אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
לאחרונה העבירה לי חברה טובה שעזבה את העיר, את סופו של מנוי הבריכה שלה.
שמחתי שמחה גדולה.
אני ומים הולכים טוב יחד, ואני ורביצה-בלתי-מחייבת-לא-חשוב-היכן, הולכים עוד יותר טוב יחד.
אלא מה ? שהבריכה היא בריכה של אוניברסיטה, וככזו, האחראים עליה אמונים על הפיכת כל הליך
פשוט וקל למסובך וביורוקרטי, וכך קרה שנאלצנו ללכת יחדיו ולצלם תעודות תואר מצהיבות,
להישבע שלנו ורק לנו ולאף אחד אחר בלתנו נועד המנוי, ישבנו להמתין למיני ועדות ותוצאות
והחלטות ועיכובן, עד שיום בהיר אחד, התבשרתי שלאחר תשלום (!!) כזה וכזה
בעבור "טרחתם", תאושר לי ההעברה.
וכך, שמחה וטובת לב ומוכנה לשכוח את כל תחילת יחסינו המגומגמים, עטיתי על עצמי
את המחלצות המתבקשות בנסיבות כאלה, בתוספת מגבת תלויה על כתף,
והגעתי אל הזירה.
כשהגעתי אל הבריכה עצמה, מיד הטיתי אוזן לאמוד מראש את עוצמת הדציבלים שנכונו
לי, את שאון עליצות הילדים או קשקושי המבוגרים, את להט הרמקולים עם מוזיקת ה"אגדודודו"
או דומיה המשוערים וכדומה, ואולם לא חזיז ולא רעם, לא שאון ולא סטופר.
מה שקלטה אוזני מיד עם היכנסה הוא אחד: דממה.
נשים מכל הגדלים והגילים נראו מהדסות בעירום מלא או חלקי בחדרי ההלבשה בהילוך מלא אצילות
ובשקט וסדר מופתי.
אף מבט מיותר לא נזרק לצדדים ואף שיחה לא נמצאה בטלה.
מתוך רצון להשתייך ולא לעורר בהלה מיותרת בהרמוניה הקטטונית המקומית,
עטיתי על עצמי את אותו לוק קפוא ובלתי מזיק ונכנסתי לשטח הבריכה.
מיד חיפשתי בעיניי את הג'קוזי המבעבע והמרגיע שהוא היחיד שמסוגל היה להצילני
מהעולם ומעצמי באותו יום.
חיפשתי חיפשתי ולא מצאתי. במקום הג'קוזי צעדו לעברי במבט בוטח ולא מתבלבל
מה שנראה יותר כמו פעילי יאקוזה שירו לעברי: "לפני שנכנסים מתרחצים !!".
מסתבר שלכאן לא באים להינות. ג'קוזי-שמקוזי, כאן זה אוניברסיטה, כולנו כאן באנו
לשחות ובמרץ, ואף אחד לא בא לבזבז את זמנו על פכפוך רבצני ומתעצל, שלא לומר: נהנה.
מילא, חשבתי. לפחות יש סאונה, וגם יש בריכה, מה יש, אני אחזור קצת לשחות, לא נורא,
בהתחלה זה נראה מאמץ ושאין כוח וקר מידיי וכל זה, אבל אחרי 10-20 בריכות
גובר האדרנלין ואת נכנסת למצב כללי של אופוריה ולמרוצות כללית מהבריכה מעצמך ומהעולם
כגדול מסכום בריכותיו.
התכוננתי להיכנס למים,
ושנייה לפני שחישבו משמר-הבריכה לאזק את ידיי (קלטתי כבר את המאטרייה כאן),
עוד הספקתי לחבוש לראשי את כובע הים,
אותו פריט סקסי שהופך כל בחורה ממוצעת לאמזונה-לוהטת בספידו שלם,
ענדתי על האזור המשוער של עיניי את משקפי הצלילה הכחולות,
ונכנסתי מעדנות.
אבל כיאה לאוניברסיטה, גם כאן משנכנסת לבריכה אינך יכולה סתם להתחיל לשחות.
עתה עלייך לבחור מסלול.
אני כבר בתוך המים, קפואה ומייללת, ובמצב זה של חוסר אונים כשבקושי תחתונייך לגופך,
עלייך להחליט באמינות שבדוק תיבדק, אם את "מהירה" "בינונית" או שמא "איטית",
או חס ושלום אלוהים ישמור "משפחתית".
העפתי מבט קצר.
בשחייה משפחתית נראה אב צעיר ומסוקס עם שלושת בניו, הם השפריצו מים לכל עבר,
ונראו מבסוטים מהחיים. סנפירים לרגליהם, מצופים לחזם, ונראו כמעצבנים מאד ומערערים
את שלוותם המועדת לפורענות מראש של משמר הבריכה.
באיטית נצפו כמה יצורים שוכני מים, אך לא הראו סימנים של התקדמות במים בשום צורה או סגנון,
אלא פשוט שהו ורבצו במים בכל מיני תנוחות שלא מאפשרות התקדמות, לראשיהן כובעי ים
עטורי קישוטים.
במסלול המהיר לא הספקתי לאפיין את מה שקורה, ראיתי מן בליל של ידיים ורגליים והתערבבות
של ספידו-שלם עם חלקי, זינוקים ופרפר וחתירה וגברים, הרבה גברים.
החלטתי שכרגע זה המסלול המתאים לי, ושאני אחרי ככלות הכל, מהירה.
אני לא שוכנת מים ואני לא באה במשפחות, על כן נכנסתי בקפיצת ראש מתיימרת שהפכה במהרה
לנסיקת בטן ולמבט מצד כל המסלולים ישירות אליי.
משמר-הבריכה זע כולו בהתרסה כלפיי. פחדתי לזוז.
התחלתי לשחות באמוק, מנסה לא לפגר אחרי המסלול ולא להרגיז את המשמר עם הפתיל הקצר.
מרוב חרדת ביצוע, הצלחתי לבצע רק חזה. לאחר שתי תנועות, כופכפתי נמרצות ע"י בחור
ששחה ובא מולי כאילו אין לו אלוהים ואין גבולות למסלול והוא היחיד בבריכה.
נעמדתי בין שמיים לארץ ומאמצע הכלור גערתי בו: "תשים לב לאן שאתה שוחה !!",
הבחור המשיך כאילו כלום, ובבריכה הבאה כבר עבר לפרפר.
גרועה עוד ממנו היתה שחיינית הגב, ששחתה לה אחורה ובאמצעו המדוייק של המסלול,
ופשוט הדפה אחורה כל מי שניסה לשחות לידה.
הדבר היחיד שעוצר את שחייני-האלפא האלה הוא מגע הבטון של הגדה השנייה.
כל מגע אקראי או שלא עם בן אנוש אחר בספידו, כל חיכוך והקשה ביותר שיהיה, אפילו מכות
יבשות וסימני דם, כל אלו לא מזיזים כהוא זה לשחיין האלפא שממשיך תמיד בשלו,
ורק מגע הבטון הקריר או שריקת המשמר יכולים לעצרו מפועלו.
לאחר כמה כיפכופים נמרצים כאלה מצד הממשיכים-בשלהם, ואחריהן גערות-סרק שלי
שזכו במקרה הטוב להרמת גבה מצד משמר-הבריכה הקפדני,
החלטתי ברוב נמיכות, להפסיק להיות זנב לאריות ולעבור מסלול.
ועשיתי זאת בדרך האלגנטית.
צללתי מתחת לפס, והופה, הנה אני ראש לשועלים, או כך חשבתי בכל אופן.
המעבר אל קבוצת הבינוניים העניק לי שלווה מחודשת ואיפשר לי להיות יותר אני עצמי מבלי
לסכן את חיי או לזכות למבטי בוז.
וככה שחיתי לי מעדנות ואפילו שמחתי בסתר כשעברתי סטודנטית זו או אחרת,
נמלאתי בוז משחרר לכשעברתי דמותו של זכר שנראה מתעמת עם המים
וקבוצת איבריו שנראו כיותר יעילים בפתרון בעיות מתימטיות סבוכות.
לאחר שתי בריכות, התגלתה שמחתי כמוקדמת מידיי כשנכנסה למסלול סנפירית אחת גאה,
בחורה מתלמדת שלרגליה שני סנפירים ובידיה מה שנראה כשתי מברשות ענק.
כל סיכוי לשחות לצידה או להעז לעבור מולה במסלול מבלי להתכפכף נמרצות נראה לי עקר,
לכן עברתי בצלילה אלגנטית וחתכתי למסלול המשפחתי.
המסוקס נעלם זה מכבר וגם זוג ילדיו הרעשניים (כנראה פונו ע"י אותו המשמר),
ועתה נראו במסלול אותן קבוצת שוכנות-מים גאות, רק שהפעם הן התגודדו באופן
משפחתי יותר, כיאה לחברות בלב ובנפש, ונראו כחסידות אצילות בעמידתן ההחלטית
ובכיסויי ראשיהן הפלסטיקיים.
הבנתי שלא אצליח ללהטט בינות גופותיהן ועל כן יצאתי נמרצות מהמים, העפתי מבט זועף
ומהיר לעבר משמר-הבריכה שנראה שהתרכך קמעה משמחה לאיד על המכות שהחטיפו היום
כולם לכולם בתוך המסלולים.
אכן, היה יום מוצלח בבריכה רוחשת השקט הזו, כל האחראים נראו מרוצים ביותר,
ואם מישהי הרגישה תחושות אחרות, זה הכל בגללה, כי סך הכל זו בריכה,
ואם דמיינתם סערה או תקרית, הרי שזה רק בראש שלכם,
ואין זו אלא סערה בכוס של מים.
ידעתי ידעתי שאצחק עוד הלילה
הכיפכופים האלה אחד לשני. מה עם סנפירי מגן ומברשות תקיפה גם בשבילך?
קדימה תרביצי לכל הדוקטורים בדרך האלה
שיידעו . אני צריכה ללמד אותך אימתנות מהי?
סליחה אסרטיביות מכופכפת
:)))))))))
מירוש, אין לך מושג עד כמה את צריכה ללמד אותי אסרטיביות…….
אני הכי הכי עדינה וכנועה שיש במציאות.
אוף עליי.
את שוחה, מכירה את המאטרייה של הטיפוסים הללו ?
אני זו ששוחה גב ומצפצפת. בלי סנפירים. טוב לא תמיד ותלוי בצפיפות אבל חשוב לתפוס את העיניים של המתחרים או המשקפיים. תתאמני ותודיעי לי איך הלך. את יודעת שפת גוף . כמו תרנגול שמנפח את גופו יותר ממה שהוא.
תחשבי במושגים גופניים ותהיי אימת הבריכה. במילא הם לא יהיו חברים שלך.
וגם הם מגעילים גדולים. די התחרפנתי לילה טוב. תודה על ההומור.
:))))))))))
מירי, אני אוהבת שאת "מתחרפנת".
את משוחות הגב האלה ??
זה לא מפחיד לשחות אחורה ?
זה נראה לי כמו ללכת בעיניים עצומות.
והם תמיד, תמיד סומכים על זה שאחרים יפנו להם את הדרך.
ואת צודקת, אני צריכה בבריכה לחשוב במושגים גופניים….. זה גדול, מירוש.
האמת רונית בשביל לשמור על רמת מוסריות סבירה אני נוגעת ללא הרף בחבל שלידי , כך אני מבטיחה את זכות הקניין על מסלול יחסית ישר של שחיה שזכיתי בו אולי מן ההפקר אבל עכשיו שאני פה איש לא יזיזני.כי אין לי ארץ אחרת ,ומי שחוטף זו כבר בעיה של חוסר שמירת גבולות דמיוניים-מוסריים שלו.
דוקא באוניברסיטה כזה פולחן שרירים, בטח איזון לשעות ספרייה רבות מידי.
בוקר שבת קיבלתי אישור להתחרפן בפוסט שלך . עוד מעט הולכת להפעיל את הגוף הכבד כבד מידי,על משקל אנושי אנושי מידי. לא נוח יותר לשחות במחשב?
או שאולי גם פה יש טריטוריות? הגוף הוירטואלי. זה בהרצאה הבאה.
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח, כפרה, הצחקתני היטב!!! שאפו.
תודה, צימררתיני היטב ….
:))
אוי רונית צחקתי.
אני זוכרת את הבריכה הזאת שמלמדת היטב על מקימיה הייקים של האוניברסיטה.
הכל נועד למשהו, מאופק ונזירי ומעורר אימה. להינות זה לשמוע רביעייה קאמרית ביום ד" בצהרים בקמפוס ולשבת על כסאות עץ חורקים. זו הנאה!
מדהים איך המקום הזה לא משתנה – לפני חודש ביקרתי את האוניברסיטה והייתי צריכה למלא טופס, אפור מרוב מכונות צילום, עם שגיאת כתיב משנת 1966, שהמזכירה טורחת לתקן בעט, ואז היא מקלידה את הנתונים למחשב, כאילו זו היתה מכונת כתיבה.
לחלק מהמזכירות היה קצת יותר שיבה בשיער – כל השאר – אותו הדבר.
:))
תיאור מדוייק.
את גם למדת שם ??
אני כן. לפני יותר מעשור …
לא אגיד כמה יותר מעשור 🙂
וכן, כלום לא השתנה שם מאז שנות ה 60",
רק הבריכה "שופצה" ובשבילם זה נחשב ממש ל"לוקסוס" :))
יקה-יקה.
אני למדתי בהר הצופים ואת התואר השני עשיתי לפני ארבע שנים (ועכשיו נשארו לי איזה 2-3 קורסים שנגררו).
כשהייתי ילדה ביליתי שם הרבה כי אימא שלי ישבה הרבה בספריה הלאומית. אח"כ אחותי הגדולה למדה שם ביולוגיה והייתי באה לבקר. כשלמדתי תואר ראשון הייתי מגיעה במסגרת הצורך להיות בספריה הלאומית כך שיש לי פרספקטיבה של שנים (גם בבריכה הייתי וברחתי בגלל המשטר בסובייטי):
משנות ה-70 המוקדמות השתנו רק הסטודנטים.
פעם היו להם תסרוקות לא מסורקות עם מכנסיים מתרחבים וצעיפים סרוגים ביד, אח"כ עברו לגי"נס משופשף והיום יש אמיצות שמסתובבות בחורף הירושלמי עם חולצות בטן.
אבל בגיזרת גבעת רם כמעט וגם הסטודנטים לא השתנו – עדיין אפשר לפגוש גברים שלא שמעו על מסרק, עם משקפים בסגנון שלמה ניצן וצעיפים סריגת יד. זה כנראה אחד התנאים להצטינות רקטור.
:))
בדיוק אבל בדיוק התיאור של החבר"ה שלמדו איתי מחשבים …
מצחיק.
למדת מדעי המחשב?
תודה, איציק.
כן, למדתי במוזיאון המאובנים הזה,
מדעי המחשב.
נו אז למדנו אותו תואר ראשון. אני לא בירושלים.
באמת?
גם אתה מהזן הזה?
ותראה מה יצא מאיתנו …
כל הכבוד.
פה יעל צחקה בלילה מרונית.שמעתי אותה עד רמת השרון
הייתי שוחה שם. תיאורים מופלאים. דווקא הרבה פחות כיף במציאות! O.
כן, במציאות זה עוד יותר נזירי וקודר אפילו ….
כמי שמכירה את הבריכה הנ"ל על בוריה אני עדה שכל מילה אמת ובכל זאת לא הפסקתי לצחוק ממש בקול רם לאורך כל הקריאה, תוך שהתיאורים הופיעו וויזואלית ממש אל מול עיניי. אני מעולם לא החזקתי מעמד במסלולים, הם גרמו לי לקלסטרופוביה, כאבי בטן, נשימה לא סדירה ובעיקר לתחושה של תחרותיות מיותרת שממילא אני נמנעת ממנה בכל תחום אחר בחיי. אז נשאר להתמזג עם המשפחות, שמי כמונו – הישראלים – על כל הפסחים, חנוכות, מועדים וחגים כבר מהזה מתורגלים… בהצלחה ובאמת בהנאה!
תודה, נשמה.
איזה מתוקה ..