והנה הפוסט-לשעבר השני:
קדיש ליתום – לפרוייקט אבא
למדתי את המילים של הקדיש בלי בעיה. המחלה שלו הייתה פתאומית. אף אחד לא חשב שאיש בן שלושים ושלוש ימות ככה פתאום מסרטן, בצי"ק.
אני מנסה לראות את עצמי עומד שם בכיפת בד של בית הספר "מעלות חיים", תלמיד כיתה ג", וקורא בקריאה תמה. אני זוכר שרציתי לקרוא יפה, בלי להתבלבל, כמו שקוראים חיבור.
אנשים באו ואמרו לי שצריך לעזור לאימא, שעכשיו אני הגבר בבית.
לא הבנתי מה הם אומרים לי.
כשנגמרה השבעה אחי גידי, שהיה בן ארבע, הלך וצעק "אבא, אבא" ואני נתתי לו יד והושבתי אותו בסלון ופתחתי את הטלוויזיה בתכניות החינוכיות בשחור לבן. במטבח הכנתי לו מיץ פטל וקילפתי תפוז. אולי לזה התכוונו האנשים.
לא הייתה לנו הזדמנות להיות ילדים רעים. גידי היה היתום הקטן והמסכן ואחותי נטע הרתה אותנו בגיל שלוש עשרה וחיממה אוכל והכינה סלט גזר ודאגה שנכין שיעורים. שנשטוף כלים. שנלך למכולת.
ואני הייתי הגבר בבית.
הרבה לפני הבר מצווה עשיתי קידוש. ובערב שבת נתתי לגידי יד וירדנו לרחוב והלכנו לבית הכנסת של אבא. נוח הושיב אותנו לידו, בכל שבת.
גם בחגים, באזכרת נשמות, כשכל הילדים והאנשים הצעירים יצאו החוצה לפטפט, גידי ואני עמדנו ליד נוח ואזכרנו את נשמת אבי מורי אברהם בן דב עליו השלום, שינוח בשלום על משכבו ובגן עדן תהא מנוחתו.
מחיצת תחרת פלסטיק צהבהבה הפרידה בינינו לבין אימא ונטע.
מבחוץ נשמעו קולות צחוק ודיבורים. ילדים רצו. מבוגרים חייכו.
אבא מצא לו מנוחה תחת כנפי השכינה.
אני לא מצאתי מנוחה וכשהתקרב חודש חשוון של שנת בר המצווה שלי כבר לא חיפשתי. כשעליתי לתורה זרקו סוכריות וכולם חשבו על היתומים המסכנים. אני רציתי שאבא יפטר מעולי אבל הוא נפטר מכולי ואני לא רציתי. לא יכולתי להגיד לאימא שהדרשה שכתב הרב לא יכולה להיאמר. פחדתי שהקול ירעד ואתחיל לבכות באמצע, לפני כולם.
אי אפשר היה לגרום לה עוד צער. סיפרתי לנטע והיא שתקה. אני מספר והיא שומעת. אני מספר והיא יודעת שאנחנו לא נצעק ולא נריב עם אימא. את זה עושים בבתים אחרים.
בקידוש אמרתי את הדרשה. היה לה ריח של הרינג ובירה שחורה קצפה על המילים. השאלה שעולה בפרשת "וישלח" ומה הגמרא אומרת על זה. דרשה מקושטת בעיגולי מלפפון חמוץ. מנוקדת בפירורי קרקרים חיוורים.
"ברצוני להזכיר את אבי מורי….. עליו השלום שלא זכה להיות אתנו כאן ולחגוג את כניסתי בעול מצוות. בטוחני שהוא היה… חסרונו מורגש….דרכו שהייתה דרך של תורה ועבודה, של תורה עם דרך ארץ, תשמש לי….תאיר לי…. כמו שנאמר…".
אני בן שלושים ושבע עכשיו. יושב ומקליד מילים על אבא.
בסלון שלנו מונחת מסגרת ובה אבא מחייך בשחור לבן. שמח להניף תינוק ולחייך אל הילד הקטן שאוחז במכנסיים שלו.
כשאני נוסע הביתה מהצבא מהלימודים מהחברה מההורים שלה מהמיטה שלנו מהעבודה מהחוגים של הילדים מהבריכה – אני אומר "אבא ".
אני מצלם את הילדים הרבה. שיהיו לנו הרבה תמונות ביחד.
והתגובות הישנות שלכם:
|
|
|
אזכרת נשמות ליתום – פרוייקט אבא
|
30/12/2007 22:47
|
|
|
|
מיכל מרגש וגם היצירה הויזואלית במילים שלא הייתי קוראת לה איור והיאקורעת את הלב לעצמה
|
|
הגיבול מירי פליישר
|
|
|
אזכרת נשמות ליתום – פרוייקט אבא
|
30/12/2007 22:55
|
|
|
|
תודה מירי. זה נובע מחבר שסיפר בשני משפטים על התייתמות בגיל צעיר. זהבאמת קרע לי את הלב. עברו כמה שנים וכל פעם שאני רואה אותו הלב שלי כואב.
|
|
הגיבולמיכל ברגמן
|
|
|
אזכרת נשמות ליתום – פרוייקט אבא
|
31/12/2007 00:30
|
|
|
|
כל הזמן אני חושב על ילדים שהתיתמו מהוריהם ואני מבין כמה הרה גורלהדבר הזה לחיים הצעירים האלה. היום כשהתיתמתי בגיל מבוגר יחסית (44) אני מרגישקושי, אבל מצליח להמשיך הלאה. אני חושב על ילד או נער. איך הייתי מסוגל להמשיך הלאהבחיים מבלי שזה ישפיע על ההתבגרות שלי או על תחילת חיי כמבוגר. אני לא יודע איךהייתי עומד בזה כילד.
|
|
הגיבולמיכה
|
|
|
אזכרת נשמות ליתום – פרוייקט אבא
|
31/12/2007 00:52
|
|
אורה ניזר
|
|
מיכל, זה הפוסט החזק ביותר מבחינתי, הראשון שגרם לי לבכות, גם הקדיש,
|
|
הגיבולאורה ניזר
|
|
|
אזכרת נשמות ליתום – פרוייקט אבא
|
31/12/2007 08:42
|
|
|
|
אני מסכימה איתך מיכה.
לא אשכח איך בצבא הגעתי לקיטנת יתומי צה"ל. כשראיתי קבוצה של ילדים בני 4 לא יכולתי יותר. רק מהמראה. כמובן שהיו קטנים יותר – כמדומני שגיל 4 היה המינימאלי לקיטנה הזו.
אמי התייתמה בגיל 3 חודשים ואף על פישאביה החורג היה האבא הכי טוב שפגשתי בחיי זה השפיע השפעה מכרעת – ולא תמיד חיוביתכמובן – על חייה.
הם עומדים בזה כי הם מתבגרים הרבה טרם זמנם וזה קורע כל ניםבלב.
|
|
הגיבולמיכל ברגמן
|
|
|
אזכרת נשמות ליתום – פרוייקט אבא
|
31/12/2007 01:00
|
|
יעל ישראל
|
|
מצוין מה שעשית הקדיש, ממש מצוין.
|
|
הגיבוליעל ישראל
|
|
|
אזכרת נשמות ליתום – פרוייקט אבא
|
31/12/2007 02:10
|
|
|
חזק וטוב.
שוב דמעות, אבל למה לא, זהבריא.
|
|
הגיבולרונית בר-לביא
|
|
|
אזכרת נשמות ליתום – פרוייקט אבא
|
31/12/2007 08:27
|
|
|
|
אוי. נורא. איך שתיארת את הבר מצווה עם כל הטעמים ורגשות. נורא.
|
|
הגיבולאומי
|
|
|
אזכרת נשמות ליתום – פרוייקט אבא
|
31/12/2007 08:43
|
|
|
|
תודה אומי, אורה ויעל.
מעט כל כך מדברים על יתמות. מעט מדי.
|
|
הגיבולמיכל ברגמן
|
|
|
אזכרת נשמות ליתום – פרוייקט אבא
|
31/12/2007 08:49
|
|
שירה ארד
|
|
כל כך הרבה רגישות יש ברגשות שלך… והרישום/איור על הקדיש כל כך חזק.
|
|
הגיבולשירה ארד
|
|
|
אזכרת נשמות ליתום – פרוייקט אבא
|
31/12/2007 08:53
|
|
|
|
תודה שירה. הלואי שלא יהיו יותר אומרי קדיש קטנים.
|
|
הגיבולמיכל ברגמן
|
|
|
אזכרת נשמות ליתום – פרוייקט אבא
|
31/12/2007 10:07
|
|
|
|
מצויינת העבודה עם הקדיש, פתאום ראיתי את הדימוי בשקוף מאחור. עבודהחזקה.
|
|
הגיבולסיגל בן יאיר
|
|
|
|
31/12/2007 11:04
|
|
|
קשה לי להגיב, לכתוב משהו אחרי המילים שלך. הכל יתגמד. אז אסכם בקצרהשזה יפה ומרגש.
תודה לך,
תרצה
|
|
הגיבולתרצה ספקטור
|
|
|
אזכרת נשמות ליתום – פרוייקט אבא
|
31/12/2007 11:13
|
|
|
|
את יודעת איך לסכם מילים עם ויזואליות.
הקדיש חוצב את הבטן ומעלהאת מה שלא נאמר. מצוין.
|
|
הגיבולאביטל מהבלוג
|
|
|
אזכרת נשמות ליתום – פרוייקט אבא
|
31/12/2007 11:49
|
|
|
|
אמין, רגיש יפה ופשוט (במובן הטוב של פשטות), כתוב טוב מאוד.
יחדעם זה אני חושב שהקדיש עם האבא בסוף מיותר. זו תפאורה שקצת פוגמת בעדינות של הטקסט. וזה רק לטעמי.
מרגש.
|
|
הגיבולאיציק אביב
|
|
|
אזכרת נשמות ליתום – פרוייקט אבא
|
31/12/2007 14:07
|
תודה תרצה איציק אביטל וסיגל.
אולי אתה צודק איציק. אני גםל אאוהבת שלוחצים לי על המילים. כך זה יצא לי הפעם.
|
|
הגיבולתגובה זו
|
|
|
אזכרת נשמות ליתום – פרוייקט אבא
|
31/12/2007 16:01
|
|
יעל בר שם
|
מרגש…מרגש..אין מילים לתאר את הצמרמורת שעבר עלי כשקראתי.
כל הפוסט יחד עם התמונה עצובים ויפים מאוד.
|
|
הגיבוליעל בר שם
|
|
|
אזכרת נשמות ליתום – פרוייקט אבא
|
31/12/2007 16:54
|
|
|
|
היי מיכל
קורע לב, החיים כל כך מטופשים, אומרים לנו תעבדו קשהתשקיעו, שטויות החיים הם לא מנומסים, לא שואלים אותך …
הילד הזה מוכר לי אנימכירה כמה יתומים שכל חייהם היה להם את המבט הזה, את האכזבה … בדרך כלל הם גםמאוד מצחיקים.
אני אוהבת את הויזואליות בסוף
להתראות טובה
|
|
הגיבולטובה גרטנר
|
|
|
אזכרת נשמות ליתום – פרוייקט אבא
|
31/12/2007 17:01
|
|
תודה יעל וטובה.
את צודקת טובה והיטבת לנסח – מבט של אכזבה. זהבדיוק זה.
יש מצחיקים ויש פחות.הכרתי אחד מאוד מצחיק.
עד שבאחת השבתות בבניעקיבא הלך הצידה ולעיני החניכים בכה את הבכי של החיים.
כולם מבוגרים מדי. חלקבאמביציה להוכיח למי שלעולם לא יוכלו להוכיח לו. חלק בתת הישג מאותה הסיבה.
|
|
הגיבולתגובה זו
|
|
|
אזכרת נשמות ליתום – פרוייקט אבא
|
31/12/2007 19:40
|
|
|
הקדיש הוא יצירה בפני עצמה.
הסיפור אולי זקוק לו, אבל הוא לא זקוקלספור —
יהיה חזק הרבה יותר אם יעמוד לבד.
מאודאהבתי.
|
|
הגיבוליעל גלוברמן
|
|
|
אזכרת נשמות ליתום – פרוייקט אבא
|
31/12/2007 20:07
|
|
מיכל ברגמן
|
|
תודה יעל.
אני מקוה שכל אחד עומד בפני עצמו.
|
|
הגיבולמיכל ברגמן
|
|
|
אזכרת נשמות ליתום – פרוייקט אבא
|
31/12/2007 21:21
|
|
שי
|
|
מיכל, זה הדבר הראשון שאני קורא שהוא שלך, אני בטוח שלא האחרון.
|
|
הגיבולשי
|
|
|
אזכרת נשמות ליתום – פרוייקט אבא
|
31/12/2007 21:24
|
|
מיכל ברגמן
|
|
תודה שי. כמדומני שאני קוראת אותך בכל סופשבוע. היתושים מהחוההאקולוגית במודיעין עדיין מתגרדים לי בצחוק גדול.
|
|
הגיבולמיכל ברגמן
|
|
|
אזכרת נשמות ליתום – פרוייקט אבא
|
01/01/2008 01:23
|
|
אסתי ג.ח
|
|
יצירה חזקה, זו ה"מאויירת", וזו המילולית מלאה חמלה כנה. יתמות בגילצעיר היא הנוראה ביותר
|
|
הגיבולאסתי ג.ח
|
|
|
אזכרת נשמות ליתום – פרוייקט אבא
|
01/01/2008 07:20
|
|
מיכל ברגמן
|
|
תודה אסתי. אני מסכימה איתך.
|
|
הגיבולמיכל ברגמן
|
|
|
|
|
© כל הזכויות שמורות למיכל ברגמן
var banid=910;var textid=352;var sitename="bananot";var pid=205;
מיכל ב. עושה כביסה ועוד דברים
.jpg)
.jpg)
מיכל
שמחה שהחזרת את הפוסטים המרגשים האלה.
תודה
בבקשה הדס.
מיכל היקרה,
יופי שאת מעלה לנו בחזרה.
ככה גם זוכים במבט שני בציור הנפלא "לאבא זאב" וב"קדיש יתום" המרגש.
עשית copy+paste לכל הבלוגים שלך כמו שהופיעו באתר ל-וורד? סתם מתעניין טכנית, באין לי מה להוסיף על מה שכבר שהגבתי להם.
איציק וכל מי שמעוניין,
יש אפשרות בעמוד הניהול בבלוג, ברשימת הפוסטים, לבחור בהקפאה. כך ניתן להקפיא פוסטיפ ולשחרר אותם כשרוצים. חבל למחוק. עדיף להקפיא.
וישנה אפשרות אצלנו, אצלי ואצל שירלי, בתוכנה הגדולה, להקפיא בלוגר. חבל למחוק. אחר כך אי אפשר להחזיר כלום כשמוחקים.
היי מיכל,
אני פירסמתי לפני יומיים פוסט חדש בשם "הגיבור שלי" שנכתב לפרוייקט אבא.
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4246&blogID=46
בהתחלה כתבתי מאוד ברור על מי מדובר, אבל אחר כך החלטתי לשנות. כרגע זה נראה כמו שיר על גבר. אשמח אם תקראי.
שירי
תודה חברותים, וכן – זה גזור -הדבק פשוט.