מיכל ב. עושה כביסה ועוד דברים
הפוסט הזה מדבר על העיר באומנות – האומנות של איוון שוובל ושל אחד מאבותיו הרוחניים – הצייר הנפלא אדוארד הופר (Edward Hopper) .
התחשק לי לקרוא לפוסט הזה "כנסו דחוף!!! תמונות שלי שוכבת עם סוס!" –
זה בטח היה מביא המון כניסות ותגובות, אבל החלטתי לוותר.
איוון שוובל הוא אומן מוכר ומוכר. בציורים שלו יש אלמנטים פיגורטיבים, חלקם מוכרים מאוד: בתי קולנוע, שחקני קולנוע, רחובות ניו יורק, ת"א וירושלים, הוא ובני ביתו ועוד. כל אלה הביאו לביקורות על כך שעבודותיו בנאליות ופשטניות. היתה גם הערכה רבה (שוובל עצמו אוהב לצטט את המקטרגים). שוובל מתייחס באירוניה לפרשנות הקלילה שניתנה לציורים העצובים שלו:
"מר שוובל, הציורים האלה שלך, לא יכול להיות שזה ת"א! שמע, תראה איזה שמחת חיים, איזה רומנטיות!" [1].
הצבעים עליזים בחלק מהציורים, אך הם רחוקים משמחת חיים פשוטה.
איוון שוובל הגיע לישראל בשנת 1963בעקבות אהבה. הוא יליד ניו יורק (1932), משפחה יהודית ענייה מהברונקס, שירות בצבא ארה"ב ביפן, השפעה של תורת הזן, לימודי אומנות ותולדות האומנות בניו יורק.
בציורים של שוובל יש אקספרסיביות גדולה, והם מדממים צבע וזועקים אותו. שוובל אוהב לעבוד על סדרות: "האומן בתוך ומחוץ לסטודיו" (1963-1972), סוללת הארטילריה בה הוא מוצב בסיני (1973), היציאה מהסטודיו ויצירת הקירות הגדולים בהיכל התרבות בת"א: קינה וזעקה על הרס תל אביב הקטנה. על אחד הקירות כותב שוובל:
…and they dream of a great Mediterranean culture
מאמצע שנות השבעים ועד תחילת השמונים יוצר שוובל סדרה של הקוסם הודיני מעל ניו יורק, קוטל הדרקונים מתל אביב – סדרה של התמודדות עם קשיי היצירה, או במילים של שוובל:
"הדרקון הוא אותו היצר המפתה אותך לעשות את הציור לדבר קל יותר, למוצא של בריחה רגשית פשוטה. כל אמן צריך להתגבר על הדרקונים שבתוכו…"
בתחילת שנות ה-80 שוובל יוצר את סדרת "זירת ירושלים" – המתארת את דוד המלך על-רקע כיכר ציון, כמחאה כנגד מלחמת לבנון וכמחווה לקולנוע ציון שעמד להיהרס.
סדרה נוספת היא "תל אביב תל אביב!" – תיאור בתיה המתפוררים של העיר כרקע לכוכבי הוליווד המיתולוגיים. שוובל מערבב במודע את ניו יורק עם תל אביב.
מאוחר יותר יצור שוובל סדרות על גירוש ספרד והשואה עם דמותו של רומקובסקי בתפקיד הראשי, "איוב", "המצב" בתקופת הפיגועים, סדרת "דמויות" ועוד.
העיר מופיעה שוב ושוב במיתולוגיה הפרטית של שוובל – היא זירת האירועים הפרטיים, הנפשיים והלאומיים: במרכז העיר מופיע הודיני הקוסם המוכר לכל ילד ניו יורקי ומביא אתו את החלום. לעתים יופיע הודיני בירושלים, העיר הנוכחית של שוובל: הילדות תמיד היכן שהוא – על גג בכיכר ציון, בלב , על הבד, וכך גם היחסים הזוגיים, הפוליטיקה – הנוף הפנימי והחיצוני.
הודיני בניו יורק 1980
בתוך המיתולוגיה השוובלית מופיעים כוכבי הקולנוע של ילדותו, שחקני בייסבול ידועים מאותם הימים ותודעה מפותחת של תלמיד תולדות האומנות: שוובל מארח ביצירותיו דמויות של קורבה, של טינטורטו ושל אומנים נוספים, שותל תצלומים מה- NATIONAL GEOGRAPHIC , מראשית ימי הצילום ומהארכיון המשפחתי . דמותו של דוד המלך וחבריו לשמואל ב" מגולמות על-ידי מגוון המקורות הללו. מיתולוגיה– אמריקאית-הוליוודית ותנכ"ית הן חלק מהמיתולוגיה של שוובל.
בדומה לאומני הרנסאנס שוובל יוצר יומנים מפורטים שמתעדים את סדרות תל-אבי וירושלים ואף מוציא אותם לאור. ביומנים יש התייחסות מדוקדקת למקורות האומנותיים והפרטיים.
דף מהיומן נראה כך:
(אם תכנסו לאתר המושקע של שוובל ותקליקו על אחת התמונות, קרוב לודאי שתפתח אופציה לדף היומן הקשור ליצירה).
בין השאר כותב שוובל:
Let it all in:
– daily casualties in Lebanon.
– David is back on the throne.
– His rebellious son Absalom is dead[2]
העיר של שוובל מושפעת מאדוארד הופר. זו היתה כמעט האסוציאציה הראשונה שלי כשבחנתי את היצירות, וכמה מענג היה לקרוא ביומנו של שוובל את המילים:
Drawing recognizable buildings and streets should take time …If the work grows like Edward Hopper"s , it will be worth the tedium.[3]
העיר של שוובל מדממת וצועקת כאב , בדידות וסכנה:
באמצע רחוב בן-יהודה בירושלים יושבים אוריה ודוד , ובנימה חברית מפתה דוד את אוריה ללכת אל מותו. האדום זועק את דם אוריה השפוך, את דם החיילים בלבנון.
אוריה ודוד ברחוב בן יהודה 1985
אוריה ודוד הם שוובל ובנו ארתמיס מתמונה משפחתית. הרחוב הסואן תמיד ריק, כמו בתמונות רבות של שוובל. עיר גדולה ואין בה אדם. גם אצל הופר יופיעו לרוב דמות אחת או שתיים על-רקע עיר ריקה ומנוכרת. העצב הגדול של האדם הבודד מצויר באיפוק מדויק, ולא צועק כמו אצל שוובל[4]:
Approaching a City, 1946
כך נראה האדם הקטן בתחריט של הופר:
Night shadows 1921
Night shadows 1921
וכך רואה שוובל את החובט הידוע ברחובות הברונקס :
The Bronx Stick-ball Hero 1996
הופר לא זכה להערכה שהיה ראוי לה – אהבו אז אומנות מופשטת ולא מצאו בו חידוש גדול. אומני הפופ-ארט נחשבים לתלמידיו של הופר וכך הוא זכה לעדנה.
האיש שתיעד את הניכור הקיומי באמריקה, הפך להשראה לסרטים שמתארים את אותו המצב – לפעמים נראות הסצינות כאילו הופר צייר אותן.
שוובל כאמור הושפע מהופר, אך גם מאחד מתלמידיו הידועים – ראושנברג:
ראושנברג בחר להציג את הניכור העירוני בכל המגעיל, המתפורר והרקוב שבו. תיאור ללא איפוק, עם מנה גדושה של אקספרסיביות: מריחות צבע, תצלומים, גיבורים אמריקאים (כמו אצל שוובל גם כאן מופיעים גיבורי הבייסבול ועוד איקונות אמריקאיות), ציטוטים מאומנים קלאסיים וצילומים פופולארים – הכל מעורבב לעיסה העירונית הכאוטית, השטוחה והמנוכרת.
Estate 1963 Rauschenberg;
גם בזוג, באידאל ההוליוודי הרומנטי של אהבת אמת, אין נחמה. אצל הופר מופיע הזוג כשכל אחד סגור בבדידותו –במצב האינטימי והפגיע של עירום (לרוב מופיעה דמות לבדה, ללא בן הזוג. אצל שוובל לרוב הדמות העירומה והפגיעה היא הגבר, הוא עצמו):
אצל הופר-
-Excursion Into Philosoph
ואצל שוובל:
David and Batsheba 1985
בבילוי באולמות קולנוע ותיאטרון מציג הופר תיאור אירוני ואכזרי במיוחד של האהבה שאיננה, שניזונה מעולם התיאטרון והקולנוע ואינה יכולה להביא את האהבה לעולם המציאות:
אצל הופר-
The Sheridan Theatre 1937
ואצל שוובל –
Dizengoff Circle 1985
כיכר מוגרבי 1985
שוובל פונה גם לבתי הקפה וחנויות המזון, כפי שעושה הופר וכפי שעושים אומני הפופ ארט: האוכל, מקור הנחמה והאחווה, הוא מוצר תעשייתי דוחה. מטאפורה לאנשים האוכלים אותו ולערים המאכלסות אותם. בייצוג האומנותי (ובתרבות בכלל) נקשר המזון לאחווה ולרעות: הסעודה האחרונה, אוכלי תפוחי האדמה של ואן גוך והביתיות של ציורי הטבע הדומם הכוללים אוכל – הן רק דוגמאות ספורות.
אצל הופר בית הקפה מאיר את בדידותה של הנערה, היושבת לבדה בעיר הגדולה – האור הסובב אותה אינו אור הקדושה , בדומה לאור שמאיר את אוכלי תפוחי האדמה. האור מנוכר ואינו מאפשר נחמה או מסתור:
Automat 1927.
Automat 1927.
שוובל פונה לעוגות התעשייתיות של הפופ ארט ומוסיף להן את האקספרסיביות האופיינית לו:
King George Street Bakery 1985
THIEBAUD, bakery counter, 1962
העיר היא שממה רגשית, מרחב שאין בו כמעט יד שמושטת. אפשר להתנחם בסיפורים רומנטיים בקולנוע, שם הגיבור והגיבורה אוהבים לנצח. אפשר להוציא את הפגיעות לרחובות, כי ממילא איש לא עובר בהם.
באחת העבודות המאוחרות יותר של שוובל, מופיעה דמותה המפורסמת של אישה מציורו של הופר – אך היא אינה לבד – אחד המגים של גור"גוניה, קד לעומתה ואולי מקווה לצאת מהמצב הקפוא שהקלאסיקה כפתה על שניהם.
Morning Sun 1952
An Edward Hopper Lady and the youth from Giorgiones Adoration 2003
שוובל אמר בצדק מהו הנושא המרכזי של עבודתו:
"הכל נבלע על ידי הנושא המרכזי – הגורם הרגשי"[5].
נראה לי שעל זה גם הופר היה חותם.
[1] איוון שוובל,"תל אביב, תל אביב!", ע"מ 26
[2] I. Schwebel, The Arena of Jerusalem, p.80
[3] I. Schwebel, The Arena of Jerusalem, p.104
[4] הופר גם הרבה לתאר בתי כפר ועיירות ריקות ומנוכרות. שוובל לרוב מתמקד בעיר ולעתים מתייחס ביצירותיו לטבע .
[5] איוון שוובל, תל אביב! תל אביב!, ע"מ 74.
נהדר, מיכל איזו סקירה מעניינת. תודה.
תודה שירה יקרה.
תודה רבה.
תודה לך שולמית.
מיכל, תודה על ההשקעה, באמת תודה לך.
אישית מעדיפה את הופר. לא רואה קשר בין השניים. הציורים של שוובל נראים לי כעיבוד לא מוצלח של צילומים. מצטערת. הופר שבה את לבי כשגרתי באמריקה, וציוריו עדיין בתוך לבי. עמוק.
תודה איריס.
על טעם וריח…
הופר הוא ענק וכל השוואה אליו עושה עוול.
אני מוצאת טעם בשוובל ומעריכה את הנכונות שלו לצפצף על כל העולם.
אולי תמצאי טעם בתחריטים שלו שהם פחות צועקים –
http://www.cabriprints.com/front/ShowArtWork.aspx?ItemId=87&Lang=HE
או למשל בציור המזעזע של ניו יורק כאן-
http://www.schwebelpaints.com/NewYork/Max/NewYork6-Max1.htm
אולי המשפט האחרון מסביר למה אני כל כך אוהבת את שוובל.
עורר בי געגועים לירושלים ש(מעולם לא) הייתה.
המון תודה מיכל.
תודה רבה לי יקרה.
זו ירושלים של מעלה – וכל איש וירושלים שלו.
נחמות וחיבוקים לך-
מיכל
תודה מיכל, חיבוקים בחזרה.
מיכל, תודה שהבאת את כל הידע הזה על השניים האהובים …
דרך אגב הציורים של שוובל תלויים בקניון מלחה בירושלים ואני לא חושבת שאף אחד שעובר לצידם יודע מי הוא..
להופר יש ציור נוסף שאני מאוד אוהבת של הפאב בקרן רחוב…
הי תמי,
נכון גם בקניון מלחה. לטעמי במקום לא מוצלח בכלל, אבל יפה שהקניון חשב על זה בכלל.
להופר אינסוף עבודות טובות ואחת עצובה מקודמתה.
עבודות נפלאות של האמן.
כתבת סקירה איכותית ומשכילה.
תודה רבה איציק. אין כמו האומנות.
מיכל, תודה על חשיפת האוצרות. אני לא בטוח לגבי הופר, אבל שוואבל ענק. לא הכרתי חלק גדול מהיצירות.
תודה אמיר. הופר בעיני הוא מענקי הענקים.
השוואה מאוד מעניינת, לא הייתי חושבת עליה, למרות שנכון, הם שניהם מטפלים בנושאים דומים.
את שניהם אני אוהבת מאוד, ותמיד הסתכלתי עליהם כאילו בשני קצוות.המאופק והאקספרסיבי, המופנם והמוחצן.
שניהם וירטואוזים, שוובל בעל יד קלילה וצופה.הופר אלוף האור והצל.
והנה את הארת באור אחר את ההתבוננות.
מעולה!
תודה !
תודה רבה לוסי.
את שוובל היכרתי בשנות ה-80, באתי לראיין אותו לעיתון בביתו הכפרי בהרי ירושלים, ראיתי את עבודותיו הנהדרות על ירושלים והכרתי את כשרונו העצום, ויפה שהעלית אותו לפניי במלל ובצבע.
מעניין לבנה. מתהלכת שמועה שהוא לא האדם הכי סובלני כלפי מראיינים אז לא העזתי.
כמו תמיד, העבודות במציאות פי לאף יותר מאשר בצילום ואיזה כיף לך.
היה לו עניין בפרסום אז; אני זוכרת אדם מאוד סוער וחריג.
כן לבנה, אכן, אמרת זאת בדיפלומטיות רבה.
את הופר אני מאוד אוהבת, את שוובל קצת פחות, למרות שגם לו יש כמה עבודות החביבות עלי.
אגב, ראיתי הופר, ישר חשבתי דניס הופר. בדיוק אתמול או שלשום ראיתי בארטה סרט דוקומנטרי על תערוכה שנפתחה בפריז ובה עבודותת שאמנים עשו עליו וגם חלק מאוסף האמנות שלו. סיפר שקנה ב-19 דולר עבודה של צייר ידוע, שכחתי כרגע את שמו, כשעוד היה לא ידוע. מסתבר שיש לו לא מעט עבודות כאלה, מה שאומר שאם יש לון ילדים, תהיה להם יופי של ירושה.
נדמה לי שאת דוברת צרפתית, אז כדאי לך לחפש את השידור החוזר בארטה.
ומה, ההתחלה שכתבת, עם הסוס וזה, היא פארודיה על הפוסט שלי? מיכל ב., לא כתבתי בשום מקום שצריך לעשות פרובוקציות זולות בדרך לקופת הרייטניג. אפשר ל"חמם" קוראים גם בדרכים יותר מחוכמות. 🙂
הי יעל,
כל אחד וההופר שלו. באמת אחפש. תודה.
מזכיר קצת את הסיפור הלא יאמן של אוסף האומנות המודרנית של הלנה רובינשטיין, שקנתה מאטיס כשאף אחד לא ידע מי זה, וכסוחרת ממולחת עוד התווכח אתו על המחירים המצחיקים שביקש. כנ"ל עם עוד גדולי האומנות שהיא רכשה כך.
הגיעה מקראקוב וקנתה מה שאהבה וה שלמדה לאהוב. והנה אוסף שאין דומה לו כמעט.
ולגבי הסוס? זו פארודיה על כל הויכוח.
הבלוג הוא מדיום צעיר ומי יודע מה טוב בו?
דווקא כתבתי את זה בעקבות המלצות חמות שהיו לא מזמן ב-YNET על איזו בלוגרית (אפילו לא זוכרת מי זו, כ"כ לא חשוב) – מה אגיד לך? לפחות היתה שוכבת עם סוסים. סתם הגיגים דלוחים – קמתי-התלבשתי-צחצחתי שיניים- איזו שמש מאירה – כמה מרגש הגשם הראשון- אין כמו חיוך של ילד- החיים הם מתנה נפלאה- ולזה יש המון המון כניסות. ותגובות נלהבות ביותר.
אז לכי תביני. לך יש סגנון עסיסי ומיוחד אבל יש עוד סגנונות, ובאמת איך נדע? נקרא ומה שנאהב נאהב. וטוב לנזוף לפעמים בקוראים בעיני – הרי כל אחד היה רוצה לעשות את זה לפעמים ונעמי שמה את זה על השולחן.
תודה מיכל, איזו השקעה… עשית קשרים מעניינים בין השניים, יצרת בי סקרנות לעוד.
תודה רבה אורה. שמחה על הסקרנות. אביא עוד אבל על אחרים.
הי מיכל תודה . תענוג .
נדמה לי שמישהו חסר-
דה קיריקו
הי מירי
תודה רבה. חסרים הרבה – הנושא של העיר והעיור הוא אינסופי (וכנגדו גם המגמות לחזור לטבע, ) – אוהבי הטכנולוגיה מול מבקריה ומול שולליה – כמעט תמצית האומנות המודרנית.
חסרים עוד הרבה – האנגלים שלא אהבו את המהפיכה התעשייתית, שותי האבסנט והמוכרת בפולי ברז"ר (השפיעו על הופר מאוד), מילה וקורבה – רק שהייתי צריכה לבחור היכן להתחיל ואיפה לסיים – ואין לדברים סוף.
מאלף ומחכים, אני מאוד אוהבת את הופר, את שוובל אולי אתחיל עכשיו, תמיד לא התחברתי, עכשיו נראה לי דווקא מרתק
הי חני – תודה. שמחה על ההתחלה. פיגורטיבי נתפס בטעות כמו משהו שאין לו סודות, וזה לא כך.
הי מיכל, לא ידעתי כלום ונהניתי לקרוא ולראות אז תודה לך.
תמונת הזוגיות של הפילוסוף קורעת לב ונושאי ערים בכלל וירושלים בפרט עדיין לא הבקיעו דרך אל ליבי, אבל תודה על הקידוח הראשון.
(אגב, מאוד שמחה שבחרת בכותרת זו ולא הבטחת משכב סוס מכיוון שאם המטרה היא רייטינג וכניסות של מציצנים, אז מה יהיה ההבדל בין המטע הזה לשאר הבלוגיות ברשת? שמרי על אישיותך ועל מה שנכון עבורך ולמרות שלפעמים קורה שנסחפים בזרם הריקני, זה כל כך עצוב בכלל שזה קורה, עד שאני מתרגשת כשאני קוראת שיש אנשים חזקים כמוך שלא מועדים לתסחופת המגעילה הזו).
תודה רבה סיגל. שמחה על הגילוי. הלב שלי מחורר כבר מקידוחי ירושלים…טוב להתחיל פעם.
הצטרפי למשל לסיור של יד בן צבי ברחוב הנביאים ומובטח לך שתתאהבי.
תודה על דברי העידוד.המקום הזה הוא באמת שמורת טבע, אבל גם בשמורה רוצים צופים וזה טבעי ומפתה.
מעניין ביותר מיכל, אבל לי תני בבקשה ראושנברג 🙂 אוי ראושנברג ראושנברג כמה נפלא…
תודה רבה נעמי. בואי נקים לראושנברג מועדון מעריצים!
עכשיו הראיתי לבעלי המומחה הרשמי בבית והוא טוען שהופר עולה על שוובל שאפילו לא מתקרב אליו.
אני מושפעת ..
הי אביטל-
אין ספק שהופר היה פורץ דרך.
ההשפעה שלו כפי שכתבתי חרגה מעבר לציור (קראבר, רוברט אלטמן, למשל)
אין כאן השוואה במובן של מי יותר חשוב כי התשובה ברורה. ממה שהבאתי כאן ברור שגם שוובל רואה את זה כך.
הכוונה כאן, להראות מקורות השראה ואיך הם מתורגמים לעולם של היוצר. זה מה שעושים בתולדות האומנות.
פוסט מאלף ,מעשיר ומרחיב דעת, תודה נתרמתי
תודה רבה חנה, שמחתי לקרוא את תגובתך.