מיכל ב. עושה כביסה ועוד דברים
פתחתי את המייל והיה לי עצוב בלב.
ובגלל האופי המעצבן שלי שאומר את דעתו הלא מקובלת לעתים קרובות מדי,
בגללו – אני כותבת את הפוסט הזה.
אביטל הציעה לערוך בביתה מפגש. כנראה המפגש בתכונתו שבו הוא הוצע לא מתאים לרובנו. גם לי וכתבתי לה מדוע.
בכל זאת – הייתה כאן נכונות לפתוח את הלב, לטרוח ולארגן.
התגובות שקיבלה אביטל העציבו אותי.
בעיה שלי – אני יודעת.
בכל זאת אני כותבת את זה כי מגיע , בעיני, לאביטל איזו תמיכה על עצם היוזמה והמהלך.
לא מתאים? – לא צריך. איש לא מחזיר בתשובה בכוח. תחושת האיום שעורר המפגש הזה לא מובנת לי – ושיהיה ברור- רבנים לרוב מעלים לי את הקריזה.
הם לא מאיימים עלי ואין לי שום צורך להתקיף אותם בשם הנאורות המדהימה שלי.
א. בגלל שאני לא כל כך נאורה.
ב. כי הם בשלהם ואני בשלי וזה בסדר. יש לי את העולם הדתי שלי, איניטימי מאוד, אין לי חשק לשתף בו לא אותם ולא אף אחד אחר. הם לא יגררו אותי בכוח ויטבילו אותי לחזרה בתשובה על-פי טעמם, נכון? אז מה העניין?
ג. כי הבעיה ביחסי דתיים-חילונים, כפי שכתבתי לאביטל, היא בעיה של כוח פוליטי. כל עוד מפלגות ישראל לדורותיהן ממשיכות את המצב הקיים צריך להיכנס בכל הכוח במפלגות החילוניות שמאפשרות את המצב הזה, לא במיעוט שבאופן כמעט מתבקש, מנצל את המצב לטובתו.
זה לא יפה לדבר ככה. להטיף מוסר, להתנשא. יותר טוב להתקבץ כולנו ביחד ולהתקיף תחת שמיכת הפתיחות והקדמה שלנו. אישה לרעותה אומרת "חזק" ותחושת הצדק ושביעות הרצון העצמית מחממת ומאירה עלינו מטובה. אין בזה הרי טיפה של התנשאות.
גם אני כמו יעל כמו שאני. אני כן משתנה – בעיקר בשנים האחרונות, כשאני עובדת במקום שנתקל יום-יום בעוולות הגיור, הגירושים, נישואי עולים וכד'- אז כן השתניתי.
השינויים שהיהדות צריכה לעבור עמוקים לטעמי יותר מאלה שמציעים הרפורמים בישראל, ואני אדם הלכתי.
השינוי העיקרי שהחברה הישראלית צריכה לעבור הוא להבין, שאם מקטרים או מתקיפים חרדים זה נותן הרגשה טובה, אבל את עיקר הזעם כדאי להפנות לאלו שנוח להם שכך יהיה ובלבד שיחזיקו בשלטון. מהליכוד ועד מרץ, כולל קדימה ושינוי – כולם השתפנו מטעמיהם התאוותניים.
זהו. הוצאתי עצבים ובאופן לא מפתיע אני לא מרגישה יותר טוב עכשיו.
עוד מעט תצא רות ללקט שיבולים כדי לא גווע ברעב ותביא אותן אל חמותה, אל נעמי. איש מכובד אחד יראה את האישה העניה ויציע לה אוכל. היא לא תבין – "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי, נָכְרִיָּה". בועז יסביר שנודע לו על החסד שעשתה רות עם חמותה הערירית.
אני אוהבת את הסיפור הזה מאוד. הוא רואה מעבר ללבוש, מעבר לאמונות, מעבר למקובל החברתי – הוא רואה את רות האדם.
חג שמח לכולנו.
את יודעת מיכל, גם אני מרגישה ממש גרוע הבוקר מאז שקראתי והגבתי בכל הויכוח הזה.
אחת הסיבות שאני מרגישה גרוע היא שאני מרגישה שיש כאן מניפולציה מאד גדולה ושאת עכשיו לקחת בה חלק.
גרמת לי להרגיש אשמה ולא בסדר בגלל שלא תמכתי באביטל על ההצעה שלה והעברתי ביקורת על ההצעה.
אבל- האם אני צריכה לתמוך ולחזק הצעה שמעליבה אותי? האם אני צריכה לתמוך כשאני מרגישה שמתייחסים אלי ביהירות ולא רואים אותי? למה אי אפשר לקבל ביקורת ולהתייחס אליה בענייניות? אביטל לא ענתה על אף אחת מהשאלות ששאלתי אותה, והנה גם את אומרת לי (וכמובן לא לי באופן אישי אבל כיוון נכנסתי לתוך הויכוח הזה אני מרגישה שזה מופנה גם אלי) נו נו נו על כך שלא התנהגתי יפה.
ועוד דבר, ציטטת בסוף ממגילת רות, אחד הסיפורים האהובים עלי ביותר, טזה גרם לי להרגיש עוד יותר גרוע, וכשחשבתי למה הבנתי שהגישה שאביטל מביאה איתה מפקיעה מידנו, החילונים, כל דבר שקשור ביהדות. כאילו היהדות נתונה בידי קומץ מאמינים מסוימים מאד ואנחנו, החילונים, נשארים בחוץ.
אליענה יקרה,
גם אני מרגישה גרוע.
יש הבדל בין בקורת עניינית לבין מה שנכתב כאן. זה לא היה ענייני – זה היה מעליב ומתלהם.
אם תקראי תראי שגם אני לא אהבתי את המתכונת שהוצעה. בכלל לא.
אם אדם מבקש ממני לא להגיב בשבת – אז זה מה שהוא רוצה. קיבלתי בקשות יותר מסובכות בחיים שלי.
מה עושה לי הכי רע?
שאני בעמדת הגננת שאומרת נו נו נו.
זו עמדה מזעזעת ואני שונאת אותה.
ולכן לקחתי נשימה עמוקה לפני שכתבתי את מה שכתבתי – כי השיקול היה בין להיות בתפקיד הגננת לבין להשאיר את אביטל מותקפת באופן גורף. וזו העמדה שבחרתי.
ועוד דבר אליענה –
איש לא מפקיע ממך דבר. רצוי לצאת מהעמדות המקובעות האלה לפעמים – החילונים לא מפקיעים לא את האומנויות הגבוהות ואני, ככל הידוע לי לפחות, לא מפקיע מאיש את אפשרות לקרוא במגילת רות או בכל ספר אחר.
השמאל לא מפקיע ממני את השאיפה לשלום (כפי שאני מבינה אותה) והימין לא מפקיע את האהבה לארץ הזאת. החיים כל כך קצרים ופגיעים – האם כדאי לפספס תחושות והתנסויות בגלל הקבעונות האלה?
אני כבר מבולבלת ולא יודעת מה נכון ומה לא. ואולי זה גם לא חשוב.
אחרי שכתבתי לאביטל את התגובה בשבת שבה גם התייחסתי לבקשה שלה לא להגיב בשבת הצטערתי שעשיתי את זה.
לא יודעת איפה הגבול הדק הזה שבין לכבד את האחר לבין להרגיש שכופים עליך משהו.
אולי יש לי פחד מאדמ גדול מכפייה.
אליענה-
הגבול הוא איפה שאת מרגישה אותו. אין לטעמי גבול אחר. אי אפשר להסכים לכל דבר רק כי אנחנו פלורליסטים – בודאי שלכל אחד יש את ה"עד כאן!" שלו.
ומותר לומר את זה. השאלה אם חייבים להוציא את כל הארטילריה כשמדובר בחייל בודד. שלא ברור אפילו שהוא חייל.
אני אוהבת את הרגישות שלך.
את היכולת להתבונן על עצמך, להתחרט, לבדוק. זו תכונה יפהפהייה ונדירה.
קראתי אתמול את הפוסט שלך שפתח לי פצעים שיש לי כבר שבועיים אחרי שנפגשתי עם כמה ילדים והמורים שלהם. יושב לי בגרון כמו עצם – לא לבלוע ולא להקיא.
זה פחות נורא ממה שתיארת אבל בעיני זו הייתה חווייה נוראית. בעיקר בגלל הפגישה עם ההתבהמות.
הצעת לך אליענה לארגן אחרת או בכלל לא לארגן גם זה בסדר, אבל לנפח את זה למין האשמות כאלה זה נראה לי באמת עצוב מאד.
כידוע לך כתבתי כאן שסבתי כמו רות הייתה גיורת והצילה יהודים יקרים בשואה. כתבתי נגד העוול שנראה לי לוקח חלק בסוגית הגרים .
ועוד..
אז אני מפקיעה ממך את מגילת רות שהיא חלק מהמורשת המשפחתית שלי, בסדר. הרי גם בעלי בכלל לא גדל כיהודי עד גיך 14 וכנראה אראין אותו על הנושא.
אליענה נשמי עמוק וחשבי שוב וחג שמח.
תודה לך מיכל.
אם ההצעה היתה מגיעה ממקור אחר, אז אולי הייתי מרגישה שכופים עליי לחזור בתשובה. אבל-מאחר שההצעה הגיעה מחברה כאן בבלוגים, שבעצמה היתה פעם חילונית, לא הרגשתי שום התקפה.
אני לא חייבת להסכים עם הכול, אבל קצת חופש ביטוי לא יזיק. כל עוד הוא לא פוגע או מסית.
את יודעת מיכל,
יש הצעות לפיוס שהן גרועות יותר מקריאה למלחמה.
אני מאמינה שאביטל רוצה לנסות משהו.
לא תמיד ברור בדיוק מה.
אני מניחה שהכוונות שלה טובות,
אבל לפני שאתה סגור על עצמך עם כל מיני דברים, חבל לפזר כל כך הרבה אמוציות מבולבלות לאויר.
הי רונית
לדעתי, גם להיות לא סגור על עצמך זה בסדר. והעיקר הכוונה , לא?
אומרים שהעיקר הכוונה.
אבל כשאתה נכנס לבלוג שתמיד הציור בו מקושקש, תמיד בסערה וכל הצבעים במלחמה,
מה נשאר לך לעשות או להגיב ?
בי אישית זה פוגע כשחוזר בתשובה זורק בוץ על מגזר שלם, בגלל חייו שלו הקודמים.
אם אורי זוהר היה מתהולל ושיחק במציצים וחי כמו ש 200 חילוניים ביחד לא חיים, אז ככה בשבילו כל החילוניים.
הם מדברים בעיקר אל עצמם, ואני חושבת שחשוב מאד לעמת אנשים כאלה אל מול המציאות,
חשוב יותר מלהיות מנומסים ואדיבים.
ככל שמוקדם יותר הם יראו מה קורה, ככה ייטב. גם אם זה יהיה קצת קשה.
רונית-
לכל בלוג הצבע והמיקצב שלו ואני לא מבינה מה הבעיה בזה.
לא מתאים לך? – אל תיכנסי.
למיטב הבנתי יש קצת הבדל בין אביטל לבין אורי זוהר – לערבב אותו פה זה לעשות בדיוק מה שאת כ"F מתמרמרת נגדו – לזרוק בוץ על מגזר שלם.
אני לא יודעת מהי אותה המציאות שיש לעמת את העיוורים כנגדה – החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך יהלך. זה נכון לגבי כולנו. ללא קשר למגזר אליו אנו משתייכים.
ולפעמים חשוב להיות מנומסים – לא באופן פולני אלא באופן שבועז היה מנומס.
כשהצבע והמקצב הזה זורקים בוץ עליי כחילונית, מתנשאים עליי ומנסים אפילו להחזירני בתשובה, ועוד בצורה הכי לא אינטיליגנטית שיש,
אני מתעצבנת.
אני מאד לא נאורה בדברים האלה.
מאד לא.
כנראה שחלק מהעניין הוא כמו תמיד בעיני המסתכל.
וברור – כולנו נאורים כלפי אלה שמסכימים אתנו.
אם את לא מוצאת טעם לפגם באופנים של אביטל או של יוסף,
כנראה שאין לנו הרבה מה להוסיף לדבר בנושא.
גם ככה מיצינו אותו כנראה.
אני אמרתי את דברי.
מבחינתי לא מיציתי את הנושא, וכתבתי פוסט לעוזר.
נכון שאביטל לא התכוונה לרע, אבל גם כשלא מתכוונים לרע, לפעמים מה שיש פוגע בך.
ואליענה הרגישה שכאדם בוגר, בעל אחריות על עצמו, אין לאביטל רשות לומר לה איך להתנהג בשטח ציבורי.
שזו התנשאות מצידה של אביטל.
ואין לי כלום כנגד אביטל, אבל את ריח ההתנשאות אני מוצאת הרבה.
החרדים לא רואים את הזולת, בטח שלא את החילוני, זו התורה ששוטפת להם את המוח שהם מעל החילוני. חוסר הסובלנות מגיע משם, ומייצר מלחמה מחורבנת משני הצדדים. כי שני הצדדים מרגישים מאויימים.
התפיסה החילונית הדמוקרטית המערבית, הרציונל שלה לקבל מיעוטים. התפיסה של הרבנים שלנו הפוכה.
כתבתי על זה בפוסט עכשיו.
קראתי והגבתי לך במייל,
שקוראים לו יוסף ולא חיים.
תודה, תיקנתי ועניתי לך במייל.
יודית-
הבלוג של אביטל אינו מרחב ציברי – כפי שהבלוג שלך אינו מרחב ציבורי – את רשאית למחוק, לערוך, לכתוב או לשתוק בו כרצונך.
אביטל ביקשה שלא לכתוב בשבת, לא הכריחה איש.
לפעמים נדמה לי שאת מחפשת את המקומות שאפשר לריב בהם ומנפחת אותם להנאתך.
אם זה נורא פוגע ברגשותייך ובאמונותייך ואינך מסוגלת לכתוב תגובה (שלא תקרא ממילא) ואמונתך היוקדת מחייבת אותך לכתוב אותה בשבת – כתבי נא והרגישי צודקת. הנה – הראית לחרדים (לכולם! גם ליוסף עוזר שמשום מה נדחק לפה. שבכוונה לא התייחסתי אליו משום דבריו אינם ראויים להתייחסות ומשום שאביטל אינה אשמה שהוא בחר להגיב כך)! נלחמת ! פגעת! העלבת!
נורא צודק מצדך.
זאת בטח הרגשה נהדרת.
האם זו התנשאות מצדי? – בודאי שכן.
אני לא מרגישה מנצחת וטובה עם ההתנשאות הזו. אני מעדיפה שלא היינו מגיעים למקומות הצרים והחשוכים האלה.
כמה אירוני שבשם הנאורות וההתחשבות בזולת מותר להעליב (ולא את העולב בך, כמו יוסף, אלא את כולם – "החרדים לא מתחשבים"…), להלבין פנים, להכאיב ולהתנהג באופן הכי לא רואה ממטר – כי זה נכון וצודק וטוב.
זה לא נכון ולא צודק ולוא טוב יודית. זו אותה הבליסטראה שנזרקת עלייך, רק שאני מוכרחה לומר שלחרדים אין כל יומרה להיות הומאנים ונאורים וסובלנים. מי שיש לו היומרה הזו – מעמיד את עצמו באור מגוחך למדי כשהוא מגיב כמוך.
לא ראיתי את התגובה הזאת.
עכשיו אני מבינה מדוע התפלאת, מיכל, על תגובתי לעוזר בבלוג שלי.
אז זהו, שהבנת אותי חלקית,
אבל בטח שהבנת אותי עכשיו בבלוג.
הדברים מורכבים ולקחת רק חלק מדברי
ועשית מהם פרשנות שלמה.
אולי זו הבעייתיות בבלוגים, פיסות תמונות ולא תצרף שלם.
אני אורחת כאן בבלוג קפצתי לרגע והויכוח הזה נראה לי מיותר- ההר הוליד עכבר, די לטחון אותו חבל על האנרגיות שלכן
ליודיתאת כמובן צודקת – זהו מדיום חלקי מאוד ג היכת נים אל פני היא חלית, כי כלנ מעבר לסך הפנים שאנחנו מציגים בכל רגע.
אני מגיעה עכשיו, מיכל, לאחר הרגיעה; לא לוקחת חלק בויכוחים מסוג זה. אהבתי את סיומת דבריך, ואת ראייתו של בועז את "רות האדם", ורציתי לטאטא זנב קטן באות כלשהי ולתקן ל "רוח האדם" באשר הוא אדם לעצמו,לנפשו, לאישיותו ולתכונותיו, שעושה בחלקת האלוהים הקטנה שלו ולא הולך לתקן נפשות ולנכש עשבים בחלקות של אחרים. ואת רות מצא בועז בחלקתו שלו, והיא שעשתה את הדרך אליו מתוך ידיעת טוב לבו, הוא עשה את הדרך אליה מתוך ידיעת אנושיותה; זה מה שמפגיש אנשים – רוח האדם. וחג שמח לתמיד.
תודה לבנה.
התגובה שלך מרגשת ויפה מאוד.
רות כבר כ"כ זקנה ובכל זאת – כחדשה תמיד.
נדמה לי שפרוץ הוויכוח נובע מסוג של אי הבנה. ניסיתי להתייחס לכך אצלי בבלוג, ואני אישית מקווה שנוכלח להגיע לאיזושהי הבנה על בסיס משותף.