(בעקבות משהו שכתבתי לאמיר)
אני אוהבת רִיק.
אני אוהבת שקט.
שקט ולבד מארגנים ומבהירים לי את המחשבה.
עושים לי נעימוּת ודגדוג מהראש ועד הרגליים.
3 שנים.
3 שנים קיבלתי מתנה (?) לחוות את הכלום.
אם הייתי יודעת מראש. ………
בכל פעם חשבתי שהנה זה הולך להיגמר, הנה אני מוצאת עבודה, לא ביותר מידי חשק ….
והנה הנה אני חוזרת להיות אסירה יומית, להשכיר את מוחי לעבודה ואת ישבני לכסא
המנהלים ואת ידיי להכנה רדומה של קפה במכונת השתייה במטבחון.
בכל פעם התבדיתי.
3 שנים ועדיין לא פתרתי את החידה הגדולה.
חידת הפרנסה.
והפעם הוא מחמיר איתי.
"הפעם לא תעבדי מכוח האינרציה. הפעם אין קיצורי דרך. הפעם תיאלצי למצוא ב-ע-צ-מ-ך
את התשובה לחידה".
זה לא שלא נהניתי בים הכלום.
נהפוכו.
אני ישנה כמה שבא לי כבר 3 שנים, כמה שבא + עוד שעה או שעתיים ככה לפינאלה, לסגור קצוות,
בכל יום.
קמה רק כשממש ממש כבר אין שם שום תענוג, גם לא קוצו של תענוג בלהישאר במיטה,
כשמואסת לחלוטין במנעמי המיטה, רק אז קמה.
כשאני כבר קמה, אני לוקחת הכל מהזה לאט.
שותה את התה האהוב עליי, טוחנת פשתן, אוכלת בריא וטעים.
יש לי זמן לכל הרהוריי, יש לי זמן ליצירה.
יש לי זמן להתייחס לכל ידידיי, אני מהווה אתנחתא נעימה ומבריאה בשבילם.
והנה אני מרגישה שהכלום מוצה פחות או יותר.
לא בטוחה שאני יודעת להגדיר אם אני בעצם מן סוג של פשוט "עצלנית",
כלומר, אוהבת להביא את העיסוקים למינימום, ומרבה בשקט ובכלום,
או שמא, היצרנות מפחידה אותי ויש לי פחד מהכוחות הגדולים שבי (כמו שמציעים
סוגי מטפלים שונים).
אני שואלת את עצמי, כמה אני כבר יכולה לפחד מהכוחות שבי, ומלהוציאם לאור,
זה לא שאני פשוט סתלבטנית מלידה ?
אף פעם לא הייתי עמלנית גדולה, תמיד אהבתי לישון המון, וכשכבר קמתי, שנאתי
את המולת הבוקר שמסביבי.
תמיד חיכיתי לשעת בין הערביים או לפחות לצהריים, שאז אנשים נרגעים קצת
מיתר-האנרגיה שהיתה להם בבוקר, ומפנים את הזירה.
שטיחים, כריות, שאנטי, הרים, מדבר, שקט, טבע, ואנשים שקטים (שלא נדבר על גבר שקט
שמשאיר לי את רוב הספייס המילולי) עושים לי את זה.
מצד שני, כשאני מדברת או שואלת, אני שמחה לקבל גם תגובה.
אלו ששותקים ולא מדברים, מביכים אותי נורא.
אז 3 שנים,
ומה שאני יודעת היום, הוא בערך מה שידעתי אז,
שאני בנויה רב-תחומי בנטיותי.
שאין בשום אופן עיסוק אחד שהייתי מסוגלת לרצות לעשות בכל יום למשך משרה מלאה.
שהנטייה שלי היא גם "ריאלית" וגם הומאנית וגם אמנותית.
שיש לי צד גדול מאד של יצירה, והוא רק הולך וגדל.
אה, ועוד משהו: שאיך מתפרנסים מכל התצריף הזה?
התשובה היא נכון להיום פשוטה עד כאב:
לא'יודעת.
כנראה:
שחוזרים להתפשר, רק הפעם עם קצת יותר מודעות, וניסיון כן להתאים את מסגרת העיסוק
למה שמתאים לי.
שילוב, זה מה שאני.
אני גברת שילובים.
זה מה שידעתי אז,
זה מה שאני יודעת עכשיו.
אם מישהו רוצה להגיד משהו, שיגיד עכשיו,
או שיידום לעד.
כן, כזה זה טוב ..
אוקי. מוצה.
אבל אם לקחת לך שלוש שנים (!) את בת מזל.
לא לקחתי לי.
כתבתי גם שלא ידעתי, כל פעם חשבתי שהנה הנה אני מתחילה לעבוד.
וזו העיר שלי ועוד כמה דברים פחות מודעים כמו העולם למשל שגרמו לזה.
אם ככה מזל ששרדת… ועוד באופן שאת מתארת.
זה מה שכתבתי, שאם הייתי יודעת מראש ….
כל פעם חשבתי שאני חיה על זמן שאול,
ולכן נהניתי מהחופש ומהכלום.
הראש שלי היה פנוי ליצירה נטו.
ופתאם גם התנדבתי עם ילדים בגיל הרך, העברתי חוג תנועה יצירתי,
זה היה כיוון חדש בחיים.
והתחלתי ללמד מבוגרים שיעורים פרטיים.
כל מיני התנסויות היו.
אבל בעיקר ה nothingness
בדיעבד, אם הייתי יודעת שזה ייקח לפחות 3 שנים ……
לא הייתי מאמינה בחיים.
אני הייתי טיפוס שהיה נלחץ משבוע של חופש.
🙂
גלריית תמונות פתחת.
עושה נסיונות ….
הנוכחי מבטא את הסתלבט.
אפשר להתפרנס משילובים ותצריפים. אני עושה את זה כבר שנים. מלמדת מטפלת מתרגמת מנחה.
חוץ מזה את באמת בת מזל. אני הייתי שמחה לשלושה שבועות כאלה. שלושה חודשים היו יכולים בכלל להיות מופלאים. אבל מה שאני אקבל בקרוב זה כנראה שלושה ימים.
אליענה,
אני תאכלס הכי הכי חסרת מזל שיש. לא מכירה אף אחד שחיפש 3 שנים עבודה, ועוד עם הנתונים האלה. מצד שני, אני בוחרת לראות את החיובי שבזה. ומי שרוצה חופש, אבל באמת, וזה מה שחשוב לו, לוקח. חי את זה. זו דעתי.
את לא כתבת שבדיוק חזרת משבועיים חופש באנגליה ?
אוף, תני לי לקטר…
וברצינות, אני חושבת שזה די מדהים שאת יכולה לראות את החיובי, זו תכונה שאינה שכיחה אצל המין האנושי.
וממה שכתבת באמת יכולתי להרגיש שאת בת מזל, התחושה הייתה שזה מה שאת באמת רוצה, השלווה הזו.
ועוד משהו, השבוע הזה בלונדון היה החופש הראשון מזה כמה וכמה שנים וגם הוא לעולם לא היה מתאפשר אלמלא אמא שלי הייתה מממנת לי אותו.
ובכל זאת עוד משהו כי פתאום לא הבנתי למה בכלל אני צריכה לתרץ ולהסביר איך נסעתי לחופש, ובנוסף אם יש לך את האפשרות לא לעבוד שלוש שנים ובכל זאת לשרוד מבחינה כלכלית, הרי שאת כן בת מזל. מהיום שהשתחררתי מהצבא לא היה שבוע אחד בו לא עבדתי כולל בעבודות מאד לא מהנות ודי משפילות, כך שאם יכולת להיות בררנית ולא ללכת לעבוד במשק בית או בטלמרקטינג את עדיין בת מזל.
מבינה אותך, אליענה.
גם אני באה משם.
גם בתור תלמידת תיכון עבדתי,
כי הוריי מעולם לא יכלו לתת לי גרוש.
גם כסטודנטית שילמתי הכל כולל הלימודים ועבדתי במשרה מלאה.
מעולם לא לקחתי יותר משבוע חופש.
ואז פוטרתי מהייטק, וקיבלתי פיצויים על 10 שנות עבודה.
כמוכ" נוכחתי שצברתי לי קרן השתלמות נאה.
וככה תוך 3 שנים הוצאתי את כל, כלללללל החסכונות שלי וכל הפיצויים וכל דמי האבטלה וכל המעות האפשריים שהצלחתי לגרד.
וזהו.
היום זה בעיקר אני וגופי.
ו 3 שנות חופש מאחוריי.
לאנשים בגילי יש מזמן דירות (אותי זה לא מעניין) ואיזשהו נכס.
לי יש אותי ואת מה שבניתי פנימה.
מסיבות שונות גם לא נסעתי לחו"ל אחרי הצבא ולא עשיתי טיול,
זה בטח חלק מהחוסר.
ואליענה, את יודעת שיש תפקידים שאת יכולה להרוויח בהם יותר….
וגם לחיות כספית בנוחות רבה יותר.
השאלה אם בא לך לעבוד בהם …
בהייטק למשל, יש כל מיני תפקידים,
לא רק לאנשים מחשבים,
ומשלמים שם טוב, בעיקר במרכז.
אליענה,
כן ירבו חופשייך ונסיעותייך בכיוף.
גם אני כזאת, אולי כולם כאלה או לפחות היצירתיים, ועבודה במשרה מלאה שבה עושים כל הזמן דבר אחד היא פשוט עינוי! אפילו שאני עובדת בדבר שהוא בעיקרון מעניין וקשור לכישורים שלי, אני פשוט סובלת.
ולישון הרבה – הו! פנטזיה מתוקה!!! (ויחסית לאחרים אני כן ישנה הרבה – פשוט ברגע שהילדה נרדמת אני הופ למקלחת ולישון).
בדיוק לי,
עינוי.
לעשות אותו דבר במשרה מלאה, סבל.
כמה חיפשתי משרות חלקיות, לא יצא.
את יכולה לנסות להוריד אחוזי משרה ?
כן, אבל גם ככה לא גומרת ת"חודש.
עורכת-תוכן אינטרנט.
אולי תנסי ?
רונית מאד הזדהיתי. כשאתה עובד בקצב רצחני אתה נשחק וכשלא אתה פתאום מחוץ לאיזה מעגל חברתי שכולם נמצאים בו וזה סוג של לבד שלא תמיד נעים.
אני במצב דומה אם כי פתאום עכשיו יחסית לחוץ לי בגלל פסח, עבודה עם אוטיסטים ומילוי מקום.
יש איזה תחושה שאתה לא כמו כולם והם במקום אחר .
לא אתן לך עצות כי אני בכיוון מחשבתי אחר ממך רק הבנה.
אביטל,
אני כתבתי על כמה נעים לי במצב הזה …
אם לא היה הצורך לחזור להתפרנס, הייתי ממשיכה.
חידת הפרנסה והייעוד קשה לי לפתרון.
תמונה מאוד מוצלחת.
תודה, איציק.
אתה מתעסק במה שחשוב 🙂
צולמתי אחרי קימה משינה, וככה זה נראה … ההתאוששות.