אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
בעקבות דיונון תחפושות בפוסט אצל מירי,
אני כרגיל אצלי, החלטתי להרחיב את הנושא שעלה בי לכדי פוסט
(ראו הוזהרתם).
אחרי שדחיתי בשאט נפש את כל מסיבות היער והכפר ששמעתי עליהן, כי נבעתתי מהמחשבה
להיאלץ להתחפש ולהתחרות בכל המייק אפ והכוסיות, והצורך המעייף שוב לדפוק הופעה
ולמצוא חן בעיני כל הגברברים ולהיות שפנפנה או להתחפש לזונה
(אתם יודעים בכמה מסיבות הגברים מתחפשים לנשים והנשים לזונות?),
תגידו, מה "כפת לך מכולם? תתחפשי למה שבא לך, את לא בתחרות.
אבל אני אדם תחרותי, מה לעשות.
אם אגיע בתחפושת לא מחמיאה מספיק ושלא משדרת "אני יפה" ופתאם אדגום מלא כוסיות
שתופסות את מקומי, יהיה לי קשה.
כנראה הצורך שלא נכבה בתשומת לב, שלשמחתי לא גורם לי להגזמות פראיות, אבל
עובדה שאני תמיד אבחר להתחפש לדמות נשית שרואים לה את הרגליים, אחרת מה עשינו
בזה ?
האם לזה יקרא תחפושת ? תמהתני.
זו לכל היותר הטמעה עמוקה יותר מביומיום של דיכוי חברתי ושל התכתיבים העצמיים
המופרזים שגם ככה מעיקים עלי בכל שאר ימות השנה.
בשנה שעברה אמרתי לאחותי שחשבתי בשביל ההתנסות להתחפש לפרחה, אבל ממש,
בדיוק הדימוי שדוחה אותי.
אחת עם נגיד חצאית מיני מנומרת, לק אדום, דיבור כבד וערסי,
וקליפסי-ענק בשיער.
מהצד השני היתה האופציה של סתם לדפוק הופעה של מגה-שאפה.
היא אמרה שהתנסויות ושאר מרעין בישין עושים באקדמיה ולא במסיבת פורים עתירת כוסונים.
השתכנעתי מיד.
וככה הדפוס לא רוצה להיעלם, ואני מתחזקת אותו במו עיפעופיי.
אחרי הדיון הקטן-אך-ערס אצל מירי, הבנתי לפתע למה אני רוצה להתחפש בפורים הזה:
אני רוצה להתחפש לעצמי.
להיות בהקשבה למה נדמה לי שאני, ולהיות את זה.
אני לא יודעת אם זה ידרוש הוספת (או הורדת) פריטי לבוש,
אבל זה הולך להיות מעניין ולא קל בכלל מבחינת מודעות.
חברים שלי בוודאי לא יתפלאו, הם רגילים לפתרונות תמוהים או סבוכים שלי למצבים.
בבודהיזם אומרים שאם אדם נמצא באמת בהוויה, אפילו לכמה שעות, כבר קנה את עולמו.
זה נקרא הארה.
שיהא על כולנו הפורים הזה בסימן התקרבות נוספת לעצמנו,
ובכך באופן טבעי לשאר העולם.
ואמרו אמן.
(או המן).
אמן ווהמן.
נו, רוניתוש, אין לך איזה כלנית או מלכת אסתר מהילדות? לי אפילו מצלמה אין. וכה חבל, מצאתי עכשיו תמונה שלי ותמונה של אחותי, מחופשות כל אחת בזמנה באותה תחפושות בדיון. גם את זה שכחתי, איך האימהות היו מעבירות תחפושות לילד לילד. זה באמת אוצר ענקי, תחפושות הילדות של פעם. מצאתע אצלי עכשיו אוצר של תמונות, ואין לךי סורק. ואין היענות למבצע הזה. זה כך כך מרתק.
איזה תמונות עכשיו,
יש לי קניות בסופר על הראש.
(אני מתחפשת לעצמי, זוכרת?) :))
אבל מבטיחה כשאחזור לנסות למצוא את התמונות ההן.
סימסתי לידיד שלי בדיו את ההחלטה להתחפש לעצמי, והוא כתב לי בתגובה:
"רוניתוש, איזה חרא של רעיון".
חחחחחחחחחח גדול החבר.
אולי תתחפשי לבלוג? יש אפשרות כזו? ואיך מתחפשים לבלוגרית? תני רעיונות.
איך להתחפש לבלוגרית ?
תתלי על עצמך פנקס ענק כזה, נגיד בחזית הגוף, מלא בדפים.
על כל דף יודפס בגדול אחד הפוסטים שלך.
בקצה כל דף יהיה מקום לתגובות.,
ומהפנקס ישתלשל עט.
שאר החוגגים במסיבה יוכלו לקרוא פוסט ולהגיב לך בו במקום בכתיבה בקצה הפוסט.
מדליק לא ?
אבל אני,
אני מתחפשת היום לעצמי 🙂
למה להתחפש לעצמי? הרבה יותר נעים להתחפש לחלק מהעדר. לרעות בנחת באחו, להנהן כשהרועה אומר, ללעוס כשאומרים לך.
אם הרועה יגיד להנהן, נהנהן. כשהוא יחליט לצרוח – נהנהן, כשהוא יחליט להעליב, נמשיך להנהן כי לא נעים וכי מה איכפת לנו וכי אם אמרו לנו אז מי אנחנו שנשבור לו את המילה. עדר כבשים רגישות ומיוחדות שכמותנו.
כשיספרו לנו שלא מתערבים לנו ולא משתיקים אותנו ובכלל נורא נעים פה (חוץ מכמה מסכנים שצריכים עזרה סוציאלית ולמצוא לעצמם חיים) ויוסיפו לספר שזו לא התערבות, עושים את זה למען הסדר הטוב, באהבה, בהפלצה מהפה (סליחה, לא התכוונתי, התחיל להתבלל לי)מתוך דאגה לעדר שלא יצטנן (או מתוך דאגה לרועה שצריך ליטופי? כבר התבלבלתי באמת) -ואנחנו נהנהן ונגיד מה מה מה. כי ככה זה באינדיבידואליזם. עושים מה שכל שאר האינדיבידואליסטים עושים. ואם יש רועה אינדיבידואליסט אז בכלל יופי.
השנה אתחפש לכיבשה.
:))))))))))))
יש לך חוש הומור, מי שלא תהיה.
רעיון חביב, להתחפש לכבשה מעדר.
ולמען הסר ספק,
תראי, התווכחנו פה קצת, רבנו קצת,
וואללה, אני הבנתי בסוף את העמדה של האנשים, היקרים לי.
השלמנו, ואני שמחה שאני יכולה גם להביע את דעתי הדי לא מתפשרת וגם להגיע לשלום עם אנשים.
תנסי להתדיין באומץ, זה עושה טוב.
מי אמר שלא ניסיתי?
אם היו מספרים לך ביום הזיכרון לילד שלך שאת יעכנע מטיפנית וצדקנית שצריכה למצוא לעצמה חיים, ימחקו את זה כי לא נעים, ימחקו את הפוסט כי הוא פאדיחה ולא יטרחו להתנצל, אני חושבת שגם את תחפשי לך אפיקי דיון פחות אמיצים.
לא יודעת על מה את מדברת ספציפית,
אבל גם אני לפעמים נאלצת להקטין נוכחות כשמתברר שהגזמתי לדעתו של מישהו,
וזה לא פחות אומץ, זה דורש הרבה אומץ
כלפי עצמנו.
אני שונאת להיכנע, אבל אם מתברר שטעיתי ושלא הבנתי מישהו נכון, או שפשוט אנחנו רואים את הדברים נורא שונה (כמו שקרה כאן), ומסתבר שאני לא יכולה לחנך אחרים לפי ההשקפות שלי,
אז אני מרגישה שאני צריכה לגייס אומץ לכבד את השני ואת המקום שלו.
וממך אני מבקשת להפסיק להתדיין איתי בעילום שם, אם יש לך משהו ספציפי, כתבי לי למייל,
סוג הדיון הזה מעצבן אותי ומכניס אנרגיות שליליות, שמהזה לא חסרות בעולם.
הנושא הוא הרועה של הבלוגייה הזו.
לא מספיק כבר גברת לכלוכית? לכי לטנף מקומות אחרים.
להזכיר מי טינף פה?
לא יודעת מי את,
אבל ברור שאת מאד כועסת.
כעס לא עובר מהאויר, צריך לעשות מעשה.
בבקשה, תבררי את זה עם האדם המתאים,
אם זה הרועה, דברי עם הרועה.
אני לא יכולה לעזור לך בזה, בטח לא בפוסט כזה.
את צודקת. תודה לך ותחפושת עצמית נעימה.
תודה, גם לך 🙂
נראה
להתחפש לעצמך, רונית? איך? אם תתחפשי לא תהיי עצמך. זהו תהליך הפוך מהתחפשות, לא? או אולי לאחד מהעצמיים הללו?
ברור,
פשוט "תחפושת" זה מונח של החג.
הי רונית . אה הזכרת אותי פעמיים :)זה סימן כזה שאנחנו בשולם נכון?
יש לי רעיון במקום להתחפש לעצמי – לחפש את עצמי . אני מתחילה וממש מתקשה . כמו הילדים אומרת קוקו ואין תשובה . מה זה עצמי , מי זה עצמי ? השתקפות בראי , מחשבה של רגע , נהר של מחשבות ,זכרונות?
ןלעלומה
לא רוצה להתנצח ולא להעליב אבל את מזכירה לי אורח שהתבלבל מי בעל הבית. כל בלוגיסט הוא/היא בעל /ת הבית . המגיבים רק אורחים.
עלי ובואי ופתחי לך בלוג משלך ונהיה אנחנו אורחייך.
אני לא הייתי ברוגז,
פשוט לא ענית לי בדיון ההוא,
שהיה חשוב בעיני.
והערב בסוף כן הלכתי לכמה חגיגות,
אבל הכי בקצב שלי שיכולתי, וזה היה שיפור,
אפשר לומר שהתחפושת לעצמי השתפרה..
עניתי!
אבל התעוד נמחק…
שמחה שנהנית בפורים השנה ! שיהיה כך גם להבא.
תתחפשי לושתי, היא באמת הייתה מראשונות הנשים שלא נתנו למלכים גברים לשלוט עליהם.
אבל את הכי חמודה באמת כמו שאת.
תודה איציק 🙂
להיות עצמנו זה לא ברור מה זה.
לי לפחות, וכנראה שגם לך.
איך מגדירים הבודהיסטים את העיקרון הזה של להיות בהוויה? מה זו ההוויה הזאת?
יפה שהחלטת שכנראה שגם לי ….
מבחינתי "להיות עצמי" הוא לעשות משהו שאני מרגישה איתו במקום, מרגישה איתו נכון, ואין לי איתו מלחמה פנימית,
הוא לא מרעיש לי את הבפנים.
כמה שמפתחים יותר את המודעות, ככה זה יותר מתאפשר כנראה.
אבל זה תלוי ברצון, שבלעדיו כלום מזה לא יקרה.
ואיך הבודהיסטים מגדירים הוויה ?
אני לא מייצגת אותם, אבל אנסה בקטן לענות:
להיות בהווה הוא להיות בערות במה שקיים כרגע. לא לחשוב על מחר ועל אתמול ולשגות בפנטזיות ובעיוותי התפיסה אלא לנסות להתקרב ולפקוח את העיניים למה שכרגע,
אני מכירה רק מצבים של התקרבות לזה.
להתחפש לעצמי זה להביא למסיבה את כל התיאטרון ולהחליף תחפושות במהירות האור או לחלופין להגיע עם מתלה שעליו קולבים על מליון תחפושות. (אם תחשבי על זה,אין רק רונית אחת).
אגב,להיות בהוויה באופן מלא זה הדבר הכי מופלא שקיים והכי בלתי אפשרי (נדמה לי) בעולם שבו אנו חיים. חוויתי את החוויה הזו פעם אחת בחיי במקום הכי מוזר ובזמן הכי מוזר ולעולם לא אשכח אותה. מה שכן אפשר זה לחיות קרוב אליה, זה לא אותו דבר אבל בתנאים הקיימים זה הכי שאפשר.
כמה מדוייק, סיגל.
ולגבי זה שאין רק רונית אחת,
זה נכון, כל רגע ה"רונית" היא אחרת,
על כן נשאלת השאלה הבסיסית:
מי אני מי אני ומה השעה.
תיקון:
"מי אני, מה אני, מה השעה" –
המצאה שלנו מכיתה י"א.