אורית הראל סופרת, אשת תקשורת
שובה של גיבורת ילדות
רבקה רז הייתה גיבורת ילדות שלי. אני זוכרת את קסם הפעם הראשונה שראיתי אותה על בימת תיאטרון אלהמברה ביפו, כלייזה דוליטל ב"גבירתי הנאווה", המוזיקל האמיתי הראשון שראיתי, שגיורא גודיק – האיש עם הפייפ שאימא שלי הכירה מהעבודה – העלה בישראל. כל הדבר הזה, מיוזיקל, כישף אותי. וכשרז, שהפנטה אותי בקולה, ברקוד שלה ובמר גורלה כמוכרת פרחים קטנה, עברה את המטמורפוזה ונהפכה לליידי עם שמלת ערב ותכשיטים נוצצים, נשימתי נעתקה.
נכון, הייתי קטנה. נכון, מוזיקל עשוי טוב – וזה היה עשוי טוב גם לדעת מבוגרים וגדולים ממני אז – הוא גדול מהחיים. אבל היה ברבקה רז אותו "עוד משהו", שהפך אותה לסוג של כוכבת במונחי ישראל של שנות השישים – מדינה עדיין בלי טלוויזיה, ודאי וודאי שבלי דיוות, סלבז ונינטיות לסוגיהן.
נדמה לי שראיתי את "גבירתי הנאווה" שמונה פעמים אז, כולל הסרט (נו, אימא שלי הכירה את גודיק מהעבודה). שנאתי את אודרי הפבורן בתפקיד (זה עבר לי אחרי כמה שנים, כשגדלתי וראיתי אותה בסרט המופלא כשלעצמו, "ארוחת בוקר בטיפאני". אז כבר לא יכולתי להבין איך כותב הנובלה שעל פיה נוצר הסרט, טרומן קפוטה, העלה בדעתו, שלא לומר ממש ייעד, את התפקיד למרילין מונרו. אבל אני מתפזרת). כעסתי על הפבורן על החוצפה שבכלל לא שרה באמת ובכלל, על כך שהעזה לקחת לרבקה רז "שלי" את התפקיד. ידעתי בעל פה את כל מילות כל השירים. התאכזבתי כשבאחת הפעמים שהלכתי להצגה הופיעה בתפקיד המחליפה, הילה שרת.
כל כך הוקסמתי מהמחזמר ומלייזה-רבקה, שיחד עם מי שהייתה החברה הכי טובה שלי, החלטנו להעלות בעצמנו את המחזמר. הודענו בכיתה על בחינות קבלה ותלינו בפתח הבית שלה שלט המכריז על העלאת המחזמר. באולם הקאמרי, לא פחות. לא ראינו שום סיבה שלא יתנו לנו את אולם הקאמרי לצורך העניין. אימא שלה ראתה את השלט כשחזרה מהעבודה וכמעט התפלצה. זומנו בדחיפות לשיחת חינוך. בעקבותיה, החלטנו לצמצם את ממדי ההפקה ולרדת מאולם הקאמרי. החלטנו להעלות הפקה ביתית, בכיכוב כל הברביות שלנו. ימים הקדשנו לבניית תפאורות ולוויכוחים הברבי של מי תגלם איזה תפקיד. אני זוכרת במיוחד את "מסך הגשם" שעשינו, לתמונה הראשונה של ההצגה, מיריעת ניילון עליה הדבקנו בעמל פתיתי נייר כסף.
עקבתי אחרי רבקה רז בעיניים נוצצות גם כשהייתה ננסי ב"אוליבר". סבתא שלי לקחה אותי להצגה. יצאנו שעתיים לפני הזמן, למרות שגרנו באמת קרוב. ככה זה כשהמבוגרת האחראית היא אוסטרית והילדה מוכת סנוורים. בהבימה לא היו לנו שום קשרים, אז נאלצתי להסתפק בצפייה אחת בלבד. אבל גם כך למדתי כל מילה בכל שיר, ותעיד על כך בתי הצעירה, שלא ידעה לאן להוליך את הבושה כשבלב האולם המהודר בלונדון, מקץ כך וכך שנים, חזרו אלי כל הטקסטים מאז, ואי אפשר היה לעצור אותי מלשיר בעברית "אוליבר, אוליבר, מה נעשה בילדון שזכה" וכן הלאה, מול המצחיקים על הבמה שהתעקשו לשיר באנגלית.
גם ב"המלך ואני" עם אריק לביא ראיתי אותה. הנרקוד – חת-שתיים-שלוש. לביא היה המלך, ואחריו, בגרסה נוספת, יוסי גרבר היה המלך, היא הייתה כל הזמן המלכה.
ואחר כך דעכו פה מחזות הזמר. גודיק פשט רגל ועזב, התיאטרונים הגדולים במשך שנים נמנעו מהז"אנר. רבקה רז נסעה לאמריקה. אני גדלתי.
אומרים שבדרך כלל, עדיף להשאיר גיבורי ילדות בזיכרון, שם הם תמיד נשארים ענקים. אבל כששמעתי שבית צבי מעלה מחווה לרבקה רז בהשתתפותה, לא יכולתי להתאפק. הלכתי.
ישבתי יותר קרוב משישבתי בכל הפעמים שראיתי אותה כילדה. וכשהיא עלתה לבמה אחרי הפתיחה המוזיקלית של הלהקה המלווה, אחרי שני שירים מ"גבירתי הנאווה" ששרו תלמידי בית צבי מוכשרים ומלוטשים, בחצאית ארוכה לבנה עם שסע, ז"קט לבן מעוטר בפאייטים כסופים, מלכותית להפליא, לרגע אחד עוד חששתי. אבל אז היא פתחה את הפה ומפל הצלילים של "הלילה טוב לרקוד" שטף את הבמה והאולם, כמו אז. ולרגע, הרגשתי שוב בת שמונה, מתבוננת בעיניים קרועות ולסת שמוטה בבמה, מהופנטת לדמות הגדולה מהחיים שזוהרת מולי. מרותקת למוזיקה, לדמויות, לצבעים, לצעדי המחול, לקולות הצעירים היפים שעטפו אותה, לאשליה המתוקה של נסיכות ואבירים והפי-אנד.
יש גיבורי ילדות שבהחלט נעים לחזור ולפגוש, גם אם ברור שבינינו עברו כבר אי אילו שנים.
"רבקה רז – מאז ולנצח" קוראים לערב הזה. ערב שעושה לרז כבוד – שהיא גם יודעת לתת – ועושה גם כבוד לז"אנר. הכול מלוטש ומתוקתק, מושקע ומוקפד. רז עצמה, נכנסת לכל שיר כמו להצגה חדשה – בתלבושת הולמת מקצה הנעל ועד קצה התסרוקת. והיא שרה, רוקדת, קצת מדברת והרבה מפרגנת לכישרונות הצעירים המתפרצים סביבה.
בחצי אוזן, שמעתי בהפסקה שאף לא אחד מערוצי הטלוויזיה הביע עניין בהקלטת הערב. נו כן, ככה זה כשלא אוכלים אפילו ג"וק אחד לרפואה על הבמה. וזה חבל, כי הערב הזה ירוץ רק למשך שבועיים, שכבר התחילו.
המשואה פשוטה מי שעובד ברדיו, רובם עובדים למולך, אין להם חשיבה מקורית, אין להם רעיונות, רק אם בא מפיק שמחליט לעשות משהו… אז יש פתיחות, המפיקים גם מוגבלים בריאליטי, הם פוחדים מהבוס.
ככה זה.
הלוואי שריבקה היתה נילחמת על זה, וככה כולנו היינו נהנים לראותה.
להתראות טובה
בתור אחר מקשישות השבט, גם אני אוהבת אותה מאוד, עוד מגברתי הנאווה.
עבודת הדחקה של שנים נהרסה ממש עכשיו, כשבחרת לשוב ולהזכיר את הופעת היחיד הלא ברורה שלך, עת פצחת בשירי "אוליבר" בעברית (שבזמנו נראו לי כהמצאה פרי עטך…)בתיאטרון הלונדוני המפואר. ממש כמוך, גם אני הגעתי ללוקיישן 200 שנה לפני הזמן. ככה זה כשהמבוגרת האחראית היא בת של אוסטרית, והילדה מוכת סנוורים תוצרת חוץ.
חושך.
המוזיקה מתחילה להתנגן.
המסך עולה (אני מבצעת בדיקה אופטית למשקפת שקנית לי בתיאטרון).
השחקנים ממלאים את הבמה (אני מחדדת את אזני לקראת הקטעים באנגלית). ואז, ממש בשיא ההתלהבות, אין אנגלית, אלא עברית (במספר סולמות שהשילוב ביניהם לא יזכה אפילו להגדרה "מקורי"): "אוליבר, אוליבר, מה נעשה בילדון שכזה"…
"אמא, שששש… כולם מסתכלים עליך! אמא! אמא? אמא…"
אין עם מי לדבר.
היום, 13 שנים אחרי, אני מבינה מי אחראית לפרץ ההתלהבות שלך (איזה מזל שאת כותבת בלוג…). אז בפעם הבאה שנשב את ואני לזמן איכות, תשמיעי לי ותספרי לי על רבקה רז.
נראה לי שאת די מסמפטת אותה:)…