לא אש ולא גופרית

לא אשפוך לא אש ולא גופרית בפוסט בכורה, אשאר נאמנה למוטו מנחה בחיי, שכל דבר גדול מתחיל בדברים קטנים. אז הנה שניים, אחד מפנן ושני מעצבן, שעברו עלי בשבוע שעבר. 
משתפת, המשך יבוא.

1. כמו להיות ירדן

יקבי רמת הגולן ערכו בשבוע שעבר פסטיבל בינלאומי ליין וגורמה, "ירדן וינטאג" 2007". אמנם אינני מהמגרגרים- ויורקים בארשת חשיבות עצמית רבת עפיצות, אבל אני בהחלט חובבת יין, ופינה חמימה בלב (וקרירה במקרר היין) שמורה אצלי ליינות רמת הגולן. אם תרצו, משהו שקשור בראשית ימי היקב שבאו בערך במקביל לראשית ימי התעניינותי בתחום. זכורה לי היטב שנה אחת, בטרם היות היקב אימפריה מקומית, כשחגגו את ראשית הבציר באירועים הרבה יותר צנועים. הוזמנתי אז כאחת העיתונאיות לארוחת ערב לעיתונאים ביקב, שבסופה יצאה הקבוצה השמחה והשבעה לסיור לילי בכרמים, לחזות בעבודת הבציר. הבוצרת, אותו חרגול מתכת ענק, שגוהר על הגפנים ובוצר את האשכולות באישון לילה, כה הקסים אותי, שקדחתי במוח למפעיליו עד שהתירו לי לשבת במרומיו, ליד המפעיל ולדהור על הגפנים. סופה של חוויה: שכחו אותי בכרם. בחיי.
בסוף חזר האוטובוס לאסוף את האבידה, אחרי שכבר היה חזק בדרך למנחת בקריית שמונה.
בשבוע שעבר זה כבר היה סיפור אחר לגמרי. אירוע רב משתתפים, עמוס סדנאות וטעימות ואנשים, ובלי גיחת בציר לכרמים. נשבעת שלא בגללי. טעמנו יינות אדומים, שרדונה מחביות שונות, צפינו בצרפתי צחור-בלורית בונה חבית בשעה, השתתפנו בסדנת בישול שבה ליהטטו שפים סלבים יותר ופחות באולם גדול, סביב זרועות של במת הדגמה מרכזית, כמו תמנון רב סירים ומסכים. 
היינן ויקטור שונפלד, שניצח על טעימות האדומים, שיחק אותה במצגת מעלפת ומאלפת, שחשפה כמה הרבה מדע, מדידות ומחקר נכנסים בכל בקבוק. תשכחו מטיפוסים צרובי שמש שמזמזים את האדמה, שרים לגפן בקול מבושם ומציצים לשמיים. תחשבו תא לחץ לעלים, מדידות של מוליכות הקרקע וניתור מדוייק של טמפרטורות, רוח, כיוון רוח, כמות גשמים, התפזרות גשמים ועוד מיליון גורמים שלא העליתי בדעתי.
מה למדתי חוץ מכל ההצצה המדעית הזו לבקבוקים? שיום ביקב זה באמת כמו קפיצה קטנה לחו"ל; שיש לי כושר אכילה מרשים; ושמכל סדנאות הקולינריה הדבר שהכי הייתי רוצה שיהיה גם לי הוא עוזר מטבח צייתן ושתקן, כזה כמו שהיה שם לכל אחד מהשפים המדופלמים (שהזיעו גם, זה נכון). אחד שקוצץ וסוחב ושוטף ומנקה ועושה את כל עבודות המטבח המבאסות ולא מקטר. אפילו לא מצייץ.

 2. חידה: מי הכי מעצבן?

אז קראתי את "נער החידות ממומביי" (ויקאס סווארופ, הוצאת "אחוזת בית"). אולי בגלל כל המילים החמות וההמלצות ששמעתי מראש על הספר, וכמובן כל הפמפום של ההצלחה הגדולה מעבר לימים, אולי בגלל כל זה, הרגשתי לא סתם לא מסופקת, אלא ממש מעוצבנת. 
כן, כן, ברור שספרים זה עניין של טעם, ועל כך חבל בכלל להתווכח, וקרה לי כבר לא אחת שלא אהבתי ספר בניגוד לדעת אחרים ורבים (וגם הצהרתי על כך בפומבי, ובטורי ביקורת בעיתונות, למשל "צופן דה וינצ"י") ולהפ -, שאהבתי מאוד ספר ונשארתי בדעת מיעוט (למשל "הרגלים רעים" של אגור שיף), אך רק לעיתים רחוקות קורה שאני חשה ממש מרומה מקריאת ספר, כפי שקרה לי עם "נער החידות" הנ"ל.
העניין אינו מתחיל ונגמר באכזבה מהסיפור, או מסגנון הספר בלבד. לא, העלבון קשור במניפולציה הפשטנית שנעשית לקורא. מה הקטע? נער הודי בן 18 זוכה בשעשועון טלוויזיה נוסח "מי רוצה להיות מיליונר" – אלא שהפעם מדובר במיליארד (כי כל המרבה הרי זה משובח?) – ונחשד כי רימה בפתרון החידות בדרך למיליארד. מנקודת פתיחה זו, נפרשת העלילה אחורה, כשכל פרק מביא את הסיפור שהוביל את הגיבור לתשובה הנכונה של כל חידה מחידות החידון, כפי שהוא מגולל את הדברים, במקביל לצפייה בקלטת התוכנית, באוזני פרקליטה המופיעה מתוך הלילה (ברור שלא במקרה) כדי לסייע לו. אחרי שני פרקים הטריק מתברר: רוצים לפתור נכון את החידה שתבוא בסוף הפרק? קראו בעיון את המעשיה מחיי הגיבור – שהיא תמיד גדולה מהחיים הרגילים – ואי שם בין הפרטים נמצאת התשובה. 
בתוך שני פרקים מתברר גם שהכל, אבל ממש הכל, קרה לגיבור ב-18 שנות חייו, מיתמות ודלות, דרך סכנת חיים ומעשי גבורה ועד רצח וחברות נפש. מתברר גם שלמרות כל מה שהוא עובר, הוא נותר תמים עד כדי טמטום, אבל גם חריף שכל עד ערמומי בעת הצורך; שהוא חכם וטיפש, נועז ופחדן  וכן הלאה, בקיצור – הוא תערובת בלתי אפשרית מבחינה אנושית, לטווח ארוך, גם אם נביא בחשבון הנחה מראש להודים צעירים, רבי שאנטי ונטולי אנטי.
נכון, גיבורי ספרות לא תמיד מצויירים בגוונים ריאליסטיים, אבל בספרות בלשית, במותחנים וברומן מתח (וזה בעצם הספר), חלק מהעניין הוא יצירת בסיס ריאלי, אמין. אם הגיבור כל כך הזוי ולא מתקבל על הדעת, למה להאמין בכל השאר?
אין לי טענות כלפי מפמפמי הספר למיניהם. הם עשו את שלהם. אני כועסת על עצמי, שלמרות שהמניפולציה היתה שקופה בעיני מהפרק השני, לא סמכתי על עצמי והמשכתי לקרוא עד הסוף הבנאלי, בתקווה לגלות מתישהו איזה טוויסט קסום, ששבה רבים כל כך מידידי ועמיתי.
רשמתי את החוויה כעצבון השבוע. שעבר, מזל שעבר.