מיכל ב. עושה כביסה ועוד דברים
כבר כתבתי פעם על קשרי המשפחה שלנו עם בתו של חסיד אומות העולם מבלגיה – אדם שהציל עשרות יהודים וזכה לנטוע עץ בשדרת חסידי אומות העולם.
והנה, בשבוע שעבר, בא נכדו לביקור עבודה בארץ. לכבוד המאורע פינה לעצמו הנכד יום לביקור ב"יד ושם". הגיע למקום והחל ללכת בשדרה הידועה. עץ 430 עמד במקומו. גם עץ 432 מפאר את השדרה.
העץ של סבא שלו, עץ 431, איננו!
שפשף עיניים, הביט ימינה ושמאלה, בדק בצד השני של השדרה, ואין!
מה עשה? פנה למשרדי "יד ושם" – ממשרד זה למשרד ההוא – הגיע למשרד המטפל בעצים. שם אשרו במבוכה רבה שאכן היה עץ ואיננו. זהו חלק מהארגון מחדש של האתר בעקבות הקמתו של המוזיאון החדש והם מתנצלים מ-א-ו-ד על אי הנעימות.
חזר למלון והרים טלפון לבת הדודה של אימא וממנה הגיע אלינו הסיפור.
אמא שלי התקשרה למשרדי "יד ושם" שם נתקלה בתסמונת "אח שלי קרע לי את המחברת":
בעל התסמונת לא הכין שיעורים והוא לא רוצה להיענש. הוא מניח שאם תירוץ א" לא יעבוד ("אח שלי קרע לי את המחברת") ודאי יעבוד תירוץ ב" ("הכלב קרע לי את המחברת") ורק כדי שנהיה בטוחים שהמורה לא תכעס נצרף את תירוץ ג" ("סבתא שלי נפטרה אתמול"). תירוץ ד" יוסיף נופך של אמינות לכל העניין ("הייתי מאוד חולה ולקחו אותי לרופא").
כנראה שכמה עובדים ב"יד ושם" התמחו באי הכנת שיעורי בית כי זה מה שנאמר לאמי:
א. העץ נעקר במסגרת תכנון מחדש של המקום.
ב. תכנון המקום החל לפני שלוש שנים ונמשך מני אז.
ג. אנו מתנצלים שלא הודענו לבני המשפחות אך רשימת הנוטעים נכתבה על דף בכתב יד ואנו נערכים להעלות אותה על המחשב.
הסיבה האחרונה היתה בהחלט סיבת המחץ:
"האם את לא חושבת גברתי שחשוב היה לבנות את המוזיאון החדש???"
כלומר –
עזבי אותך מאיזה זקן והנכד הטרחן שלו, העיקר המוזיאון, למען ידעו הדורות הבאים.
כלומר-
אם היינו טורחים להחזיר את העץ למקומו היה נפגע זיכרון הנספים באופן בלתי הפיך.
אמי העירה שטוב שחסידי אומות העולם היו קצת מהירים יותר, שאם היה לוקח להם שלוש שנים לתכנן ולארגן כבר היו כל הניצולים מתים מזמן.
שתיקה של מבוכה השתררה מצדו השני של הקו.
סוכם כי עד מחר תקבל המשפחה מכתב רשמי שמביע התנצלות.
יש לנו עוד 24 שעות לחכות.
אולי אפילו יום אחד יחדל העץ להפריע לתפקודו הרגיש של "יד ושם" ולא יחצוץ בין אלפי המבקרים לבין המוזיאון החדש.
המשך יבוא.
הכל נכון מיכל, והיתה על זה גם כתבה גדולה בכל העיר לפני כמה שנים, והרבה דברים שקורים ביד ושם אני רוצה לבכות.
אטימות. כמה אטימות יש במדינה הזאת.
צריך לפרסם את זה בכל במה.
היי מיכל
סיפור אמיתי… הייתי רוצה לחשוב שמדובר בספרות… למות כמה אנשים בלי לב.
להתראות
בתיקוה שיסתדר
טובה
כמה טמטום וגסות לב אלוהים .
בושה וחוסר רגישות! אפילו מרתיח…
תודה לכולכם.
מרתיח זה לא מילה.
גם לדעתי זה חייב להתפרסם.
רק המכעיס הוא שהפגיעה באנשים הטובים האלה כבר נעשתה.
מיכל, קראתי את ה סיפור שלך ונדהמתי, פשוט לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. לא מזכיר קצת את סלח שבתי? שירתנו צודקת כמובן, אין גבול לאטימות.
הי מיכל, סיפור מזעזע, לא ברור איך דברים כאלה קורים, אבל איפשהו גם לא מפתיע, וזה מה שנורא.