מעשה בשובר שמומש

לשובר, כמו לכל השוברים בעולם, תאריך פקיעה, ומלווה אליו עלון הטבות,
כזה שמפרט לך את כל האפשרויות שיכול להעניק לך השובר, באם תגיע איתו
בזמן הנכון אל המקום הנכון.

עיינתי בעלון. במבט ראשון הוא נראה היה מבלבל. 
הוא כלל רשימות של מסעדות באזור המרכז, הצפון והדרום, 
הוא כלל רשימות של חנויות ספרים, ביגוד, קוסמטיקה, קולנועים בכל רחבי הארץ,
והיתה שם אפילו רשימת מעסים טובים לריכוך ליבם ונפשם של אנשים
עם שוברים שהיתה להם פעם יומולדת.

עיינתי ושכחתי ממנו.
יש זמן, לא צריך למהר.
זה לא שחסר לי כרגע אחד מהפריטים במיוחד, ולכשאצטרך אשלוף אותו בזמן ואממש.

קיץ. אוגוסט. זמן של חופש והשובר שוב התגלגל לעיני בסדרי את מגירת המסמכים.
וראיתי: הוא עדיין בתוקף, אמנם קצת קמוט ומאובק, חייכני פחות מאשר אז, בימים הטובים,
כשהכל עוד היה אפשרי והשמיים היו הגבול.
ניערתי אותו והבטחתי שהפעם אממש את זכותו להתקיים קיום שהוא אמנם חד פעמי, אך
כזה שמהותו כל כולה עונג ובילוי.

שוב סרקתי את האפשרויות, החלטתי על מעסים טובים.
בחרתי אזור וטלפון, התקשרתי.
לא היה קץ לפליאתו של המעסה מהעבר השני של הקו:
"שובר את אומרת ?",
"שובר, כן, שובר", אמרתי בזהירות וביראת כבוד שלא להעליב את השובר הדחוי והפגיע.
"של יומולדת, מהודר, והוא מקנה בין השאר טיפול מסאז' של כ 60 דקות, ואתה נמצא
ברשימת המטפלים".
"מוזר", אמר המעסה, "מעולם לא קיבלתי טלפון שמנסה לממש את הזכות הזו",
"אבל אני אברר", הבטיח.

"אותנו לא צריכים לברר", הבטחתי לשובר המכורכם שהלך והצטמק, מסתיר בפינה
את כל רשימת המסעדות המבטיחות שבצפון,
"נמצא לנו כיוף אחר, כיוף שראוי לנו יותר".

כך קרה גם עם המטפל השני שנבחר מאזור המרכז, עם חנות הספרים שסומנה בכוכבית
שקרובה היתה לאזור מגורי, ועם מסעדה מקסיקנית אחת שטענה שנסגרה מזמן והיא לא בעסק.
לא משנה מה היה הכיוף שנבחר, כולם נהגו באופן דומה:
פליאת אין קץ, טענה שמעולם לא ניסו להתממש דווקא דרכם ושהם לא ידעו שהם כאלה,
למרות שדווקא מחמיא להם עצם הרעיון, אבל הם רוצים לברר ולראות אם הם זכאים
לעזור לנו להתממש.

לרגע נואשנו.
אלוהי כל האנשים והשוברים שבתוקף – 
בעבר היינו תמיד בסדר, לא עשינו עניין, התקפלנו במגירה ונזרקנו לכשנמצאנו
בלויים ומנוחים כעבור כמה שנים של שקט.

החלטנו לא לוותר.
סריקה מהירה העלתה שיש מסעדת שוקולד אחת במרכז שחשקה נפשנו בה ובמנעמיה.
התקשרתי בידיים רועדות ובלב הומה.
לא האמננו למשמע אוזנינו:
המסעדה הסכימה לנו !!
המסעדה נענתה. שאלתי שוב בכדי להיות בטוחה ובכדי שלא לגרור לשווא את שנינו,
את אחותי ועוד שני אחיינים עטויים (ומצופים) ציפיית שוקולד.

אחרי בזבוזים חוץ-שובריים בחברת האחיינים שארכו יום שלם,
פסענו, מלאים, אל החנות המטריפה ההיא.

בראש הפמלייה, אני, ואחוז בתוך מעטפה מוזהבת, הוד מעלתו השובר,
אחריי – אחותי, מנסה להטיל סדר בזנבה של הפמלייה שהורכבה מאחייני ואחייניתי,
ים של קניות ושקיות, צעצועים שצלח מזלם ונכנסו אף הם לפמלייה המכובדת,
בובה אחת עקורת עין ושבלול אחד ענק שכיסה על הכל וחתם את המשלחת.

נכנסנו אל המסעדה. 
מבירור קצר עם המארחת הובטח כי אכן יכובד השובר האצילי,
וכך התיישבנו ברעש רב אל השולחן הנאנק.
השובר הונח כלאחר כבוד במרכזו של השולחן ואף מלצר לא הורשה להזיזו ממקומו גם כאשר
הוגשו אל השולחן עשרות צלחות שכיסו את כל כולו וביקשו עוד.

התנהגנו למופת,
גם השובר לא מש ממקומו, לא פקע ולא הרעיש ולא התיש, פשוט חיכה לתורו בסבלנות
בזמן שאנחנו בלסנו מכל מטעמי ארץ, ולאו דווקא בחן ובמעמד.

כשהגיע תורו, עצרתי לרגע את נשימתי.
זמן רב חיכינו, והוא כבר קמוט ובא בימים,
ימיו ספורים ועצביו מרוטים, הוא ידע בחייו דחיות ומפלות רבות,
כיצד יעמוד לו ליבו ברגע אחרון וממצה זה,
האם נעמוד במשימה ?

להרף קל עצמתי עיניי, קיימת וממתינה בעת ובעונה אחת,
ואז הגיע איזה שליח, עיין, בחן, ואישר.

התממשנו.

ואם נראתה אי פעם עדנה כזו שבין שובר ואדם שמימש,
הרי שטרם סופר בה,
ועל כן לעיני הבריות היא בטלה כמו לא היתה מעולם.