אורית הראל סופרת, אשת תקשורת
כוכבים בפלאפל
קראתי היום (27.1) ב-YNET, רשימה שכותרתה "סוד ההצלחה שלהם" ועניינה, על פי הפתיח, ניסיון "לפצח את רשימת רבי המכר". שורה של כותבים העוסקים בתחום הספרים והספרות, מתייחסים כל אחד לספר אחד שהיה בשנים האחרונות דייר מתמיד ברשימות רבי המכר המקומיות ומנסים להסביר, לשיטתם, את סוד הצלחתו. עיון במרבית התובנות המוצגות אינו מוביל להבנה יתרה של עולם הספרים, כמו למסקנה עגומה שהקוראים, או לפחות קוני הספרים (שהרי מדובר ברשימות "רבי מכר", מה שמעיד על מכירות רבות, ולא בהכרח על קריאה מרובה), הם אסופה של אנשים רדודים, סרי טעם, שאינם מבחינים בין איכות לשטות ונופלים שוב ושוב קורבן למניפולציות נוסחתיות-מסחריות של כותבים בינוניים (או לכתיבה גרועה של כותב טוב מיסודו) ושל מו"לים תאבי בצע, שהמילה היחידה המניעה אותם היא "כסף".
"צפוי", "קל לקריאה", "מנחם", "עניין מחושב" – אלה בין ה"מחמאות" המורעפות בידי הכותבים על ספרים שהצליחו לא רק למצוא את דרכם בין אלפי הספרים היוצאים כאן מידי שנה לסל הקניות של הקורא הישראלי, אלא גם לשמור על מקומם שם (כמו גם על שולחן הכוח בחנויות הספרים) לאורך זמן. "סיפור אהבה דביק וחד ממדי", "סיפורה העגום של כלכלת הספרים בישראל", "הגרוע בספריו ובין הבינוניים שראו אור בעברית", "חצי יפה וחצי מטופש", "עצם שם הספר…יש בו חנופה ממוסחרת לקוראים ובעיקר לקוראות" – אלה מהציטוטים החדים יותר המתייחסים לספרים הזוכים לניתוח ברשימה, וכאמור, רק חלק.
אין ויכוח בכלל, ואין לי ויכוח בפרט עם הכותבים המלומדים, בשתי נקודות: ראשית – ספרים וספרות הם בהחלט עניין של טעם; ושנית, רשימות רבי מכר, בישראל כמו בעולם, אינן מדד או כלי ביטוי לאיכות ולטיב הספרים, אלא מדד של מכירות, הצד המסחרי בעליל של אמנות הכתיבה.
נכון גם שכתוצאה מהאמור לעיל אין ספק בכלל שלא מעט ספרים טובים וראויים אינם מופיעים ברשימות רבי המכר ואף אינם נמכרים כפי שהיה ראוי או מגיע להם להימכר, ולעומתם יש הרבה ספרים בינוניים ומטה, הזוכים להצלחה מכירתית-מסחרית מכל מיני סיבות שאף אחת מהן איננה קשורה לאיכות.
גם אני יכולה למנות, בלא שום מאמץ, כמה ספרים שכיכבו ברשימותינו בעת האחרונה ואשר נוכחותם שם קוממה אותי, ולבכות לעומתם ספרים בהחלט ראויים לטעמי, שלא התקרבו לרשימות הללו ונעלמו ממדפי החנויות במהירות מופרזת וקטלנית.
ובכל זאת, עצבנה אותי הרשימה ב-YNET. נכון, עולם הספרים נהפך כבר מזה זמן ל"שוק הספרים", וככל שוק, גם הוא מונע בידי כוחות כלכליים אינטרסנטיים, אבל מכאן ועד למסקנה העולה כי קוראים באשר הם, באופן כללי אינם מבחינים בין ספר טוב לגבבת של שטויות קיטש, בין תוכן בעל משקל לאריזה נוצצת ומרשרשת – המרחק רב. ההאשמה הגורפת הזו, גם אם היא סמויה ועקיפה, דומה בעיני להאשמה כי הרייטינג הגבוה לו זוכות שלל תוכניות טלוויזיה אוויליות ורדודות, מעידה על כך שאין תוכניות ראויות יותר וגם אין קהל לתוכניות טובות יותר (גם רק במעט) ואם כך – כל הצופים אידיוטים ועדיף בכלל שלא יצפו בטלוויזיה.
לא נכון. אני מאמינה גדולה בקוראי ספרים ובקוני ספרים. מי שלא קונה ספר, מי שלא מכניס ספר הביתה (אם לא בקנייה, אז באמצעות הספרייה, או המדף של החבר), הסיכוי שייקרא ספר שואף לאפס.
מי שלא קורא ספרים בכלל, הסיכוי שיקרא איזושהי יצירת מופת (לכל הדעות) שתשפיע עליו עמוקות או תשנה את חייו – שואף לאפס.
אני מאמינה גדולה בקריאת ספרים. אני מעדיפה בכל יום קוראי ספרות פופולרית במשקל נוצה, על פני פסבדו-אניני טעם, שתמיד מספרים כי איזו "אנה קרנינה" מונחת להם ליד המיטה, אבל פשוט אין להם זמן לקרוא כלום מרוב עיסוקים אחרים. ואנינות.
אני מאמינה שמי שקורא והקריאה מתחבבת עליו, ממש כמו מי שאוכל ומזון מתחבב עליו, מרחיב טעמים, מעדן את החיך, מגדיל את המנעד. וממש בדומה לאוכל, כמו שאפשר לאהוב גם אוכל גורמה מושקע וגם לחם וקוטג", והכול עניין של מצב רוח וחשק, כך גם בספרים, לעיתים יש חשק ומצב רוח לספרות גבוהה ולעיתים לשטותון קטן.
מי שלא אוכל בשר, לא משנה בכלל אם אינו אוכל המבורגר או פילה ביין. הוא לא אוכל בשר, וזהו. אותו הדבר לגבי מי שמתנזר לגמרי ממתוקים ולא יבין את ההבדל בין סוכריית תרנגול על מקל לבין פרלין ממולא מרציפן, וכן הלאה.
ומי שסבור, כי בגלל תחכומו האנין ויכולתו להבחין ברחרוח אם במנה שהוגשה לו יש או אין קורט סומק, מן הראוי שיביע שאט נפש גלויה מכל חביתה תקנית – אינו מבין כלל באוכל.
נכון, מו"לים עושים יותר ויותר מניפולציות בניסיון למכור יותר ויותר ספרים. יחסי ציבור נהפכו כבר מזמן לשחקן ציר במגרש הספרים. מכירת ספרים לפי הקילו מעוותת את התמונה ומטה לא אחת את הכף לטובת ספרים שבמצב אחר לא היו שם בכלל. והקלות הבלתי נסבלת של הכתיבה בעידן המחשב והמדפסת הביתיים, הציפה את שוק הספרים בשפע בלתי נגמר של מילים, רבות מהן מיותרות לחלוטין. יתרה מזאת: לא מעט כתבנים-לרגע מונעים בהזרקת דיו, לייזר והחלום המשותף לתחומים רבים אחרים, "לפצח את הנוסחה ולעשות מכה".
אבל כל זה לא הופך את כל הקוראים, כל הזמן, למטומטמים ולא הופך כל ספר שאינו משתווה לטולסטוי – ובוודאי לא את אלו שאינם מתיימרים כלל – לזבל מיותר.
נו, כן, עכשיו ודאי יזדרז איזה וויי-נטיסט (( Y-NETIST זריז להגיד שברור כי אני מגינה פה על זכות הקיום – והמכירה רבת-המכר – של ספרות פופולרית שאינה לטעמם של מבקרים יודעי ספרות, ממניעים אינטרסנטיים משל עצמי: גם אני מוציאה ספרים ומשתתפת במשחק הזה.
מודה. אני כותבת ספרים והם יוצאים לאור. מכרתי יפה מאוד בעבר ואני מקווה למכור היטב גם בספר הבא. ובזה שאחריו. נדמה לי שגם רבים מעמיתי הכותבים כבר מודים שישמחו מאוד למכור הרבה מכל ספר שלהם שיראה אור. זו לא בושה למכור היטב. זו גם לא בושה להודות בשאיפה לכך.
זו אפילו לא בושה לכתוב. אני לא "חוטאת בכתיבה". אין שום חטא בכתיבה. בעיני, כתיבה ספרותית היא מקצוע – שאמנם מתבסס על כישרון מסוג מאוד מסוים, אבל בסופו של יום – זה מקצוע. חבל שמהמקצוע הזה אי אפשר להתפרנס בכבוד בישראל (לבד ממקרים בודדים). אבל זה בפירוש מקצוע, ואדם יכול להיות בעל מקצוע טוב, אפילו טוב מאוד לסוגו, נטול יומרנות, גם אם אינו בגדר אמן דגול לדורי-דורות.
אם לחזור רגע לדימוי האוכל, אפשר להיות הפלאפל הכי טוב בעיר בלי להיות אפילו בעל בדל סיכוי לכוכבית במדריך מישלן, ואין סתירה. ואפשר גם לאהוב גם את הפלאפל וגם את המסעדה ממישלן, וגם כאן אין סתירה. צריך רק לזכור מה זה מה, לא לבלבל בין הדברים, ולא לחפש כוכבים בפלאפל ולהפך.
אורית, אני מסכים אתך בעיקרון. הבעיה היא, שרוב קהל הקוראים אינו מחפש בנרות ספר זה או אחר, אלא בודק רק את מה שמגישים לו בצלחת. והצלחת היא סטמצקי או צומת ספרים. שם לא תמצאי ספרים למיטיבי לכת, אלא באופן סמלי. שם קונים את חלון הראווה כחלק ממסע קידום של הספר, וגם שמים לך ערימות ליד הקופה. שם – מעצבים את טעם הקהל למכנה המשותף הנמוך ביותר (ולכן הרחב והמכניס ביותר). הדגש על "מעצבים".
לכן יש בארצות מתוקנות כמו הולנד חוק להגנת החנויות הקטנות וחוק המונע מכירת היצף לפי משקל – כבר כמעט מאה שנה. בהשלמה למערכת החינוך הקורסת – זה כמובן הרס לדורות.
איך משנים את הרדידות הזאת?
חלק מההצלחות נובעות מכך שספרים מסוימים זוכים למכונת יחסי ציבור משומנת.
במיוחד אם מדובר בדמויות מוכרות!
ארבה בתפילה!
אורית,
לצערי, את כועסת על מי?, על הוצאות הספרים?, על חניות הספרים?, על ציבור הקוראים?, אולי על מנהלי השיווק והפרסום של הוצאות הספרים?.
זה לא שאני לא מסכימה איתך אלא יש כנראה אמת בדרוויזם החברתי של הרברט ספנסר. האבולוציה החברתית והברירה הטבעית.
מתוך הבנה צנועה: למינים "החזקים" שהם בעלי ההון יש יכולת הישרדות ושליטה יותר טובה.
הנורא מכל הוא שלאיכות כתיבה ישנם פרמטרים שתקפים בימינו באופן ברור, אך בעוד כמה שנים גם הם יכחדו ויקום דור חדש שההגדרות על האיכות יהיו שונות לחלוטין משל ימינו…
עוד מעט "ספר" יהיה מילה גסה, יקומו אירגונים, מוכרי ספרים, במחתרת…
נו, אז איך יצאו לך חמישה רבי מ כר? מה הסוד?
רוצה גם…
הזדהיתי עם כל הטיעונים שלך . זו לא בושה לכתוב וגם לא למכור. כל סופר היה רוצה להיקרא על ידי קהל רחב וגם להימכר.
צודקת.