לשיר לשקע צווארה

 

מכנסיה היום עשויים מבד מבריק בצבע ירוק זית והדוקים לירכיה, מותניה צרים וחשופים בשל החולצה הצהובה והדקה עם מחשוף ווי הנגמרת בדיוק  בקורקבן, וכשהיא תנשום וחזה היפה  יזדקר ויתמלא אוויר, תימשך החולצה למעלה וייחשף טבורה, ועורה כקטיפת שוקולד, ועיניה חרוזים שחורים ויוקדים, פעורות לרווחה מנסות לבלוע את העולם בבת אחת, ואלו רק רקע לשערה, ים תלתלים שחורים כפחם שגליו מאיימים להטביע אותך המתבונן בהם.

 

בן חמישים הוא היום. בדיוק. יום לפני ערב ראש השנה. ימיו חמקו כהרף עין. חלפו לידו, בקושי נגעו בו. לא הספיק לעשות כלום ועברו חמישים שנה. את הילדות אפשר לסכם בכמה מילים. ילד שקט, נחבא אל הכלים, רך בגופו ורך בנפשו, חוסה בצל אמו ובצל שתי אחיותיו הגדולות ממנו.

 

מגיל שמונה תקפו אותו כאבים עזים בבטן. ירש מאביו את הקדחת הים תיכונית, אף.אם.אף בפי הרופאים, מחלה של יוצאי צפון אפריקה. אחרי שנים של הסברים ידע כבר שמדובר בדלקת של הקרומים המרפדים את החזה, הבטן והמפרקים, עם הצטברות של נוזלים בחללים. יש לה – למחלה שלו – התפרצויות לסירוגין. מאז מלעיטים אותו בכדורים, מאז הוא הולך לבדיקות תקופתיות, חי בין התפרצות אחת לבאה אחריה. בכל התפרצות הוא מתפתל כמה ימים מכאבי בטן נוראיים ושותק, מייחל שלא נוצר עדיין משקע בכליות.

 

בצבא, כשהיה פקיד בגדוד שבסיסו בנגב, חטף זיהום בכליות, אולי בגלל החול באוכל, אולי בגלל האף.אם.אף שירש, ופרפר בין חיים ומוות. הוא הוכר כנכה צה"ל, קבעו לו אחוזי נכות וזכאות לקצבה.

 

הוא חזר הביתה לעזור לאביו בחנות הירקות, סחב לנשים את הסלים, הכין משלוחים לפי הזמנות בטלפון. עם כושרו הירוד עבד רק שעות מעטות ביום. כשחלה הרעה בבריאותו של אביו הוא הלך אתו לכל הטיפולים בתל-השומר, התבונן בו כשחובר לדיאליזה, מעולם לא התלונן והתפלל שלא יכאב. ירש ממנו גם את הכוח לסבול בשקט. אחרי שאביו מת הם מכרו את חנות הירקות בפרדס-כץ והוא נותר ללא תעסוקה.

 

לפני כמה חודשים היא באה לעיר הגדולה אחרי שהשתחררה מהצבא חולמת להגשים חלום, ועד אז היא עובדת, ויודע הגבר השולח אותה תמורת שש מאות שקלים לשלוש שעות, שאם ההוא שאליו נשלחה גס בחיצוניותו ובפנימיותו ייתפס אצלה, היא תתעקש ותחזור כלעומת שבאה. לה הוא מוותר. היא הפנינה האיכותית שבמחרוזת הבנות שלו.

 

אמו, עד שנפטרה, ואחיותיו, ניסו לסדר לו שידוך הולם. והוא במצוותן יצא כמה פעמים עם בחורות שונות. דבר לא יצא מהפגישות הללו. לפעמים אונן בבית השימוש, מונע בידי מחשבות משי מלטפות. לא היה בו האומץ לגעת בנשים, לנשק אותן, להניח יד על כתפן, כמו שאמו הורתה לו, כמו שייעצו לו אחיותיו, כמו שהוא עצמו רצה. לזונות לא הלך עד היום. פחד שייכשל אתן  כגבר, שלא יידע  מה עליו לעשות, והן תצחקנה ממנו.

 

החלום בו הוא כובש את ראשו בשקע צווארה של אישה והיא מלטפת את שיערו, מצחו ולחייו, חוזר מפעם לפעם ומשתלט עליו בעוצמה ובמתיקות. בחלום הוא רואה את עצמו כך ודוק של דמעות מכסה את עיניו. כשהוא ער, הוא נמנע מלבכות, גם בעת התקף. רק כשכפות הידיים שלה חוזרות ומלטפות את פניו בחלום הוא בוכה.

 

הוא ישן מעט, מתעורר כבר בשש בבוקר, וכי ממה הוא כבר עייף, ויוצא למרפסת. אלה השעות הנוחות לו, קרירות עדיין, הוא יושב  עם הרדיו הפתוח וצופה בעולם המתעורר ברחוב ז"בוטינסקי. מתעורר בו רצון להתלוות אל האנשים, להיות בחברתם, לדבר אתם. בצהריים הוא יוצא מהבית ונוסע באוטובוס לתל-אביב, נכנס לבדו להצגה יומית, יושב לבדו בבית קפה, על ספסל בשדרה,  גומר את שיטוטיו בטיילת, פוסע בה ובוהה בים, בערב חוזר הביתה ורואה טלוויזיה עד שהוא נרדם.

 

מחר היא חוזרת למשפחה שלה. צריך לעזור לאמא בהכנות לחג. צריך להיות בבית בראש השנה. בהמולה שתהיה בבית, כרגיל בחגי תשרי, היא תצליח להתחמק ממתן תשובות על שאלות שמן הסתם תישאלנה. הערב היא תעבוד. עוד לקוח אחד והביתה.

 

שש בערב. הוא קורא את המודעות שהוא תמיד רק קורא ואינו מצלצל. הוא מצלצל. רק אלוהים יודע מאין שאב את האומץ.

"כן, במה אפשר לעזור לאדוני."

"אני בן חמישים. אני גר בז"בוטינסקי, ליד מצות-אביב." יוצאות לו מלים שהחליטו מכוח עצמן לצאת.

"אדוני, היום אין הרבה בנות. מחר ערב חג. כולן רוצות לעזור לאמא. נהיו לי ביתיות עלאק. אבל אני רואה שאתה לחוץ. בשמונה וחצי תבוא אליך מישהי. תאמין לי אתה תודה לי. תרצה רק אותה."

הפעם המלים החליטו עבורו שהן קופאות ומסרבות לצאת.

"אז מה אתה מחליט? אין זמן. מחר ערב ראש השנה."

"בסדר."

"תן לי את הכתובת והטלפון שלך."

הוא נותן. נמסר לו כמה יהיה עליו לשלם לה. רק במזומן.

"עוד שעתיים וחצי היא אצלך. תאמין לי אתה תודה לי. יהלום אני שולח אליך."

הוא מאובן. אפילו לברוח מהבית אינו מסוגל. הרי התחייב וגם נתן כתובת ומספר טלפון. הנה, הוא יודע מה יעשה. עד שהיא תבוא הוא יכין ארוחה לשניהם, שמא כך צריך – לאכול קודם למעשה עליו אינו מרהיב לחשוב. האיש בטלפון אמר: "שלוש שעות יש לך אתה. לא משהו חפיף. אצלנו זה שירות-שירות." אם שלוש שעות, מן הסתם צריך שיאכלו קודם. העיקר שיש לו במה להעביר את הזמן עד שתבוא.

 

היא ירדה מהמונית והביטה בבניין אליו נכנסה, בקיר החזית שהתרפט והשחיר, במרפסות המשקיפות אל הכביש הסואן. בחדר המדרגות הצר והדחוס הדליקה את האור והבחינה  בתיבות הדואר בצבע נחושת כהה וחסר ברק, חלקן פרוצות, חלקן שבורות, רובן שרוטות, במעקה של גרם המדרגות שצבעו מתקלף ובקירות שזקוקים אף הם באופן דחוף למשיחת צבע טרי. עלתה לקומה השלישית וצלצלה.

 

הוא הציץ דרך העינית וראה את הראש עמוס התלתלים. ביקש לברוח לחדר פנימי שתחשוב שאינו בבית. אבל הוא הרי הזמין אותה. מי יודע מה יקרה לו אם יתעלם. הוא יפתח. לשלם מבלי לעשות דבר – היא בוודאי תסכים.

 

האם אלוהים מהתל בו כמו בתוכנית הטלוויזיה שהוא רואה לפעמים? לא סתם יפהפייה שלחו לו, אלא מלכת יופי, שחקנית קולנוע. מה עליו לעשות עכשיו? מה עליו לומר?

"שתתן לי להיכנס?" החיוך שלה הפשיר אותו. רק שמישהו אינו חומד לו לצון. הוא נסוג לפנים הסלון והיא באה ונעלה את הדלת אחריה כמו בת-בית. הזמין אותה לשבת על הכורסה והציע: "תשתי משהו, אולי את רוצה לאכול?" אומץ זר לו נולד בו. "בסדר," צהלה, "לא אכלתי כמעט כלום היום."

 

הוא התבייש להביט בה אבל מבטו מיאן להתנתק ממנה, היא הרי נסיכה קסומה.

היא – אולי באמת היא בת בית פה והוא לא ידע – כבר במטבח הקטן והנקי, התיישבה על אחד מכיסאות הפורמייקה המתקפלים בצבע ירוק, וקראה לו לבוא, כמו הוא היה האורח, והוא בא ופנה אליה ונימה של תחינה בקולו: "אני מקווה, שהמאכלים שלי יהיו טעימים לך."

היא שוב חייכה והוא ביקש לצבוט עצמו ולהתעורר אם חלום מתעלל בו.

 

שלף תחילה מארגז הלחם שעל השולחן ככר לחם לבן, פרס ממנו כמה פרוסות והניח אותן לפניה, אחר פתח צנצנת חמוצים שהוציא מהמקרר, ורק אז בידיים עטופות במגבת הוציא מהתנור סיר שחומם בשעתיים וחצי שחיכה לה, הניח אותו על השולחן ובעזרת כף עץ גדולה, שהסיר מוו שקבוע בקיר, הניח על צלחתה נתח עוף צלוי ואורז מאודה מטובל בצימוקים, מזג לה קוקה-קולה מבקבוק משפחתי, שגם אותו שלף מהמקרר, ורק אחר כך הגיש לעצמו, ומלמל בביישנות: "שיהיה לנו בתיאבון."

 

היא כאחוזת בולמוס אכלה, בלסה ממש, ונהנתה. לו אמה הייתה צופה בה עכשיו הייתה מוחלת על כבודה, שדווקא ממאכלים שלא מסירה בתה טורפת, שנים היא נלחמת בה שתפסיק להרעיב את עצמה, היא כבר רזה יתר על המידה. הוא שאל אותה: "רוצה עוד קצת?" "לא תודה,", ענתה, "התמלאתי, היה טעים מאוד, באמת תודה."

גרמה לו להתמוגג. אולי אפשר שזהו. מה שקיבל עד עכשיו זו כבר מתנת יום הולדת נהדרת, הוא פחד שההמשך יקלקל.

 

הושיטה לו יד. "בוא."

הלך אחריה לסלון והתיישב אתה על הספה.

"תשים מוזיקה."

העיניים שלה אחד מפלאי תבל, השיער שלה הוא השני, והשאר – אין בו את מה צריך ליהנות מהם. 

הוא קם וניגש לרדיו-טייפ הגדול שעל המזנון, הפעיל אותו ובקעה ממנו מוזיקה מקלטת שכבר הייתה בפנים, שיר מהשירים שהוא אוהב. בו ברגע התחרט. אלו שירים שההורים שלו שמעו, היא בחורה צעירה, היא תחשוב שהוא פרימיטיבי בגלל מה שהוא שומע.

ומה שהוא שומע, בעודו מפסיק את המוזיקה, זה אותה אומרת: "זה השיר שסבתא שלי שרה לי כשרצתה להרדים אותי."

הוא לא ידע מה עליו לעשות עכשיו.

"בוא. בוא אלי. אל תתבייש."

 

הוא ניגש אליה ומבטו מופנה הצדה כל הזמן, והיא פרשה את ידיה לקראתו, כמו שסבתה הושיטה את ידיה לקראתה, כשהייתה קטנה וקראה לה: "מי יבוא אלי ראשון."  נעצר כמה צעדים לפניה, נבוך ומהסס.

הוא רוצה מאוד לגשת אליה ולהניח את ראשו על ירכיה, לטמון אותו בחיקה.
"בוא. בוא אלי. אני לא אוכל אותך."

כשהוא נותר ממוסמר על עומדו, היא קמה, הושיטה לו יד ומשכה אותו אחריה לספה, נשכבה על צדה ואמרה לו: "בוא, שב פה לידי על השטיח."

התיישב לידה, צדודיתו מול פניה, והיא הביטה בו כשראשה שעון על כף ידה המוגבהת, ובידה השנייה שיחקה בשערותיו המעטות, באוזנו, החליקה על לחיו ודגדגה את צווארו, והוא כתינוק המתערסל בידי אמו התייפח חרישית, דמעות זלגו על לחייו והרטיבו את ידה.

 

ואז הוא החל לזמזם, והיא הקשיבה לזמזום החרישי והנקי מזיוף, וזיהתה בו את השיר שהתנגן קודם, שסבתה שרה לה כשנשארה ללון אצלה, והיא הקשיבה לו, עברה ממצב שכיבה לישיבה והצטרפה למנגינה, אך הזמזום שלה צורמני ואינו תואם למקור כשלו ולכן הפסיקה וביקשה: "תשיר לי את השיר עם המילים."

 

הוא מחה את דמעותיו: "אני לא זוכר את המילים, רק את המנגינה." אך היא לא ויתרה: "תשיר לי את השיר כולו, עם המילים, כמו שסבתא שלי שרה לי."

שניהם גדלו עם השיר שאמא שלו וסבתא שלה הביאו ממרוקו והוא ביקש לשיר לה את השיר כולו, כמו שאמו שרה לו מדי ערב לפני שנרדם, והבושה והחשש הקפיאו אותו.

היא שוב נשכבה על צדה והמשיכה ללטף את עורפו ודחקה בו מתפנקת: "נו כבר, תשיר." ולא הניחה לו עד שהתחיל לשיר, יושב על השטיח למראשותיה ושר בשקט אך בבירור, הוגה היטב את המילים, מסלסל כמו שאמו סלסלה, והיא הקשיבה ונהנתה.

 "בוא תסתכל עליי, זמר שלי." לחשה לאוזנו.

הוא הפנה בהססנות את גופו אליה, עבר לכריעה על ברכיו, היא התיישבה, כרכה רגליה סביב גוו, חפנה את פניו בכפות ידיה, קירבה את פניה לפניו, גיזת התלתלים שלה מלחכת את ראשו, כמה טוב מגעם, מלטף ומצמרר, ואמרה אל מול פניו: "תמשיך לשיר לי את השיר שסבתא שלי שרה לי. אל תפסיק לשיר לי, זמר שלי."

 

הוא שר והיא המשיכה ללטף את שערו, מצחו ולחייו, ותלתליה המכושפים פוגשים את פניו, והוא שר לתוך שקע צווארה, שר ובכה.