מיכל ב. עושה כביסה ועוד דברים
בעקבות אורה שהביאה את לוינס, חשבתי על מדרשי התלמוד שהיו אחד ממקורות ההשפעה על תפיסתו של לוינס.
אני מעדיפה את המדרשים התלמודיים על-פני התיאוריה הפילוסופית, בגלל הכוח הממגנט של סיפור קצר וטוב, ובגלל שתיאוריות אני-אתה-הוא-אנחנו מבלבלות אותי וגם מתישות.
אני לא חשה שהן מקדמות את ההבנה שלי על קשרים בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהיו ובין אדם לחברו ולאלוהיו.
הן נתפסות אצלי כערטילאיות מדי, מנותקות מהפנים שלי ושל האנשים שאני פוגשת.
כדי לנסות ולהסביר אני מביאה פה סיפור אהוב ומוכר מהתלמוד –
הגיבור הראשי (לפחות בקריאה ראשונה)
הוא רבי – רבי יהודה הנשיא (נ. 120 לס" בקירוב).
הוא רבי – רבי יהודה הנשיא (נ. 120 לס" בקירוב).
נשיא הסנהדרין המיוחס, העשיר והתקיף,
שיום אחד חלה ובאו עליו ייסורים.
שיום אחד חלה ובאו עליו ייסורים.
הסיפור שלנו מנסה להסביר מדוע חלה רבי וכיצד זה הבריא,
אבל למעשה הוא מספר סיפור עמוק יותר,
מעמיד את הלימוד הנכון והטוב באור לא מחמיא,
מלמד משהו על תקיפות ואדנות, על רחמים והסתכלות על העולם.
מתמצת תהליכי רומן שלמים לכמה משפטים.
האחר שרבי מסרב להביט בעיניו,
האחר שהוא מביט בעיניו למרות הבדלי הגובה והקיום ביניהם,
האחרים האלה הם עגלה שגועה על חייה ועכברים קטנים.
אני מביאה את הסיפור בעברית –
בפעם הראשונה כפי הוא כתוב בתלמוד (ברצף של שורות ארוכות),
ובפעם השנייה עם קצת ביאור קטן, ובשורות ספרותיות יותר.
ייסורים של רבי, על ידי מעשה באו, ועל ידי מעשה הלכו. "על ידי מעשה באו", שפעם אחת הוליכו עגל לשחיטה, והיה רבי יושב ועוסק בתורה לפני בית המדרש של בבליים בציפורי. ברח העגל והכניס ראשו תחת כנף בגדו של רבי וגעה בבכיה. אמר לו רבי: "לך, לכך נוצרת ". אמרו: הואיל ואיננו מרחם יבואו עליו ייסורים. "ועל ידי מעשה הלכו", שפעם אחת הייתה שפחתו של רבי מטאטאה את הבית, היו מונחים שם בני חולדה והייתה מטאטאה אותם, אמר לה: הניחי אותם, הרי כתוב "ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט). אמרו: הואיל ומרחם, נרחם עליו.
ייסורים של רבי, על ידי מעשה באו, ועל ידי מעשה הלכו.
שפעם אחת הוליכו עגל לשחיטה,
והיה רבי יושב ועוסק בתורה לפני בית המדרש של בבליים בציפורי.
ברח העגל והכניס ראשו תחת כנף בגדו של רבי וגעה בבכיה.
אמר לו רבי: "לך, לכך נוצרת [לשחיטה] ".
אמרו [משמים]: הואיל ואיננו מרחם יבואו עליו ייסורים.
"ועל ידי מעשה הלכו",
שפעם אחת הייתה שפחתו של רבי מטאטאה את הבית,
היו מונחים שם בני חולדה והייתה מטאטאה אותם,
אמר לה: הניחי אותם, הרי כתוב "ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט).
אמרו [משמים]: הואיל ומרחם, נרחם עליו.
מיכל מיכל,
חזרתי חולה לגמרי מאנגליה, ועכשיו אני מפשפש במחשבותי על שום מה באו עלי (הייסורים)…
טוב, אלך לרחם על הכלבים החמודים שלי, שאולי על שום כך ילכו (ייסורי – גרון, חום, ראש וכו"…).
אחלה סיפורון לשישי בבוקר, הזכיר לי את ילדותי הדוסית בשכונת בית וגן בירושלים. כן, כן, הייתי ילד דוס לתפארת (כיפה, ציצית, שחרית, ערבית וכו"…) עד שהורי חזרו בשאלה כשהייתי בכיתה ו"ו. ילדות שכזו לא הייתי מוכר בעד שום הון שבעולם!
שבת שלום ונשיקות,
יוסי
אוי יוסיהל"ה- הכיצד יסורים באו עליך????
ועוד באנגליה ארץ הקודש???
לך ללטף את הכלבים…
אתה עם כשרון הכתיבה שלך לא כתבת עדיין סיפור על ילדותך הדוסית?
אולי משום כך באו היסורין…?
אגב- בילדותי (פחות דוסית משלך) סיפרו לנו את הסיפור כסיפור גבורה – התעלמו מזה שהעדיף ללמוד תורה ולא לשמוע את העגלה המסכנה.
שבת שלום ובריאות ונשיקות מרחוק (להדבק אפשר, ואז יבואו גם עלי יסורין).
סיפור מעניין על חותם המשנה, שמצד אחד על הפרה שביקשה גם את קרבתו הפיזית לא ריחם, ועל החולדות שלא ביקשו על עצמן ולא התחככו בו, ריחם, וזאת אחרי שהבין מהם ייסורים, ולמד לרחם.
המסר הוא אולי שייסורים בגלל מעשה באים ובגלל מעשה הולכים, ויחד עם זה בעייתי המשל כי עדיין הנומרטיביות שלנו, ואפילו של רוב הצדיקים גמורים, לאכול בשר פרה, ולא לשכן חולדות בביתנו, ואולי באה ההגזמה בכוונה, להראות לנו כמה סבל הופך אותנו לגמרי, ואנחנו רגישים גם לסבל הפרה והחולדה.
יכול רק להצטרף לאיציק. האם בעודנו אוכלים עגלים ומדבירים חולדות (מטעמי הישרדות!) יש ערך ברחמים כשלעצמם, העומדים בסתירה למעשה?
חומר למחשבה.
בעיני הפואנטה של הסיפור הוא שאוכלים בשר – הרי זו הסיבה שהוא התעלם מגעיית העגלה (והבכי של בהמה שמובלת לשחיטה – זוועה לשמוע) – שכך מתנהל העולם.
הסיפור אומר אפילו שכך מתנהל העולם – איך אתה יכול להמשיך וללמוד תורה שהיא הקטנה באה ומניחה את ראשה עליך ומבקשת מחסה?
הסוף הוא קיצוני כמובן (שהרי גם אז לא חיו בחרת החולדות) ונועד להצביע על התהליך שאותו משאיר לנו התלמוד בחכמתו, לדמיין. ואולי באמת לשאול האם הדרך החדשה של רבי אפשרית.
לגבי אכילת בשר בכלל-
תקצר היריעה.
אומר זאת:
"אין שימחה אלא בבשר וביין" – משום שהיו נדירים כ"כ ויקרים מאוד.
אין כמעט פרשן מימה"ב ומאוחר יותר שלא התייחחס לסוגיה הזו. המקרא עצמו שב ומזכיר "כי הדם הוא הנפש" וקובע כל מיני חוקים שאמורים לתת מעט כבוד גם למותו של בע"ח. הוא לא אוסר אלא מנסה לעדן (זה הסבר נפוץ ומתקבל על דעתי)- בהגבלה על סוגי בע"ח (רובם הרי אסורים למאכל), בקבורת הדם, ועוד.
כשלעצמי, אין לי ספק שלו היו התנאים היו חיים היום הם היו אוסרים כמעט לגמרי את אכילת הבשר – הם חיו בעולם שבו אנשים באמת כמעט ולא אכלו בשר.
ומשנים את השחיטה.
מיכל, כדאי לזכור שהסיפור הוא על אדם ממעלתו של רבי יהודה הנשיא גדול הדור. מאדם כזה מצפה התלמוד לרגישות אחרת. מהפחותים – לרגישות פחותה. היסורים לא בהכרח באו עליו מהשמיים, (אם לחשוב באורח אימננטי לסיפור)אלא מנפשו. עדיף לחשוב כך, שהרי אם מהשמיים יסרוהו, אין בשמיים חמלה על אדם שחטא בחטא של העדר מידה-טובה ולא עבר על מצוות התורה. נראה שנפשו ייסרה אותו.
מיכלי
תודה שהבאת סיפור כל כך יפה לקראת שבת.
ספרות האגדה, היא ספרות ענקית, נועזת וכל כך עשירה – אמנות הצמצום במיטבה. ויש בה מכל טוב: פסיכולוגיה ופילוסופיה וחינוך ותיאולוגיה ועוד.
יחד עם זה לא הייתי מוותר על לוינס ובובר למשל.
שבת שלום
הי מוישלה
אכן כך. גם אני לא הייתי מוותרת, אבל הפילוסופיה באה כשלב מסכם ואינה מחליפה את הסיפור.
מעורר מחשבה, אכן רק מי שחווה יסורים על בשרו ידע אולי רחמים ליסורי האחר! תודה שהבאת את הספור
אכן יפים מקורותינו מאלפי פילוסופיות ערטילאיות :המשנה והתלמוד והאגדות והתנ"ך והקבלה – הנגלה והנסתר ,מעמידים את כבוד האדם ,החמלה והאנושיות ואהבת הזולת בראש סולם העדיפויות, לא כמשל אלא הלכה למעשה ככתוב (פראפראזה של הציטטה) עשו לי דירה בתחתונים ואני אעשה לכם בעליונים .אמיתי ומחמם את הלב ומשלנו. שבת שלום
אני איתך חנה. שבת שלום.
תודה חני.
אני חושבת שיסורים הופכים אותך למרוכז בכאביך ובעצמך – לאוו דווקא לאמפטי לאחר. שלא נדע ולא נצטרך ללמוד על בשרנו.
מיכל, את הסיפור שהבאת אפשר לפרש באופנים שונים, אני בהחלט יכולה להסכים עם התפישה של אמיר, אך גם עם זו של חני, ובכלל כשכתוב, " אמרו משמים" זה הופך אצלי מיד לאגדה, אבל אין ספק יש כאן מסר כפול, בצד מסר של צוויי חמול על הניקלה במתים, קל וחומר על החיים המבקשים לחיות, בקש עליהם רחמים… ומצד שני מי שלא מודע למצבו, עגל שלא מבין שהוא מובל לשחיטה אל תרחם עליו?! וגם תפיסת החיים כסיבה ותוצאה, האמנם?! מי יכול לדעת?
אורה זו אכן אגדה.
מה שנפלא באגדות התלמוד בעיני זו ההעזה והחירות של התנאים לדבר בשם שמים – בת הקול היא קול הערכים של חז"ל. היא התערבותם בעולם (בלי לחפש איזה גדול הדור, או קטן הדור, או להתחפר בקיים)- בת הקול גם מתווכחת עם בני האדם והם – בלי בעיה – מתווכחים איתה. אפילו מתעלמים ממנה כשהם חושבים שהיא טועה (!!!). האם היית מעלה על דעתך שאיזשהו רב כיום – ויהא ליבראלי ככל שיהיה – יעז לכתוב אגדות שכאלה?
בת הקול מכוונת אותנו ואומרת – אתה חייב לרחם. זה חשוב מלימוד תורה. זהו קיומך בעולם – להפסיק את העיקר בשביל העיקר האמיתי – שלא נראה חשוב במבט ראשון. (מזכיר קצת את החובה ללוות את המת לצאת מחנותך גם אם לא הכרת אותו והוא עובר ברחובך. יש דברים שהתנהלות החיים אמורה לעצור עבורם).
מיכל, כלומר ישנם דברים, מעשים הקודמים ללימוד תורה, זה מוצא חן בעיני, כי עם תורה בלי מעשים אנה היינו באים? לחיים יש קדימות.
למדתי משהו! גם הרבה חומר למחשבה! תודה.
תודה אומי יקרה.
נהניתי לקרוא.
גם בדברי הפרשנות שהוספת, גם בתגובות שלך, מצאתי עניין.
אני לא מבינה הרבה בפילוסופיה, אבל אני חושבת שמה שמוצאים במה שכתבת הוא חלק חשוב מהסיפור, בקליפת אגוז: מה כן חשוב, ומה פחות.
תודה רבה עדה. לכבוד לי.
מיכל, אני למדתי את הסיפור שכשלא ריחם בפעם הראשונה קיבל יסוריים.
כי על צדיקים מדקדקים כחוט השערה.
אין לי את המקור שמעתי את זה בהרצאה, כרגיל בסיפורים כאלה יש מאה גירסאות ורק רציתי להביא את הגירסה הנוספת.
שבת – שלום.
בעצם זה גם מה שכתוב כאן. רק שבהרצאה פירטו את היסורים .
גם אני מעדיפה את זה על פילוסופיות.
מה שאני אוהבת בעולם הדתי הוא שעליך לעשות ולא לשבת ולהתפלסף שזה נחמד אבל לא תורם כלום למי שנזקק.
הי אביטל.
אני איתך בעניין המעשה, אבל יש בפילוסופיה איז רוחב דעת שמסביר לי את עצמי – תלוי בפילוסוף…
לגבי היסורים- ההסבר של כחוט השערה וגו" עושה לעצמו חיים קלים.
הרי אם זה היה הסיפור וההסבר לא היה צריך להביא אותו בכלל כשערכו את התלמוד.
הוא בא דווקא משום שישנה תחושה שחייב להיות הסבר ממוקד יותר ולא כללי.
יש כאן מן הסתם גם חלק מהויכוח נגד ובעד רבי, האם לערוך את המשנה, ההתנגדות לאדנותיות המלכותית שלו ועוד.
אבל הבסיס הוא שחייב להיות משהו שמביט אל החי גם כשאתה רבי.
מביא אותי למדרש המזעזע על סופו של רבי עקיבא והמלאכים ששואלים – זו תורה וזה שכרה? – אולי אביא גם אותו.
אני מאד אוהבת את המדרש הזה ( על רבי עקיבא).
זו תורה וזה שכרה ? כן כשאתה רבי עקיבא.
כן כשראתה מאמין בעולם הבא.
אני בת.. ועבר לי די מהר ועד הגבורות ואחר כך..
קשה לתפוש את הארעיות שלנו כאן לעומת הנצח.
וכן כשיש עשרה הרוגי מלכות.
וכן שאתה יודע את בכל לבבך ובכל מאדך.
אני מתפלספת על זה כי רבי עקבא האמין שעוד נראה את בית המקדש בבנינו והצער שהעם עבר בגלל החורבן בלתי נתפש בכלל.
איך זה שרובינו מבינים לעומק את יום השואה ולא את החורבן שהוביל אליו.
מחבקת את סאת היסורים שלנו.
רק שיהיה טוב לכולנו באמת!
מיכל, עוד לא הספקתי לקרוא(אורחים מחו"ל, טיולים ,נכדים, השראה והנביעה מבפנים מפריעה לקליטה מבחוץ וכ"ו)
אבל עצם ההתייחסות לתלמוד כל כך רלוואנטית לי, לא שאני מומחית בזה אלא במקומות בהם גרו חכמי התלמוד. אתמול למשל הייתי בקצרין העתיקה בה יש שיחזור של כמה בתים מתקופת התלמוד, וירדתי למפל יהודיה על פני הכפר השחור יהודיה… מכירה?!
הי סבינה-
היינו בקיץ שעבר בכפר התלמודי – הייתי באותו מקום בתור ילדה לפני שהיה כפר תלמודי. מרשים מאוד. גם המופע האורקולי -תלמודי יפה.
בקרנו גם במוזיאון הצנוע של עתיקות הגולן – מרשים מאוד, מימי האדם הקדמון דרך ימי המשנה, התלמוד והישוב היהודי בתקופה הביזאנטית.
המון מנורות וסממנים יהודים ובית מדרשו של רבי יהודה קפרא (כמדומני) – ובנימה עכשווית משהו – שטח כבוש וכאלה – בטח גם השלטון הסורי מצא שם המון עתיקות סוריות והקים מוזיאון…
סיפור נפלא, מיכל.
אהבתי "בני חולדה".
ואת מוסרי ההשכל.
אני חושבת שייסורים מביאים המון ריכוך אצל האדם, שלא נדע.
יש מינון של עונג וייסורים שבלעדיו האדם לא צומח,
אבל זה תלוי בדרגה שהאדם הגיע אליה,
אומרים שככל שאתה מטפס מעלה יותר, ככה הייסורים והמבחנים גוברים,
ומצד שני, ככה אתה לומד לעשות דברים בזמן לפני שהגרזן מונף עליך ….
בכל מקרה, זה היווה לי השראה ואני כותבת עכשיו פוסט על מסכת חדשה "א גרוייסע מציעה" במקום "בבא מציעה".
:))
הי רונית-ועוד איזו השראה!!!
ההתנסות בכואב של החיים ודאי מעמיקה את ההתבוננות והעומק. אבל כמו שכבר אמרתי לחני בעיני יסורים ממש מביאי להתכנסות בעצמנו. שלא נדע.
סיפור יפה מיכל וגם הדיון שהתפתח כאן. לא מדובר בשינוי מנהגים מדובר בהבנה מה קורה לעולם כשאנחנו בשלנו. ונתינת הדעת למי שניזוקים מכך . מוסר השכל ענק .כאן מדובר בבעלי חי , אנשים על אחת כמה וכמה. אני חוזרת – נתינת דעת!
סיפור יפה מיכל וגם הדיון שהתפתח כאן. לא מדובר בשינוי מנהגים מדובר בהבנה מה קורה לעולם כשאנחנו בשלנו. ונתינת הדעת למי שניזוקים מכך . מוסר השכל ענק .כאן מדובר בבעלי חי , אנשים על אחת כמה וכמה. אני חוזרת – נתינת דעת!
יפה אמרת מירי. ותודה.
היי מיכל. לא כדאי לבטל את הפילוסופיה
ולעדיף עליה מעשיות שיש בצדן מוסר השכל. כל מדיום ויתרונו. כל מוח ומה שיש ביכולתו לקלוט או לא. המעשייה שהבאת חביבה עלי במיוחד, ומכל מה שיש בתלמוד אני נוהג לצטט דווקא אותה. כי יש בה הצבעה על האתיקה שבמידת החסד אפילו כלפי חיות. התלמוד אינו מצטיין במיוחד ברגישות כלפי בע"ח וכאן יש היבט חריג ודי מדהים. הנוסח שאני נוהג לצטט מספר שרבי (רבי יהודה הנשיא עורך המשנה וגדול המנהיגים היהודים בימי חז"ל) לקה בשיניו(בהן אוכלים עגלים)13 שנה.באותן 13 שנה לא הפילה אשה בארץ ישראל ולא נצטערה יולדת (מדובר בעגל – תינוקה של הפרה). הנוסח שבידיי מסתיים כך:לאחר ימים עבר שרץ אחד לפני בתו ורצתה להורגו. אמר לה:בתי הניחיהו שכתוב"ורחמיו על כל מעשיו". מוסר השכל: היזהרו אפילו מרצח הג"וקים. הרי זאת נקודת מפגש בין התלמוד להינדואיזם ולבודהיזם.מכל מקום, תודה שהבאת את המעשיה הזאת שכה יקרה ללבי.
הי מוטי.
תודה על התגובה המחכימה.
למדתי.
אני חושבת שפילוסופיה היא אחד המפתחות המרכזיים לאושר כפי שאני תופסת אותו – היא מרחיבה את העולם ומאפשרת הרבה.
טענתי הייתה לגבי פילוסופיות האני-אתה למיניהן, שהן המטא-מדרש (כך ראה זאת לוינס, אם הבנתי אותו) ושכדי להבין אותן לעומקן ראוי להבין את גווני הגוונים של סיפורי החיים.
לגבי התלמוד – מה שמדהים עוד יותר היא קביעתם של חז"ל: "צער בעלי חיים – מדאורייתא" – והרי שליש מהמקרא עוסק בכלל בקורבנות! ואין לקביעה שלהם זכר כמעט בדאורייתא.
עניין צער בעלי חיים מלמד על גמישותם המדהימה , על עולמם הרוחני שהצליח לעמוד בשבר שהצדוקים (חובבי הקורבנות האדוקים) לא עמדו בו.
למיכל, בהיותנו גרים סמוך לשדה, היו עכברי השדה הזעירים מכרסמים דרך בתוך קירות ביתנו ונכנסים להתארח.הבנות היו תינוקות ואני השתגעתי מחרדה פן יטפסו על עריסותיהן. פעם העמדנו כלוב ונלכד עכבר, אמרתי לבן זוגי לרדת לחדר הפחים ולהטביע אותו במים. כשחזר לא השיב לי בבירור מה עשה. למחרת נלכד עוד אחד. בן זוגי הודה שיום קודם שיחרר את העכבר בשדה, כי ריחם עליו. יופי, חזר! אמרתי בייאוש. הפעם תעשה מה שביקשתי,הוא הבטיח ולא קיים. וכך הם חזרו וחזרו, עד שחסמנו את דרכם הרמטית. באותה חורף לא חלה בעלי בשפעת, וזה היה יוצא דופן. לימד אותי משהו רבי זה, וגם את.