מיכל ב. עושה כביסה ועוד דברים
אדם קרוב אצל עצמו – מספר על עצמו, וחוזר וסובב ושב – אל עצמו.
כשמצליח אדם לספר את סיפורו ולגעת גם באחרים אנו מכנים זאת בשם "אומנות".
ובאומנות זו יש קו גבול דק מן הדק, בין רגש לרגשנות, בין הנגיעה בכלל לבין הבנאלי, בין סיפור שסופר באלף וריאציות לבין סיפור שהוא בכל זאת חדש.
ספרו של הרב חיים סבתו – "בואי הרוח" הוא ספר שלטעמי מצליח בכל אלה: הוא מביא רוח של חמלה ומחילה. רוח של אהבת אדם באה, ורוח האדם שמחייב את החיים, שמוכרח להאמין בתמימות – על-אף הרוע , הילדות העשוקה, היתמות, על-אף אכזרים שלא ראויים לשם.
הרב סבתו מספר את סיפורו של פרקש, יהודי הונגרי ניצול שואה. הסיפור מסופר בחלקו הראשון דרך עיניו הילדותיות התמימות של סבתו הילד, במעברת בית מזמיל שבירושלים;
כאשר רוחות גדולות מעיפות את הילד הקטן בדרכו לתלמוד התורה, ורוחות חזקות מהן מעיפות את העולים החדשים ממרוקו וממצרים, מרומניה ומהונגריה אל המעברה, לשתול עצים בעבודת דחק ולטעת את יער ירושלים, לדקלם שירים בצרפתית כשהרגליים בבוץ הירושלמי.
אך הרוח החזקה מכולן היא הרוח העולה ובאה מחזון העצמות היבשות:
וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ; הִנָּבֵא בֶן-אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה" מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה, וְיִחְיוּ. וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי; וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד. וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה; הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי ה", הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה".
במעברה בבית מזמיל מסתגרים ההרוגים-החיים מאחורי תריסים מוגפים. שותקים בדרכם באוניה מאיטליה לארץ ישראל ושותקים בבואם לאדמת ישראל. הילד סבתו פוגש בשתיקתם האיומה בפורים, ואינו יודע מה היה להם.
יוצא-דופן ביניהם הוא פרקש שפועל ומאיר פנים לכל, שמרפד את כאבו בחלוקת מתנות לאביונים וממתקים לילדים.
כמו בספרו האחרון – "כעפעפי שחר" – גם כאן סבתו מחייב את התמימים ואת התמימות, כבחירה של הלב ושל השכל גם יחד – אין זו תמימות של ילד שפוקח עיניים אל העולם (בודאי לא אצל פרקש ולא אצל רעיו של עזרא סימן טוב גיבור "כעפעפי שחר" ולמעשה אף לא אצל סימן-טוב עצמו ) – אלא תמימות העומדת על סף התהום ויודעת שאין לה קיום ואין לה טעם ומשמעות אלא אם תבחר להיתמם ולדבוק בטוב. זו בחירה של אמונה ושל מעשה גם יחד. זו התמימות השנייה שפרקש בוחר בה אינטואיטיבית כמעט, מבלי ללמוד פילוסופיה של הדת , מתוך חכמת הלב.
פרקש וסבתו ממשיכים את הקשר ביניהם לאורך התבגרותו של המספר ועד לפטירתו של פרקש ואף לאחר מכן.
הילד סבתו אינו שואל ומאמין כי הדברים יתבררו מעצמם. אין לו יכולת להתמודד גם עם מה שנודע לו:
כשפרקש סיפר לי את המעשה הזה עמדה מול עיני שורה אחת של רבי יהודה הלוי:
כּוֹס הַיְגוֹנִים לְאַט הַרְפִּי מְעַט
ילד הייתי, עולה חדש ממצרים, שמח בילדותי. כל שראיתי ושמעתי בבית מזמיל ובבית וגן חדש היה לי, אבל מה שראיתי אצל פרקש ומה ששמעתי ממנו היה כל-כך עטוף בצער, עד שלא היה מקום בליבי שידור שם אותו צער.
המספר המבוגר יותר שומע את הדברים מפי פרקש ומתחייב להעבירם הלאה – לספר את סיפורו המשפחתי של פרקש, את סיפורה של העיירה היידובסרמן ואת סיפורו של פרקש.
כל האלמנטים למכשלה רגשנית יש כאן – ילדות ויתמות, התעללות בילדים, שואה, מעברה, לימוד תורה ופיוט, תפילה ושירה, עליה לארץ ישראל, גמרא ישנה וסידור תפילה שנצמד ללב בימים האיומים ביותר, מלחמת יוהכ"פ שנכנסת אל בתי הכנסת – הכול יש כאן ובכל זאת סבתו אורג אריג עדין ומכמיר לב, שעצב וכאב ארוגים בו, ורוח האדם נושבת בו ומחיה את הנפש.
לא-פעם קבעו המבקרים כי ספריו של סבתו הם פמפלט של אמונה שלמה וכי הוא מציג עולם עגול מדי, אמוני עד כדי עצימת עיניים אל מול עוולות , עולם שאין בו טרוניה ואין בו מתום. היו גם שהתרעמו על ציטוטים מפיוט או ממדרש – והרי זו ממש חוצפה! הבאת פיוט מסתמא אתה מטיף מחזיר בתשובה.
העדפת ספרים היא עניין של טעם ומה לי שאתווכח.
לטעמי שלי סבתו מביא את דבריו באיפוק וממה שנאמר עולה גם מה שלא נאמר ויש לקרוא בין המילים.
ברי לכל בר דעת שאימי השואה העלו ומעלים עדיין שאלות אמונה שאין להן פתרון – וכי פרקש שראה את המוני בית ישראל נטבחים לא שאל זאת את עצמו?
וכי סבתו שלמד והחכים והשכיל אינו יודע זאת?
אלא שסבתו מביא את תשובתו-שלו, והיא תשובה שעולה מתוך הזעקה והשבר – אין היא תשובה שיכולה להתאים לכל, אך היא התשובה שלו: עדיף עולם שבו אתה נאחז בטוב ובאמונת אבותיך, על-פני התוהו, הספק, ועל-פני שקיעה בשבר.
זוהי תשובה חלקית שאינה יכולה לחבר את כל השברים (ובפרקש יש שבר שאינו יכול לתקון, כך גם אצל עזרא סימן-טוב), אך זוהי התשובה ובעליה מחזיק בה כאילו אין בילתה, למרות (ואולי דווקא בגלל) שהעולם אינו תמים כלל.
דוגמא אחת לאיפוק הסבתואי אביא לכאן:
כאשר יוסי, בנו של פרקש מוסמך לרבנות קם סבו (המחותן של פרקש) ומברך בקול ברכת "שהחיינו": שהחיינו לראות בכך ששושלת הרבנים ממשיכה להתקיים. תלמידי הישיבה הנוכחים במקום מתחילים להתווכח האם ראוי ומותר לומר ברכת "שהחיינו" במעמד הסמיכה. הרב סבתו, רבם, מעדיף לשתוק.
יכול היה לבקר אותם וללעוג לנוקדנותם, להיותם פקידים של הלכה, לחוסר הרגישות שלהם. תחת זאת הוא מעדיף את הפתרון העגנוני (אותו הוא בוחר פעמים רבות) – השתיקה.
לעתים חזקה השתיקה ממילים, ומי שקורא את ספריו של סבתו ראוי שיקרא גם את השתיקות. ואולי ינסה הקורא להשיל מעליו כמה מלבושים של ציניות, ויאזין למה שנאמר, למה שמושר, למה שמפייט הספר וגם למה שלא נאמר בו.
אדם קרוב אצל עצמו ומצאת את עצמי בספר לא פעם ולא פעמיים.
אולי גם אתם מצאתם/ תמצאו בו עניין.
"בואי הרוח" הוא לטעמי ספר לימים האלה של תשרי ולכל ימות השנה.
הספר גם לטעמי. באופן אישי גם שמחתי כי הספר הוביל אותי למחוזות ילדותי בקרית היובל היא בית מזמיל לשעבר. הכרתי גם את הרב בנימין שבתאי שהיה שכן שלנו. אותי הספר רגש גם בגלל
שהוא העלה אווירה מסויימת שהיתה בשכונה.
תודה אמירה. מעניין מה שסיפרת ומרגש.
אהבתי את מה שכתבת על ההיאחזות בטוב, על השלת מלבושי הציניות, על ההאזנה למה שנאמר ולמה שלא נאמר, על האיפוק ועל השתיקה.
תודה עדה, אני אוהבת תמיד לקרוא אותך ואת תגובותייך.
מיכל, תודה רבה!! א.
"כעפעפי שחר " ספר מעולה בעיניי ותודה על ההמלצה על עוד ספר, אשתדל לקרוא בלי נדר, שבת – שלום וגמר חתימה טובה.
תודה על המידע, רשמתי לפניי. את סבתו ראיינתי לכתבה בעיתון לפני כמה שנים. איש יוצא דופן. חתימה טובה.
תודה אומי, אביטל ולבנה – אכן אדם מיוחד. קריאה נעימה.
תודה מיכל על הדברים היפים אכן נראית לי הדרך הזו שאת כותבת עליה אצל סבתו ובטח אצלך , חשתי בכך,-בחירה בטוב . אינני קרובה מספיק לטעמי לעולם האמונה מחשש מחנק וויתור יתר, אבל נפשי פתוחה אליה.קירבת אותי עוד מעט.
גמר חתימה טובה
איזו תגובה מרגשת. אכן יש חשש למחנק יתר בעולם בכלל ובעולם דתי לא כל שכן וצריך לעמוד על המשמר, אולי לחיות בשוליו מבחינות מסויימות (כך אצלי לפחות) ולצפצף מבחינות אחרות (כנ"ל).
סכ"ה כמו כל דבר בחיים זו הי בחירה שאינה מושלמת אלא היא הטובה מבין הבחירות האפשריות. גמר חתימה טובה.
הי מיכל, שמחה על הדברים שהבאת על סבתו, הוא בהחלט קול יחודי מאד בספרות העברית, וחשוב שהוא ישנו, קראתי גם אני את ספרו השני. מאד נהנת לקרוא את הפוסטים שלך ותגובותיך, ומסכימה שקשה לחיות בתוך העולם האורתודוכסי, בתוך קהילה סגורה כמו בקיבוץ, כשכל הזמן אתה נימדד ע"י הסביבה. אבל נידמה לי שהיום צעירים לא מעטים משתדלים לחיות את ההוויה הדתית על קו הגבול בין על יד וביחד. אבל כשמגיעים לרגע של בחירת בית ספר לילדים, וההנהלה דורשת דרישות התנהגות דתית ( בעיקר לבוש של ההורים) מתחילה בעיה וצריך לבחור. האם זה לא כך?
הי אורה,
את צודקת המגמה היום הרבה יותר רחבה ויש תגובת נגד להסתגרות. אך זו לא מגמה שמקיפה רבים.
הילדים שלי לא לומדים בבי"ס דתי אלא בבי"ס מעורב, שיש בו תפילה ולימודי פרשת שבוע ויהדות בכלל אך הילדים אינם דתיים בהכרח – רבים דתיים לשעבר, מסורתיים, יוצאי ארצות הרווחה שלא מבינים איך יכול להיות אחרת, דתיי שוליים (לא במובן הערכי אלא כאלה שלא ימצאו את עצמם מטיפים בהתלהבות ממרכז עולם הישיבות הציוניות-דתיות)ועוד.
לגבי התיכון המגמה של ביה"ס הזה כרגע לא מתאימה לי בשל השטחיות שבה נתפסת בה הזהות היהודית המגוונת של באי ביה"ס (והזהות האישית בכלל)- כך לטעמי.
אם זה לא ישתנה הילדים יאלצו לנסוע לירושלים לבי"ס דתיים בסגנון הרטמן/ הימלפרב.
הכי הייתי רוצה שילמדו בישיבתו של הרב עדין שטיינזלץ אך היא בתנאי פנימיה וזה לא נראה לנו.
לגבי תנועת נוער – הבן שלנו הולך לצופים הדתיים – אחד האיים הבודדים שבהם בנים ובנות פועלים ביחד. לאן הגענו! בימי העליזים בבני עקיבא מי שהעז לדבר על הפרדת בנים ובנות נחשב לחצי תמהוני והיום זו הנורמה!
תארי לך שכשבנות כיתה א" מופיעות בפני ההורים האבות מתבקשים לצאת החוצה כי קול באישה ערווה וזה ע"מ לחנך את הקטנטנות הללו לצניעות – הצניעות הפכה לחולי כפי שהמתירנות הפכה. זהו אותו חולי חברתי מוקצן רק בשמות אחרים.
הי מיכל, בצופים "החילונים" ישנה הפרדה בין בנים לבנות, בזמן הפעולות, הדברים משתנים לקראת כתה ז" . מובן שהפעילות היא יחד בכל הפעולות השכבתיות וכו" אני המומה לדעת שבכתה א" לא מאפשרים לאבות להיות נוכחים כשהבנות מופיעות. ככל שמקפידים יותר על צניעות ככה נוצר מתח המזמין לפריצת הגבולות. יש משהו מעוות בכל קפדנות וקיצוניות . הפוביה הזו לא עושה טוב לאף אחד.
כן אורה כמובן – כוונתי הייתה לגילאים מבוגרים יותר וגם לפעילויות קיץ, טיולים והכל.
לגבי צניעות – הכל נכון לגמרי ובאמת מהמם.
ביקורת רגישה הכתובה היטב, אף אני אוהבת ספרות הנאחזת בטוב ,גם כשהעולם אותו היא מתארת כולו שברים
תודה רבה חנה.
על השתיקה
לעתים נראה שהיא הפתרון הנכון ביותר. שיש בו עולם ומלואו, גם אם לא כל אחד יכול להבין אותו ויש המפרשים אותה כחולשה, אדישות או לך תדע
נכון הדס השתיקה וערכה.