מיכל ב. עושה כביסה ועוד דברים
בימי החגים רפרפתי ודפדפתי במטע שלנו, בין הכנת כריכים לקראת הטיול הבא, כשאני מחפשת בלטה ריקה מצעצועים וכשמפלצת הכביסה הלכה לנוח, מדי פעם.
הרהרתי ורפרפתי והנה כמה דברים שהעליתי :
החגים – כנראה שאני צריכה להתנצל אבל החגים משמחים אותי. כולם. להוציא את שמחת התורה המייגע. חוץ ממנו אני נהנית. אני מקווה שזה בסדר.
קהלת והחגים – נהדר קהלת הזקן והחכם. ויפים דבריו של יוסף עוזר.
רגע זורק קהלת את הכל וברגע אחר מוצא משמעות בעולם.
מתאים מאוד לתקופת החגים. כל המתנות המיותרות נכללות ב" כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ".
ובכל זאת – השמחה שכל כך קשה למצוא,"וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו— כִּי הוּא חֶלְקוֹ". למצוא שמחה של ממש בחגים ובכלל – לא פשוט.
כל שאלות החיים ומשמעותם, החכמה וכוחה, החכמה ואפסותה – כל אלה מתאימים לימים של כתיבה וחתימה לחיים טובים. מהם החיים ומהם החיים הטובים.
ספרות ומשפחה – סוגיה בלתי פתירה. או שהספרות יוצאת נפסדת או שרגשותיהם של בני המשפחה נפגעים. פעם קראתי מישהו (לא זוכרת את שמו) שכתב על "חבלים" של באר ועל "סיפור על אהבה וחושך" של עוז. הוא טען שהספרים הגיעו למקום שהצליחו להגיע בזכות כתיבתם לאחר שההורים כבר לא היו בין החיים. זה שחרר את הכתיבה מחד, ונתן לה עומק מאידך; היכולת לבקר את ההורים ולראות אותם בעליבותם, בשפל, בגיחוך ויחד עם זה להביט בהם במבט מבוגר, של מי שמסוגל לחמול ולהתפייס עם האנשים שהביאו אותו לעולם, שחש את טעם ההחמצה, שכואב את כאב טעויותיהם ושיודע שהחיים קצרים מאוד.
ובתוך קוצר הזמן הזה נעשו מעשים מכאיבים שהשאירו בו צלקות שאולי לא יגלידו, אבל הן צלקות זקנות. גם הוא, הסופר, כבר הכאיב ושרט והמבט הזה ניכר בסיפורים.
משפחה בלי ספרות – היכן שקיימות משפחות קיים כאב. גם אכזריות אפשר למצוא – מהנוראה ביותר שניתן להעלות על הדעת ולעתים היא מעבר לכל דמיון.
ויש כאב המעשים הטובים – מרוב שרוצים בטוב דווקא יוצא רע.
אני אנתרופולוגית של מגרשי משחקים. צופה בהורים שכל-כך רוצים לעזור: לא מניחים לילד לרגע – מתפעלים מכל גליצ"ה במגלשה. מתערבים בכל שיחת פעוטות –
"יופי!!!! יש לך חבר חדש!!!! אתם משחקים ביחד???!!!! איך קוראים לו????"
נו די, אולי די. תרפו קצת.
או את אלה שגם כשהילד צורח מרוב רצון לליטוף קטן, לא יניחו לעצמם ללטף. עכשיו משחקים. עכשיו אימא מדברת. עכשיו לך תהיה כמו כל הילדים. ו"למה כולם משחקים ורק אתה כזה נודניק?" – באמת, מעניין למה.
יש גם אינפלציית טוב- אם זה טוב , בוא נעשה שיהיה יותר טוב – הילד רוצה להתנדנד? – אבל יש גם מגלשה-פיצה-ארטיק,ארגז חול-כלים לחול-כלב-חתול-אוירון-בימבה-אופניים-ענבים-סוכריה-כדור. חבל שלא ייהנה. צריך להספיק ליהנות. אפילו הנאה היא רשימת מטלות.
ויש את הקבוצה העצובה מכולן – אמהות עייפות לילד ראשון. יושבות ומנענעות בשקט עגלת תינוק. בעיניים אין אפילו ייאוש. מין ריק ומבט אבוד. מסך עבה ובלתי נראה מפריד ביניהן לבין העולם.
אני רוצה לגשת ולהגיד שזה קשה מאוד. שגם אני רציתי הפסקה. לפחות בשבת לנוח. שגם אני החזקתי חבילה ולא תמיד הרגשתי שזה בן-אדם שם בפנים. שהחיים נמחקו וחזרו יום אחד – שונים, אבל בכל זאת, חיים.אני רוצה לומר שלא יעזו לקרוא את כל כתבות האמהות החדשה שהולכת לחדר כושר, מניקה בין המכשירים, מטפחת את עצמה ויוצאת לפטפט עם חברות בבית קפה. תעשו מה שטוב לכן.
קחו זמן לברר מה טוב לכן. זה בסדר לצאת קצת מהמרוץ לשום מקום.
אני רוצה להגיד אבל מתביישת.
בכל תצפית ישנם בני אדם והם רחוקים מלהיות מושלמים.
להיות הורה זה הכי רחוק משלמות שאפשר. חושף את קצות העצבים.
יום אחד הם גם מתחילים לבקר כל תנועה שלך ויודעים לעשות זאת מצוין.
כל החולשות והקטנוניות שלי נחשפות ומועלות לניתוח. הציון נכשל.
אין ציון אחר.
אם אהיה אמא נפלאה ונהדרת כשהם יגדלו, אבוי לנו. ואבוי לכלותינו לעתיד.
כבר עדיף להיכשל.
הזיקנה – סבתי ז"ל באה ממשפחה של זקנים. הצעירים מביניהם נפטרו בגיל 90.
סבתי גדלה בבית של קלפן, חלתה בשיתוק ילדים, יצאה לעבוד בגיל 14,
נישאה לאחר מסע השפלות מצד חמה, הפילה ערב הלידה, ילדה תינוקת והופרדה מבעלה שנספה, עברה איתה את המלחמה, גידלה אותה לבדה, נישאה בשנית, התאלמנה, כמעט ולא יכלה ללכת, ועוד ועוד.
עד גיל 92 נשארה צלולה. אכלה הרבה ממתקים ונשנשה. אהבה ארוחות קלות וחלביות. אבל לא הייתה מהמתנזרים. לא סיפרה על מחלות ולא באה בטענות. תמיד מצאה במה להעסיק את הראש, ידעה להתגמש ולהשתנות, ידעה מתי להתערב ולמי אין טעם לומר דבר. הראש שלה היה החלק החזק ביותר.
בגיל 92 נותרו לה שתי חברות – גיסתה הקומוניסטית ובת דודתה שגרה בצד השני של הרחוב. לאחר מותה הן נותרו בודדות מתמיד.
אם כבר להיות זקנים – אז להיות צלולים, עצמאיים פחות או יותר, ולהימצא עם מישהו שהוא חבר. כל רגע בלי התנאים הללו הוא חסר טעם.
ספורט ישראלי – ראיתי בפעם השנייה את הסרט המתוק "קונג פו פנדה". הפנדה השמנמן והגמלוני מתגלה כלוחם קונג פו אמיץ כשהוא מדמיין שעליו להשיג כופתאה. בשביל זה הוא יעשה הכל.
שיטת האימון הזו מתאימה גם לספורטאים ישראלים – דמיין שחיין יקר שאתה בתור בדואר, עליך לעקוף את 38 הממתינים לתורם לפניך. בוא נראה אותך.
ואתה מהאתלטיקה הקלה – אתה עכשיו נוהג ואישה עקפה אותך. נו, קדימה. עם כל הכוח.
באולימפיאדה הבאה נשיג 30 מדליות.
סקירה מענינת ורגישה אהבתי את המונח שהמצאת "אנתרופולוגית של מגרשי משחקים" איזו רגישות אנושית יש בהתבוננות שלך, איך לכדת את העצב בעיניה של האם החדשה ,מזדהה איתך
תודה רבה חנה. הרי אני כל אחת מהאמהות האלה שנמצאות שם, אבולוציה של האמהות.
כמי שהיתה בחופש מהארץ, מבננות ודי מעצמי בשבועיים האחרונים הסקירה שלך היתה נחוצה, מענינת, ומעוררת מחשבה.
תודה רבה חני. ברוך שובך.
נהניתי מיכל. שמחה בשבילך שנעשית אנתרופולוגית בזמן כשאת עוד יכולה לתרום לילדייך,למשל ריחוק נאות.
הי מירי. טוב את יודעת, הבכור היה הסטאז". את כל מה שתיארתי כאן עשיתי בעצמי.
דוקא חיים באר מספר תמיד כמה אמו רצתה שיתעד את חייה ואסונותיה, וכמה התרגשה מ"נוצות", ספרו הראשון. לכתיבה על קרובי משפחה וחברים יש כל מיני צדדים, ולא כולם בהכרח גרועים – יש אנשים שדי שמחים לקרוא על עצמם, ויש כמובן כאלה שלא. נדמה לי שאמו של חיים באר, שהעריכה ספרות טובה, היתה מאד אוהבת את "חבלים", גם אם לא כל התיאורים מחמיאים לה.
הי ענת.
הקשר בין חיים באר לאמו היה חזק ומיוחד. אני סבורה שהיא לכל הפחות היתה מופתעת מחלק מהאופנים בהם היא ויחסיה תוארו בספר, אבל את זאת לעולם לא נדע, כמובן.
ודאי שאנשים חשים רגשות רבים כלפי דמותם בספר. הנקודה כאן לטעמי היא גילו והפרספקיטבה של הכותב על חייו ועל משפחתו, שמעמיקה ונהיית מורכבת ורבת רגשות ככל שהוא עצמו מזדקן. ההבנה הרגשית והאינטלקטואלית כי מה שהיה לא ישוב וכי לא נוכל לתקן יותר, מוסיפה גוונים לכתיבה. כך אני מתרשמת.
יש הנחה שהמבט המבוגר חומל יותר, אבל זה לא בהכרח כך. לפעמים דוקא הביקורת הקטלנית על ההורים יוצאת דוקא אחרי מותם, ולא רק מפני שהם אינם ולא יכולים לענות, אלא מפני שמות של הורה מבטל אפשרות של תיקון לא רק מצד הבנים אלא גם מצד ההורים, ומעורר שאלות לגבי כלל מערכת היחסים, ולפעמים השורה התחתונה היא מאד עצובה.
ענת, לא כתבתי רק חמלה – כתבתי "מורכבת ורבת רגשות" – יש משהו חד יותר בחמלה (למרות שזה נשמע כאוקסימורון) ובכל קשת הרגשות שההורים מעוררים.
אני מסכימה עם מה שכתבת על המבט החומל של המבוגר (בספר של עמוס עוז. אני מוצאת את המבט הזה בהרבה דברים שהוא כתב). ואהבתי גם את מבטך על האם החדשה, האבודה לגמרי בתוך עולם שנמחק וחזר פתאום בצורה שונה לדמרי ממה שהיה. אני עוד זוכרת את זה גם היום…
תודה עדה.
כן, זה בלתי ניתן לשכחה. כאילו לוקחים אותך ומפרקים ובונים מחדש.
איך לא שמחת תורה? את בפספוס, נולדתי היום( אסרו חג בחו"ל שם הגחתי לאוויר העולם אחרי החגיגות המעייפות ) ושמחת תורה הוא בעיניי ה! ח! ג!
ברכות ממני!
מזל טוב אביטל! ברכות חמות!
הנה זהו יום חג בכל זאת!
בכל זאת ולמרות זאת, סלחי לי, החג הזה לא למד את העיקרון שגם קצפת אוכלים מעט. אחרי כמה שעות זה כבר…
לא בשבילי:)
מצוין אביטל כשאפשר לשמוח ולהתחבר. ולך יש שמחה כפולה ומכופלת!
אני מקשיב עכשו לדביסי.
ככה אני רגוע.
ואני פתאום מתמלא אופטימיות. ואומר לך תודה על אזכור השיח סביב קהלת-הסוכה- המשורר מנחם בן… והחיים עוברים.
אני מקשיב ליצירה זאבים…
אין בעד מה יוסף. תודה לך על הדברים.
מיכל, אוהב את חג האסיף הפרטי שלך ואת המבט הייחודי על הנושאים שעלו כאן, יישר כח או כמו שאומרים ishcoah 🙂
תודה מוישלה.
אהבתי את הסקירה לחג. שמחנו, שמחנו אבל טוב לחזור לשגרה הברוכה.
אהבתי במיוחד את העמדה החוקרת, אנתרופולוגית במגרש המשחקים. אפשר גם בקופ"ח ועוד, כמעט כל מצב "ציבורי" מאפשר את ההתבוננות האנתרופולוגית. וזה מרתק. משהיא אמרה לי פעם שזו תכונה של אמנים, במיוחד סופרים, ההתבוננות הבוחנת הזאת.
תודה לוסי. אני באמת חוקרת בכל מקום. היום למשל, בדואר…
מקסים ביותר כל מה שכתבת.
תודה רבה יעל.
בהתרגשות ובהזדהות קראתי אותך. כתיבתך עצמה חומלת ומכילה.
והרעיון לעשות דמיון מודרך לכדורגלנים שלנו כאילו הם באיזה שהוא תור הוא רעיון מצוין – אעביר לנוגעים בכדור 🙂
תודה ריקי. אולי זה יעזור.
היי מיכל
סקירה מועילה, הסבתא שלך ראויה לרומן… יש בא את הלא ידוע של החיים דוקא היא זכתה לאריכות ימים.
להתראות טובה
הי טובה. טוב לשמוע ממך. אכן ראוי להיות רומאן. החיים מפתיעים ביותר.
מיכל, איזה פוסט מרתק ומעניין ביותר. במיוחד אהבתי את אנתרופולוגית מגרשי המשחקים ועל הסבתא. דרך אגב, למה התכוונת כשכתב שהיא הופרדה מבעלה הראשון?
הי אומי
תודה. אם תקליקי על ההפניה בתיאור קורות חיי הסבתא, תגיעי לתיאור של הפרידה מבעלה.
אהבתי,
בעיקר את הקטע על מגרש המשחקים.
אני מזדהה כדודה לאחיינים,
וכפסיכולוגיסטית בגרוש
שאין אדם שלא עובר דרך עיני הרנטגן שלה..
ולגבי אהבת החגים – באמת תתביישי לך 🙂
הי רונית,
תודה. כן מגרש המשחקים – לא משעמם לרגע…
ולגבי החגים – אני בושה ונכלמת.
אחד הסיוטים הכי חמורים בלהיות אב חד הורי בגן המשחקים היה להאזין לשיח האמהות שכולו חיתולים וחלב. נוררררא
הי אמיר,
בוא נקים קבוצת תמיכה! זהו סיוט גם אצל אמא דו-הורית…
מילא בהתחלה, אבל ככל שהילדים גדלים זה הופך מזעזע יותר – התחרות לכמה חוגים הילד נרשם, האם הוא אלרגי לחלב או לבוטנים, יתרונותיו הבולטים של ממרח החרובים ועוד אלפי נושאים "מרתקים" שדנים בהם ברצינות תהומית.
לא פלא שהורים רודפים אחרי הילדים שמתגייסים – הגיוס מותיר חלל גדול מדי (צריך לברר מה בדיוק מבשל הטבח הצבאי…אילו חוגים קיימים בטירונות וכד").