מיכל ב. עושה כביסה ועוד דברים
קטע מתוך סיפור על דודה רוזה – בעלת חנות ללבני נשים בפתח תקוה.
אלמנתו של רו"בן
אמא של מרים ושל אבי
חמותה של הבהמה
שכנתה של טובה
וסבתא של יובל
הערותיכם הכנות (גם אם הלא מחמיאות בהכרח) יתקבלו בשמחה.
עכשיו דודה רוזה מקדימה לעזוב את החנות. לעתים העובדת תסגור את החנות רק אחרי שיחשיך, אך הדודה רוזה תשוב הביתה מוקדם יותר ותעלה במדרגות בצעדים קטנים. המדרגות כבר חדלו מלתמוה על הצעדים הללו, השונים מצעדיה התקיפים משכבר. לעתים יוותר בה די מרץ כדי לדרוך נמרצות אבל קרוב לודאי שכוחה יעזוב אותה ברגע שתלחץ על מתג החשמל בבית. הדירה הריקה תגרום לה לפסוע בזהירות, כדי שלא ישוב אליה הד הבדידות.
הילדים והנכדים יחייכו אליה חיוכים ממוסגרים. דמויותיהם השטוחות אינן מסגירות כאבים, החמצות וסלחנות.
היא מעיפה בהם מבט – מחשבת למי יש להרים טלפון, מתי יום ההולדת של ליאתי והאם רצוי לשאול בשלום ההצטננות של אבי. מרים מתקשרת בכל יום. אבי יתקשר לקראת סוף השבוע כדי לקיים מצוות כיבוד אם והבהמה תתקשר כמה פעמים בשבוע ותזמין את אימא לשבת כי "אנחנו באמת רוצים שתבואי והילדים יסיעו אותך וגם יחזירו".
בתמונות המתים אין היא מביטה. מה יועיל לה רו"בן המחייך ועל ברכיו הבנים של אבי. במה יוסיפו לה אימא המביטה במצלמה בחשדנות ואחותה הקטנה, זו שנעלבה שעליה ללבוש חולצה שקיבלה בירושה מאחות ושלוש דודניות. העלבון ההוא עדיין טבוע בשפתה התחתונה.
לעתים תכריח עצמה להיכנס לטובה ולשוחח. לאחרונה היא נעשית קצרת רוח כשטובה מונה בפניה את הצלחותיהם של הילדים ואת תפקידיהם ומעשיהם. רשימה ידועה ושחוקה שכבר אינה משעשעת. טובה מצטמקת ואוגרת את הצלחות הילדים ליום סגריר, עת יוכל זיכרונה הקטן להכיל רק אותם ואת הישגיהם. רוזה מבינה כי בעוד זמן מה ייעצר הזמן של טובה מלכת ונכדיה יוותרו לעד בגילם הנוכחי. ילדיה לא יזקינו אלא יהפכו להורים טרודים שטובה זקוקה שישימו את ידה הקטנה בידם וינחמו אותה. הם ילוו אותה לבדיקות וישוחחו עם הרופאים וידאגו לחשבונות ולהנחות ולביטוח הלאומי ואפילו יאיצו בילדים להתקשר אל סבתא.
רק יד בוטחת שמשכיחה את הפחדים – הם לא יושיטו.
הטלוויזיה גם היא אינה מפלט. הסרטים דומים זה לזה עד שנדמה לה שכבר צפתה בסרט הזה פעם ואולי כמה פעמים. הסדרות נשמטות מזיכרונה ותכניות הפטפוט יגעות. מישהו בטלוויזיה מטבל את התכניות ביותר מדי סוכר או ביותר מדי מלח ובכלל, יותר מדי צבע מאכל בסרטים האלה וזה לא בריא.
מעט נחת יש לרוזה ממוצארט שאינו מזדקן ואינו דהה וכל צליל מצליליו מסתחרר ורוקד ריקוד שאין נכון ממנו . מוצארט מבין לליבה ורק חסרון אחד לו. הוא מערסל ומשיב רוח ואט אט מביא אתו שינה שישנים רק על הכורסא בסלון ורק כאשר צליליו מרקדים בחדר. לאחר שנת מוצארט הקסומה היא מתעוררת ועליה להטריח עצמה למיטה, כשמוצארט נותר בסלון.
חלילי הקסם נעצרים בפתח חדר השינה שלה ואינם עוברים את ספו. היא מדליקה אור קטן של מנורת לילה וקוראת מעט. אחר כך נעצמות עיניה. את יערות הפלא של מוצארט מחליפים יערות של פחד וקור וטחב וריח פטריות. אין מים מפכים, רק אימה חונקת. עוד רגע יתפסו אותה. הם כבר קרובים. רוזה תטעם את טעם האדמה ותלעס את השורש בכל זאת.
אחר כך הכול יגמר. כבר לא איכפת לה אם יכאב, רק שיפסיק להפחיד. שלא ינבחו בשפת אדם ולא ינבחו בשפת כלבים. שיגמר הזמן ויחדל הרעד ותעלם אימה. היא כבר לא ילדה לבד בעולם – עכשיו יש לה אחריות והיא צריכה להסתיר את מרים ולהאכיל את אבי ולדאוג לבהמה ולילדים ומה עם רו"בן, איפה רו"בן, אולי מישהו יודע. אולי יסכימו להכניס את הקטנים לאיזו עליית גג בכל זאת. ויובל, שיפסיק לרעוד, איך תעזור לו. איפה יש איזה מנזר. חייבים להיפרד, ככה יהיה יותר קל. את מי היא לוקחת איתה היא עוד לא יודעת. רק שיזכרו לאן לחזור וינסו, שינסו כל הזמן. היא לא מנסה יותר. עדיף לה להניח את הראש על האדמה ולאכול שורש ולגמור עם זה.
בבוקר היא מדליקה את הטרנזיסטור שבמטבח ורוגזת על הכלומניק הזה, ראש הממשלה ועל המדינה הזאת – מדינה של קאקערים. כולם מבלבלים במוח ולא עושים מה שצריך. "ועוד אומרים שיהודים הם חכמים, אז אני שואלת אותך, זה חכמים זה". אלא שרו"בן אינו עונה ורוזה חוששת שהיא ממלמלת בקול ועוד מתחילה לענות לעצמה כמו איזה אלטע זאכען.
על השעוונית במטבח מונחת צלחת זכוכית קטנה ועליה שתי פרוסות של לחם קלוי, מרוח במעט גבינה. היא גומעת מכוס הקפה ומביטה בפסים של אור, שמשחקים על פני השעוונית והצלוחית ורווח לה מעט. יש אור וחום ומנעול לדלת ומה לאכול. הילדים ברוך השם בריאים וטוב שהגיע הבוקר.
בדף אחד הצלחת לגעת בפחד הקיומי של הפרט והעם.
יפה מאד
תודה רבה גיורא.
יפה ונוגע, מקיף את הנושא מהמון צדדים, ומשרטט דמות אמינה מאד. ואהבתי, בין השאר, את התיאור של המוסיקה של מוצרט. וגם את האופן בו רוזה מזהה את תהליך הדעיכה אצל מישהי אחרת.
בעניין הילדים (הלא-צעירים) שאינם מושיטים "יד בוטחת שמשכיחה את הפחדים" – זה נושא שהעסיק אותי הרבה בשנים האחרונות. הצרה היא שלא פעם ידם של הילדים עצמם אינה בוטחת. קשה מאד להרגיע פחדים של מישהו אחר, כשאתה עצמך אחוז אימה. אבל טבעי ואמין בעיני שרוזה אינה רואה את זה כך.
תודה רבה עדה.
זה מביך ומפחיד ומתסכל להיות היד הבוטחת של הוריך.
אני כלל לא בטוחה שהם באמת רוצים את היד שלנו, הנורא הוא שהידיים שהם באמת מתגעגעים אליהם – אינם.
בסוף ימיה של סבתי ז"ל, היא צעקה בקול "מאמא, מאמא!" וקראה לה שתבוא באידיש, לעזור לה.
להגיד שזה היה נורא? – זה היה הרבה יותר מזה.
תיאור רגיש ואמין של הדמות גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הכתיבה.
חסר לדעתי דיאלוג אחד או שניים שלה,
עם דמויות אחרות, שלא יהיה רק תיאור חיצוני ופנימי שלה.
ואולי זה רק חלק ממשהו.
תודה איציק, זה באמת רק חלק קטן ממשהו.
מספר הערות למיכל: הטקסט עשיר מבע ומשמש מצע נפלא לדמות הראשית. קיימת המתנה לעלילה קטנה שתקדם את הסיפור, כמו מפגש ממשי עם מישהו/מישהי, אירוע קונקרטי שהדמות ממתינה לו והוא קורה או אינו מתקיים – אך אין לכך ביטוי וזו החמצה של הסיפור.
ההקשרים לדמויות המישנה חייבים לעלות -ולהיות מובנים – מתוך הטקסט ולא כהסבר מקדים. לא מקובל.
ניתן להשלים את החסר ולהקפיץ את היצירה מעלה בחמש מדרגות! בהצלחה!
תודה למגיב/ה האלמוני/ת. זהו אמצע של סיפור כך שמי שקורא אותו אמור לדעת מיהן הדמויות ואיך הן קשורות ביניהן.
ויש גם סיפור שנעצר לפעמים. זו אחת העצירות הללו. תודה על התגובה וההערות החשובות.
רצף תודעה רגיש שפותח את הדמות יפה, מיכל. הייתי מוסיף לה סיטואציה או שתיים שיש בהן דיאלוג, מעשה והתייחסות.
תודה אמיר. זה קטע קצר ממשהו ארוך יותר שני מקווה שיהיה בו את עצותיך.
מיכל – קודם כול מאוד מקורי.
עצם הרעיון של "פרויקט זיקנה", ולהיכנס לתוך הדמות הזאת. לא פשוט.
רשימת הייחוס של טובה נהדרת, והבהמה כל כך במקום!
אשמח מאוד לקרוא את הפרויקט השלם
בעיני, כתוב מצוין!
תודה חני והדס.
הסיפור של רוזה נוגע ללב המסגרת של שגרה אך באמצע הבדידות והסיוטים והחרדות אהבתי את הפתיחה הצעדים החרישיים שלה "כדי שלא ישוב אליה הד הבדידות " יש פערי מידע מסוימים למשל: למה הבת נקראת "בהמה " לא היה משהו בפלישבק שיתרץ את הכינוי, הציטטה מדבריה אינה מספקת הייתי משלבת פלישבק קצר ממעשה שעשתה שידגים את יחסה הגס לאימה ,וטובה אני מבינה שהיא השכנה לא? אולי צריך להזכיר זאת , זה כתוב ? בסיכומו של דבר אהבתי כתוב רגיש ובכישרון. אהבתי את תאור הסיוטים והמוסיקה המרגיעה של מוצרט ,מיכל.
מסתבר שהבהמה היא כלתה של רוזה את הנתון הזה יש לשלב בסיפור משום שזה אינו מחזה , מכל מקום ,מיכל יש לשלב איזה פלישביק שינמק את הכינוי
תודה חנה על ההערות – חשבתי שהקטע יעמוד בפני עצמו (הוא אמצע הסיפור) אבל כנראה שלא כך הוא.
בכל מקרה "הבהמה" והכינוי אכן זוכים לתיאור מלא וגם כל היחסים שמופיעים כאן.
מסקרן לקרוא מיכל את התיאור המלא האם תפרסמי כאן?
לא נראה לי חנה – זה עוד לא גמור וזה גם ארוך מדי לבלוג.
יש בסיפור קטע סוחף וחזק מאוד:
אחר כך נעצמות עיניה. את יערות הפלא של מוצארט מחליפים יערות של פחד וקור וטחב וריח פטריות. אין מים מפכים, רק אימה חונקת. עוד רגע יתפסו אותה. הם כבר קרובים. רוזה תטעם את טעם האדמה ותלעס את השורש בכל זאת.
אחר כך הכול יגמר. כבר לא איכפת לה אם יכאב, רק שיפסיק להפחיד. שלא ינבחו בשפת אדם ולא ינבחו בשפת כלבים. שיגמר הזמן ויחדל הרעד ותעלם אימה. היא כבר לא ילדה לבד בעולם – עכשיו יש לה אחריות והיא צריכה להסתיר את מרים ולהאכיל את אבי ולדאוג לבהמה ולילדים ומה עם רו"בן, איפה רו"בן, אולי מישהו יודע. אולי יסכימו להכניס את הקטנים לאיזו עליית גג בכל זאת. ויובל, שיפסיק לרעוד, איך תעזור לו. איפה יש איזה מנזר. חייבים להיפרד, ככה יהיה יותר קל. את מי היא לוקחת איתה היא עוד לא יודעת. רק שיזכרו לאן לחזור וינסו, שינסו כל הזמן. היא לא מנסה יותר. עדיף לה להניח את הראש על האדמה ולאכול שורש ולגמור עם זה."
ככה צריך להיות כל הסיפור. הטמפו הזה. הדמדומים של הזיכרון. חזק.
תודה רבה יעל, שמחה שאהבת.
אני מתלבטת כי הזיקנה יכולה לדהור בעיקר בחלומות – במיוחד הדמות הזו ששנים היתה טורבו ופתאום היא מאיטה. עניין הטמפו מעסיק אותי.
טוב, אני משוחד, מיכל. אם לדמות קוראים רוזה, אני כבר נכבש (בגלל סבתי, רוזה, עליה השלום).
זהו בעיקר קטע תיאורי, וככזה – הוא רגיש ושובה. הקורא (בהשפעת המספרת) חומל על הדמות. יהיה מסקרן לקרוא את זה בתוך מסגרת רחבה יותר (שאת עובדת עליה, להבנתי). גם המעברים בפרגמנט הזה חדורי עוצמה שקטה. המעבר מיערות הפלא ליערות הפחד, למשל. המעברים אצל טובה, למשל.
תמשיכי.
הי שחר מריו,
כן גם אני משוחדת כי דודה של אמי היתה רוזה, עליה השלום, ויש בדמות מעט ממנה.
אני שמחה לשמוע את דעתך ואני ממשיכה.
אני תמיד תוהה איך חיים הזקנים באמת. אלה עם הזכרונות הקשים באמת . עכשיו קצת יותר ברור לי . כן האמת שזה בערך ככה גם בגיל יותר צעיר קצת כשהילדים כבר אחראים לעצמם . מוזר וריק . מזלנו שגדלנו כאן מזלנו שמודעות הזקנה המתגנבת קיימת . צריך לארגן חיים של משמעות , מעבר לילדים ולמשפחה. לדור השורדים אולי לא היתה ברירה . לנו יש. למשל לכתוב עליהם כמו הסיפור הזה .גלעד.
תודה מירי.
אני חייבת לספר שסבתי ז"ל, מצד אבי, היתה באמת סבתא מהדור ההוא שהילדים והנכדים היו כל עולמה. זקנתה היתה נוראה. בכל זאת, פתאום התחיל שיפור מופלא בזכרון, במוראל, בכל דבר.
היא מצאה לה חבר נחמד בן גילה. הראו זה לזו את תמונות הנכדים ופטפטו באידיש.
ילדיו נתקו אתו מגע כי חשבו שיוריש לה את הרכוש. 22 שנה עברו מאזועדיין אני מזועזעת. שניהם היו חולים וזקנים.
יוסף נפטר לפתע. הדרדרותה של סבתא היתה מהירה מאוד והיא נפטרה זמן קצר אחריו.
הסיפור הזה מלמד שגם לזקנים הללו יש עולם שלם שאנחנו לא תמיד מכירים ובני אדם, הם בסך הכל בני אדם בכל זמן ובכל מקום – רוצים שיאהבו אותם ושיבינו לליבם.
אכן מיכל
גם לי נראה שהבדידות הורגת . אבל אולי לא כולם כאלה . אולי יש אנשים מבוגרים שמצאו כוח לחיות ובמלאות ולוא דוקא בקשר קרוב עם מישהו.