סיבה זו, של הכוונה והתכנון, לא יכול הגבר הרואה עצמו ניזוק מכלכלת ילד שנכפתה עליו בניגוד לרצונו – לתבוע את אותה האישה לפיצוי כספי בגין רשלנותה, שהרי רשלנות היא מעשה לא מכוון.

—————————————– 

על פי סעיף 35 לפקודת הנזיקין, "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח–יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח–יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.”

עוולת הרשלנות היא עוולת מסגרת המבטאת מדיניות משפטית והיא משתרעת על פני מערכות עובדתיות שונות. מדובר ברשימה לא סגורה של מצבים אשר בית המשפט ממלא אותה בתוכן על פי שיקול דעת וניתוח משפטי.

עד היום, בין קטגורית המזיקים והניזוקים לגביהן נפסק כי בדרך כלל קיימת חובת זהירות מושגית, לא נמצאה חובתה של אישה כלפי בן זוגה ליחסי מין שלא להיכנס להיריון ממנו.

על כן נשאלת השאלה, האם נכון וראוי להכניס לרשימת המצבים בהם קיימת חובת זהירות מושגית את קטגורית הרשלנות לכאורה של נשים הגונבות זרע, [המזיקות"] וגברים אשר הפכו לאבות בעל כורחם, [ה"ניזוקים"]? דבר זה ייקבע בהתאם לתחושת המוסר, הצדק החברתי וצורכי החברה המשתנים, לאחר בחינת ערכים, אינטרסים רלוונטיים, ומשקלם היחסי.

קביעת חובת זהירות מושגית היא השלב הראשון לבחינת קיומה של עוולת הרשלנות ואם ייקבע כי לא חלה חובת זהירות מושגית בין אישה המקיימת יחסי מין עם בן זוגה במטרה להיכנס להיריון – אזי לא תקום לגבר עילה לתבוע במסגרת עוולת הרשלנות.

כדי לקבוע הלכה מחייבת לעניין חובת הזהירות המושגית, יבחן בית המשפט את העניין בהתאם ל"מבחן הצפיות”. הפסיקה קבעה שני תנאים לצורך התגבשותה של חובת הזהירות המושגית: 1. עמידה במבחן הצפיות: האם האדם הסביר "צריך היה לצפות להתרחשות הנזק" 2. קיומם של יחסי שכנות.

לעניין מבחן הצפיות, (התנאי הראשון), יצוין כי חובת הזהירות המושגית תחול רק במקום בו היה בידי המזיק לצפות את הנזק (אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה).

בבסיסה של דרישה זו עומד העיקרון לפיו הטלת חובת זהירות על הפרט מגבילה במידה מסוימת את חירותו, ולפיכך הגבלה זו תתאפשר רק כאשר היא נועדה למנוע סיכונים מאנשים אחרים. כאשר לא ניכר כל סיכון, אין כל הצדקה בהגבלת חירות הפרט, ולכן במקרים אלה לא תוכר חובת הזהירות. העיקרון המוסרי העומד בראש הוא כי אין לחייב אדם בתוצאות נזק שלא ניתן היה לצפותו מראש.

מהכתוב לעיל עולה בבירור כי על המזיק לכאורה לצפות סיכון ו/או נזק לניזוק לכאורה.

לענייננו, נשאל האם אישה המבקשת להיכנס להיריון מגבר אשר ידוע לה כי הוא אינו רוצה להפוך לאב – היא בבחינת אישה סבירה הצופה סיכון, או נזק לגבר?

ברור ומוסכם כי אישה הכמהה לילד אינה רואה ולא יכולה לראות בו – "נזק”. נהפוך הוא, היא רואה בו – אוצר, משאלת לב ונפש, מושא לכמיהה עזה. הילד עבורה הוא מימוש צרכים ומאוויים פסיכו–ביולוגיים ובמקרים רבים גם מימוש אהבתה לגבר ממנו היא מבקשת להיכנס להיריון. הכיצד ניתן לטעון כלפי אישה סבירה זו כי רצונה העז בילד הוא דבר שאם יתקיים הוא בבחינת נזק? האם עליה לצפות כי הריונה יהווה סיכון לגבר?

"רצונה" של אישה בילד הוא תוצר של הבשלה פסיכולוגית וביולוגית טבעית ומובנית בה והיא כאמור כלל לא יכולה להתייחס אל תינוק מבחינה מושגית כאל “נזק”. לכל היותר היא יכולה לשמוע מפיו של הגבר כי הוא אינו רוצה בילד, אך מכאן ועד לראות בהצהרתו כמי שיראה בילד שייוולד "נזק" – המרחק עוד רב ולכן בלתי צפוי. לכל היותר האישה "צופה" כי הצהרת הגבר היא זמנית והיא לבטח תשתנה לאחר הלידה בעקבות המפגש עם התינוק הנולד – כפי שאכן קורה במקרים רבים.

 

ברוב רובם של המקרים בהם אישה מתכננת מראש לגנוב זרע מבן–זוגה מדובר באישה שתכננה את צעדיה ובחרה בגבר מסוים להיות תורם הזרע. היא "גנבה את זרעו" לאחר היכרות עמו, לאחר בדיקה לגביו, לאחר קיום קשר רומנטי או חברי עמו שאיפשר את הבדיקה ואת ההיכרות עמו. היינו המעשה נעשה לא אגב משכב לילה חד–פעמי ומזדמן אלא בעקבות קיומה של מערכת יחסים כלשהי – החל ברומן קיץ וכלה במערכת יחסים זוגית ממושכת. על כן הדבר "הסביר" אותו היא בוודאי "צופה" הוא כי הילד שייוולד יהיה רצוי על ידו בסופו של דבר. התכחשות הגבר לחובתו לזון את ילדו באמצעות טענה לנזק היא אינו דבר אשר על האישה הסבירה הזו – לצפות.

האישה הסבירה לא רואה בתינוק שייוולד בבחינת דבר שמסכן את הגבר, או הגורם לו נזק כלכלי, שהרי מדובר ב"טעם החיים" מבחינתה. היא רואה בחובה לזון את הילד שייוולד – זכות, פרס, דבר מבורך. אישה סבירה זו תצפה כי הגבר יאהב את בנו לאחר לידתו – דבר שבמקרים רבים אכן קורה, והוא הדבר “הסביר”.

זאת ועוד, בעוד שעוולת הרשלנות מטילה על המזיק לצפות את התרחשות הנזק בשל סטייה מרמת הזהירות, הרי שמקרים של גנבת זרע הם מקרים מתוכננים מראש בהם האישה יוזמת את כניסתה להיריון בתחבולה, במירמה, בחוסר תום לב ובמצג שווא – בכוונה! וכוונה כאמור לעיל, אינה יסוד מיסודותיה של עוולת הרשלנות.

מן הטעם הזה בלבד של הכוונה – ברור כי עוולת הרשלנות אשר אינה מכוונת למקרים בהם הייתה כוונה מראש "להזיק”, אלא למקרים בהם לא הייתה כוונה להזיק אלא "לצפות" כי יתרחש נזק – אינה רלוונטית.

מאותו הטעם של חוסר רלוונטיות אין לראות בתביעה בשל מצג שווא רשלני והיזק בדיבור אשר יש בו להטעות את הצד השני. סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין מטילים על האדם את החובה לא רק שלא ליתן מידע רשלני אלא ליתן מידע עובדתי מדויק, וזאת כלפי אדם הסומך על המידע, וכן לנקוט באמצעים סבירים כדי למנוע נזק מאדם שצריך לצפות שייגרם לו נזק כתוצאה מהמידע המוטעה.

מהפסיקה עולה כי ההכרה בעילת תביעה בשל מצג שווא רשלני התקיימה בתביעות בהם מוסר המידע התרשל כלפי מקבל כאשר בין השניים היה קיימים יחסים חוזיים או יחסי אמון במובן הקלאסי (עורך דין – לקוח, בנקאי – לקוח) וכו'. כבר נקבע בפסיקה כי ניתן להטיל אחריות על איש מקצוע בגין חוות דעת רשלנית, הגם שניתנה בתום לב. ההכרה באינפורמציה רשלנית שנמסרה ברשלנות קבעה כי אין מקום להבחין בין עשיית מעשה פיזי רשלני לחוות דעת רשלנית.

לענייננו – תרמית האישה היא איננה בגדר חוות דעת רשלנית, או ייעוץ אותו נותנת האישה לגבר. מדובר בהצהרה כוזבת במכוון. באם הצהרה זו הייתה נטולת כוונה והיא אכן תוצאה של טעות, או רשלנות – לא מדובר בגנבת זרע מכוונת.

לאור כל האמור לעיל, עוולת הרשלנות, המאפשרת תביעת פיצוי על נזק אשר נגרם אגב רשלנות – אינה יכולה להוות כלי בידי אותם הגברים אשר הפכו לאבות בעל כורחם דרכו הם יוכלו לקבל פיצוי כספי מאותן הנשים אשר גרמו להם "נזק" כלכלי על ידי חיובם במזונות ילדם הלא רצוי. יש הרואים בכך עוול וחוסר צדק, ויש הרואים בכך את המצב הראוי והנכון מוסרית. שהרי לא רק במערכת יחסים בין גבר ואישה מדובר, אלא גם בילד אשר אינו אשם בלידתו – והוא זכאי למזונות. זכאותו של הילד למזונות, על פי הדין הישראלי – היא חובתו של הגבר.