מיכל ב. עושה כביסה ועוד דברים
כל משפחה והסיפור הבלתי יאמן שלה.
ואם יש עלינו חובה זה לספר בכל דור ודור כאילו אנו היינו שם – אנו ובנינו ובני בנינו.
ואם יש עלינו חובה זה לספר בכל דור ודור כאילו אנו היינו שם – אנו ובנינו ובני בנינו.
ואת זה כותבת אני – שלא מעזה לדבר עד היום עם אבא שלה, למרות שהזמן כבר דוחק.
אני מביאה כאן חלק מפוסט ישן שנכתב ליום הולדתה של אמי.
בסופו יש המשך מתבקש . זהו דו"ח משפחתי חלקי מאוד.
אימא נולדה בנר שני של חנוכה בכפר נידח מאוד בפירנאים הצרפתים. עד כדי כך נידח שלפני יותר מ-20 שנה התקשתה המכונית ששכרנו לטפס אליו ביום קיץ גשום.
אימא נולדה לרזי'ן ולהרי ליפשיץ. היא הייתה בת 27 והוא בן 29 . החורף שהשליג בחוץ היה חורף 1943 והם לא יכלו למצוא מבריח גבולות שיסכים להבריח אישה בחודש התשיעי לפירנאים הפאשיסטים של פרנקו, שם לא הסגירו יהודים.
וכך מצאו עצמם היהודים הבלגים (הם לא היו בעלי אזרחות בלגית, רק נולדו שם. למעשה הם היו חסרי אזרחות ) רזי'ן והארי בפירנאים הצרפתים, עד שבאביב דפקו אזרחים צרפתים נאמנים על דלתם אחרי שעלו את העליות הקשות לכפר. כי מישהו סיפר להם שבכפר גר זוג יהודים, כך זה נראה לפחות. וזה הרי לא יעלה על הדעת. ואנחנו הרי אזרחים מהוגנים. שומרי חוק. וכך באביב 1943 עת חוסל גטו ורשה ורוב מעשה ההשמדה עשה כבר את שלו, דפקו אזרחים טובים בדלתם של סבא וסבתא.
משהו זז בהם כשהביטו בתינוקת הקטנה ובאימא שלה והם לקחו רק את האבא. אמרו שמחר יבואו לקחת את האישה עם התינוק.
איך נפרדה רזי'ן מאהוב נעוריה שהיה לחבר שלה כשהייתה בת 14? האם אמרו משהו זה לזו? מה יכלו לומר אחרי שנים שבהם סרב קלמן, אבא של סבא, לנישואים הללו, כי אבא של רזי'ן היה קלפן ועשה בושות.
באביב 1943 מן הסתם כבר לא היה בין החיים. אשתו ואחת מבנותיו ובעלה ושני נכדיו היחידים וכל רכושו – כציץ יבש וכצל עובר וכרוח נושבת וכענן כלה.
למחרת, כשבאו לכלוא את היהודייה המסוכנת ואת התינוקת המסוכנת עוד יותר, הן כבר היו ברכבת, ללא מסמכים.
הרכבת לקחה אותם לאזור המשוחרר בדרום צרפת, שם הן חיו עם אחותה של סבתא, אֶמִי, ועם בעלה זוּ'ל.
כשהצבא האיטלקי נאלץ לעזוב את האזור בפקודת הנאצים, והיה ברור לכל מה עתיד להיות גורל היהודים הרבים שהגיעו לשם, לקחו איתם החיילים האיטלקים את כל מי שיכלו לקחת – אֶמִי ו זוּ'ל "סופחו" לצבא האיטלקי (לפני כשנתיים יצא מחקר היסטורי שמתעד את פעולת ההצלה ההמונית הזו). סבתי ואמי כמובן שלא יכלו להיות מסופחות לצבא.
סבתא פנתה שוב לדרכים וקיבלה את ההצעה של גיסותיה – להצטרף אליהן. הגיסות, בעליהן והתינוקות (בת שנולדה שבוע לאחר שאמי נולדה ובן שנולד כמעט שנה מאוחר יותר), גרו בכפר קטן בנורמנדיה.
הם סיפרו שהם פליטים ליבראלים שברחו מפרנקו, עבדו קצת וקיבלו בתמורה תפוחים וחלב עזים.
נורמנדיה, כזכור, שוחררה מוקדם וכשהתחילו הקרבות החליט אחד הגיסים שהוא מוכרח לנקום והצטרף לרזיסטאנס. הוא נפל ימים ספורים לפני שחרור נורמנדיה. אשתו לא קמה ממיטתה ימים והגיסות טיפלו בתינוק.
היה הייתה לקומוניסטית אדוקה (עד ימינו אלה, כשהיא בת למעלה מ-90), מעולם לא נישאה בשנית וגידלה לבדה את הילד (שהיה למדריך בתנועת הנוער הקומוניסטית בבלגיה, נישא לאחת החניכות שאביה הציל כ-60 יהודים בבלגיה. החברים האלה מגיעים לכל שימחה של המשפחה).
הקשר ההדוק בין חלקי המשפחה, נשאר עד יום מותן של החברות בסאגה הזו.
אל הכפר הגיעו חיילי בעלות הברית, ביניהם חיילי ארץ ישראל. כשראו בני המשפחה את החיילים הללו התחילו לבכות.
ואז בא לבקר מפקד המשטרה המקומית – הוא גדל בבריסל, כך סיפר, אחותו הייתה משרתת אצל משפחה יהודית וכך זיהה מיד לפי המבטא שאלו יהודים ולא ספרדים. אבל הוא היה גם לוחם ברזיסטאנס ולא הסגיר אותם.
בשנים האחרונות לחייה סיפרה סבתי שוב ושוב על הביקור הזה – למען לא נשכח שהיה איש כזה בעולם.
הם חזרו לבלגיה.
סבתא הלכה לשכנה לבקש את כלי הכסף שהחביאו אצלה – "מה? אתם עוד בחיים?" – שאלה השכנה ומסרה את הכלים.
סבתא הלכה לשכנה לבקש את כלי הכסף שהחביאו אצלה – "מה? אתם עוד בחיים?" – שאלה השכנה ומסרה את הכלים.
לבלגיה חזרו גם אֶמִי ו זוּ'ל שחיו במנזר נשים בואתיקן. אמי עבדה במטבח ו זוּ'ל היה סגור בחדר קטן. זה החמיר את הבעיות הנפשיות שהיו כנראה גם קודם.
מתילד, אחות סבתי, בעלה ושני ילדיה –נרצחו. כך גם הסבים והסבתות.
השנה פגשתי לראשונה את תמונותיהם של הילדים האלה – מחייכים מאושרים בבית הנופש שלהם. סבתא שמרה את התמונות שלהם ושל בעלה הראשון לעצמה ולא הכניסה אותם לאלבומים המשפחתיים.
האח הצעיר של סבתא – פיליפ – נכלא עם כניסת הנאצים כ"פעיל פוליטי" – הוא העז ללכת עם סמל בני עקיבא על דש הבגד ונכלא. איש לא זכר מדוע הוא שם והוא יצא עם שאר הכלואים לעבודות כפייה.
כומר הולנדי מבוגר הבריח את פיליפ יחד אתו. כמרים מתנגדי נאצים דאגו להם לבגדי כמורה ולשני זוגות אופניים. כך הם דיוושו מכפר לכפר עד לתום המלחמה ולא עוררו חשד – שני כמרים כפריים שכמותם.
הקשר של פיליפ ומשפחתו עם הכומר נותר הדוק עד למותו של פיליפ בגיל צעיר מבעיות לב. סביר להניח שהמתח התמידי של המלחמה לא הועיל לו.
אחרי המלחמה סבתא עבדה בגו'ינט ואימא נמסרה לכפריים פלמים. סבתא באה לבקר אותה בסופי השבוע.
לא היה להם איפה לגור כי בית הסבא (קלמן, זה שהתנגד לנישואין) הוחרם ע"י הבנק. הוא לא שילם את המשכנתא בזמן – כך הם טענו.
אחר-כך התחתנה סבתא בשנית עם יוצא אושוויץ – פתחיה בירנבאום . איש מופלא, תם וחכם, אוהב אדם.
לא היה להם איפה לגור כי בית הסבא (קלמן, זה שהתנגד לנישואין) הוחרם ע"י הבנק. הוא לא שילם את המשכנתא בזמן – כך הם טענו.
אחר-כך התחתנה סבתא בשנית עם יוצא אושוויץ – פתחיה בירנבאום . איש מופלא, תם וחכם, אוהב אדם.
ברגע שראתה איך אמי בת הארבע מחייכת אליו – ידעה שיהיה טוב.
זהו סיפור קטן. דו"ח משפחתי. אין כאן זוועות במובן המקובל. לא אקציות ולא פרידה על רציף, לא כלבים ולא סחיבת אבנים בקור מקפיא.
הבית של סבתי וסבי היה בית שמח. הכי שמח שהכרתי. מכניס אורחים. על שולחנם אכלו ערירים ואלמנות, עניים וכל מי שרצה. אני זוכרת את סבא צוחק ואת המספר על היד רועד. הוא שנא פרידות – לא יכול היה לעמוד בזה.
גם לא הסכים שבנותיו תגדלנה שיער ארוך קלוע לצמות – הזכיר לו כנראה את אחיותיו ובנותיהן ואת העיירה צאנז שנלקחה כולה ברגל להשמדה , ביום אחד.
גם לא הסכים שבנותיו תגדלנה שיער ארוך קלוע לצמות – הזכיר לו כנראה את אחיותיו ובנותיהן ואת העיירה צאנז שנלקחה כולה ברגל להשמדה , ביום אחד.
סבא וסבתא היו אנשים מסורתיים, מלאי בוז ולעג לשמירת מצוות מדוקדקת. הם היו האנשים הכי דתיים שהכרתי.
אין בסיפור כפי שהובא כאן זוועה. סבתא מעולם לא סיפרה איך חשה כשהותרה מעגינותה ע"י שני עדים שראו את סבי בגסיסתו באושוויץ. הגעגועים לאימא, לסבתא ולבני המשפחה לא באו מעולם לידי ביטוי.
אימא שייכת לדור שאין לו לא סבא ולא סבתא – את ליל הסדר חגגו עם חברים ועם מי שנותר. מילה על אלה שאינם – לא נאמרה.
תודה שהבאת את סיפור משפחתך. שווה רומן לדעתי. קראת בסוף את הספר של ויקראם סת על דודו שהיה נשוי לאישה יהודיה גרמניה? גם אצלו אין זוועה במובן המקובל, אבל הזוועה חבויה שם ביופי של מילותיו.
תודה יעל. שנים אנחנו מדברים על זה שזה שווה רומן. ורק מדברים.
קראתי בהמלצתך את ויקראם סת – ספר מופלא. קליפות עדינות של בצל ורק כשהן מצטברות מבינים עד כמה הכאב ענק.
מיכל,
מרגש לקרוא את מה שכתבת. כל כך הרבה סיפורים כואבים יש למשפחות של יהודי אירופה שחיו אז שם. אולי זה מה שנשאר לעשות, לספר. אצלי בבית שתקו כל הזמן, כל השנים, ואת מה שאת יודעת על משפחתך – כמה טוב שאת יודעת. אצלי יש כל כך הרבה "חורים" בתודעה, כל כך הרבה שתיקה מזוויעה. אבי נפטר לפני 10 שנים ואני חיה כל הזמן בהרגשה נוראית שעוד לא דיברנו, עוד לא סיפרת לי כלום. אפילו אמי לא יודעת הרבה על הזוועות שעברו עליו באושוויץ ובעוד עשרות מחנות. תארי לך, לחיות חיים שלמים בלי לדבר. עושה לי כואב בבטן אפילו עכשיו…
נכון עדנה. אני מבינה אותך מאוד מצד אבי שלדעתי כן רוצה לספר ואני לא מסוגלת לשמוע.
אם זה יעזור לך – בזמנו בררתי וב"עמך" יש סדנא לכתיבת זכרונות שואה – בליווי פסיכולוג וכו". גם אם אימך כבר לא מסוגלת לפנות ולבוא בקביעות לדעתי הם עוזרים גם לילדים להביא את הזיכרונות – שווה להרים טלפון ולהיפגש.
מי יודעת כל עמך והיא גם הלקיטה להם משהו אני חושבת אבל לא שתפה אותנו, ה ילדים בזה. אני גם יודעת שבשנים האחרונות היא כותבת את זכרונותיה – בתעתיק הונגרי… בוודאי פעם נוכל להציץ בו.
בודאי שתוכלו. רציונאית אני יודעת שטוב להציץ כשהכותב עוד כאן, נפשית אני מבינה אותך – לא מסוגלת לעשות את זה.
יש בסיפור המופלא הזה תערובת של זוועות, טוב לב, מזל, נדודים וחיים "נורמליים" אחרי הכל.
נכון חנוך – המזל היה כאן שחקן ראשי.
מיכל, מצמרר , ונורא ובכל זאת הרצון לגדל דור בריא יצר שתיקה מהדהדת בעצמתה, לכאורה את מספרת עובדות אין בטויי סבל והוא ישנו בעצמה, תפיסת החיים הזו מזכירה את אופי כתיבתה של אידה פינק.
תודה אורה אבל באמת שקטונתי. איפה אידה פינק ואיפה אני.
אצל סבי וסבתי לא היתה שתיקה – כן דיברו, לא נכנסו לפרטים. לחוות פסח שמח בעיני זו גבורה. הרי הגעגועים היו גם היו. לסבי (החורג) היו 12 אחים ואחיות. ורק שניים ניצלו. ואחיין אחד מתוך עשרות!
על בריאות כמובן שאין מה לדבר.
התכוונתי במובן שאין תאורי זוועה, שסיפרו בלי דרמטיות את הקורות אותם, ככה הבנתי מאופן התאור שלך.
נכון. לא הוסיפו, את צודקת. סבא שלי לא סבל שעושים עניין מאוכל. לא רוצים לאכול – לא צריך, היה אומר. רק לא לעשות הצגות.
רק מי שידע רעב יבין את זה – זה כל מה שאמר.
דווקא סבתא שלי הכריחה לסיים מהצלחת- חרדה מאוד לאמי שהיה לה רככת ובעיות נשימה ועוד כל מיני ענייני בריאות כתוצאה מהינקות.
מאוד הזהיתי. דווקא הסגנון הדיווחי והממוקד עושה את הסיפור עוצמתי יותר.
אני בכלל לא מסוגל לכתוב מעבר לכמה שורות על ההיסטוריה המשפחתית שלי בנושא.
אמא שלי נותרה לבד בגטו ובמחנה עבודה לאחר שלקחו את הוריה ואחותה למחנות ההשמדה וטרם מלאו לה 14 .
תודה איציק. אני מבינה אותך מאוד – כל כך התרגלנו לארוז את הפצעים שיש הרגשה שאם רק ניגע נתפרק.
הסיפור המשפחתי שלכם מעניין מאוד והיעדר תיעוד שלו הוא החמצה. רציתי להוסיף המלצה – הספר "לבי הפצוע", אודות רופאה יהודייה מגרמניה, שהייתה נשואה לרופא גרמני ארי – לפני שהתפרסמו חוקי הגזע – והוא הפקיר אותה לגורלה בבית כלא עד שנמקה, השאיר את ילדיהם עזובים (כשהבן הצטרף לנוער ההיטלראי והבנות הרכות ניהלו לבד את הבית והתגעגעו לאמן)והוא עצמו קיים חיי משפחה מחודשים עם מזכירתו הארית במקום אחר. הספר נכתב על ידי קרוב משפחתה, עיתונאי, לאחר שגילה צרור מכתבי קריאה להצלה ששלחה האישה לבעלה ולקרוביה, כתוב באיפוק מופלא, טרגי
ומעורר שאט נפש וכעס.
תודה לבנה.
יש אינסוף סיפורים בלתי נתפסים של רוע וטוב – שני ספרים נפלאים בעיני הם "ספירת מלאי" המאופק של גילה לוסטיגר (אחייניתו של לוסטיז"ה מהכנסיה). ספר קשה באיפוק שלו שהתבסס על מחקר אישי שלה.
גם "אמה ויגואר" של אריקה פישר – על סיפור אהבתן של יהודיה וארית הנשואה לחייל ורמאכט. כמה שזה נשמע קיטש זהו ספר מצוין – בגלל התיעוד המאופק.
אחפש את הספרים שהזכרת, תודה.
מיכל, ההיזכרות השנתית בסבלם של הנספים ובסבלם של הניצולים ובסיפורים הנפתלים, הנוראים והמפתיעים היא חובת הלבבות היהודיים. תודה על הדלקת נר הזיכרון הזה. אני הייתי רוצה להינצל בבגדי כומר לצדו של כומר אחר כשאנו חוצים באופניים כפרים שכוחי אל.
תודה מוטי. אכן חובת הלבבות. גם בעיני סיפור הכמרים והאופניים נשמע פסטוראלי – בעיקר בהשוואה לשאר. אלא שהם לא פגשו רק טחנות רוח בדרך, פיליפ היה בן 17 בסך הכל ולכל איש יש את הפחד שלו.
מיכל,
לא תמיד צריך אקציות ופרידה על רציף כדי לצייר את הזוועה.
הסיפור של משפחתך עוצר נשימה ובלתי נתפס, כמו כ"כ הרבה סיפורים "קטנים" אחרים.
תודה שחלקת אותו איתנו.
תודה שחר מריו. אכן בלתי נתפס בכללותו ובפרטיו.
תודה שחלקת את הסיפור.
באמת שאין צורך בזוועות במובן המקובל, כשהפרטים ה"יבשים" חודרים בצורה כה חזקה
מיכל, נרות הזיכרון הללו שאחד מהם העלית כאן כל כך יפה, חייבים להמשיך ולדלוק כדי להאיר על החשיכה ההיא ולזכור, לא רק את החורבן אלא את העושר התרבותי שהיה ואבד, שטוב יהיה למתוח אליו גשר.
תודה לאודי ולמשה על התגובות .
משה – יש לנו במשפחה הרבה תמונות משפחתיות מלפני 1900 ואילך. ואכן היה עושר תרבותי וגיוון שקשה לתפוס שהיה ואיננו.
נורא חשוב, את צודקת, להביא את הסיפורים שנותרו בידינו, כי זה מה שיש לנו בעצם.
גם אצלנו היה דור של אימהות שלא היו להם סבא וסבתא. לכן, לפעמים (אל תספרי לאף אחד) נראה לי שהם לא מבינים איך להיות סבתות. זו הכללה כמובן, מתנצלת.
הי הדס,
מעניין – דווקא בעיני אימא שלי היא סבתא מוצלחת מאוד. גם היא מודה שזה יותר מתאים לה מלהיות אימא.
הי מיכל
סיפור משפחתי חזק. אני חושב שהסיפורים האלה הם הכי חשובים כי הם לוקחים אותנו אל האישי והאנושי. אי אפשר להכיל את הזוועה כולה. אפשר להתחיל להבין אותה מעוד ועוד סיפורים כאלה. ולעולם לא נבין לגמרי, כך דומה.
מיכל, קראתי עוד אתמול את הסיפור הכואב והעדין של משפחתך והתקשיתי למצוא את המילים כדי להגיב. יש משהו כל כך כואב וחזק דווקא בסיפורים הללו. אולי בגלל שהם כל כך אנושיים.
תודה על התגובות. אתם צודקים כמובן.