זה מה שחוויתי בשבת שעברה.
סופשבוע בכור מחצבתי, מדרשת שדה בוקר.
זה קורה אחת לכמה שנים.
וככה קורה לי עם מקומות מאז, מפעם, משם.
הם צרובים שם, ובמקומות בהם הם צרובים לא יצמח דבר אחר.
והנה אני לכאורה באותו מקום.
הבתים אותם בתים, העצים בוודאי אותם עצים
(וכמה קינאתי בהם אז – אותו עץ שלא צריך היה ללכת לבית הספר ולא להכין שיעורים
ולא ללכת למסיבות כיתה ולא לטיולים שקמים אליהם ב 4 בבוקר ולא שום דבר.
וגם היום הסתכלתי בעץ האהוב וחשבתי – בזמן שאני התייגעתי, עשיתי צבא, אוניברסיטה,
עבדתי במחשבים, הכרתי בנים, עשיתי אלפי מאמצים, הלכתי המון פעמים לסופרמרקט,
עשיתי המון פעמים ספונג'ה, עברתי דירות, הלכתי לאירועים, השתדלתי כלפי המשפחה,
באותו זמן עמד העץ האהוב ובר המזל על תילו ולא עשה כלום. הוא היה בסדר כמו שהוא.
ונשאר).
ואני מנסה לתפוס את אותו מקום של אז – ואינו.
זה לא רק שכל התאים מתחלפים אחת ל 7 שנים, כלומר ביולוגית שום תא חי במקום אינו כשהיה.
זה שלכל מקום יש גם זמן, ועכשיו הזמן שונה, ואני שונה, ואני עומדת בדגם מוקטן,
שאמנם עושה דווקא ומזכיר להכעיס את ההוא, מעלה רגשות, תחושת רעד אפילו, חמצמצות בגרון,
מפעיל בשבילך את כל תופעות הלוואי הדרושות,
בזמן שהוא בעצם – לא באמת הוא.
מקום אהוב וחצוף. מקום משתנה. מקום אותו דבר. וגם בהיותי בו רציתי לחזור לחלומות עליו,
שם הדברים מוכרים. כאן – בלתי ניתנים לתפיסה.
והנה כמה תמונות שתפסה המצלמה ממקום אהוב וחצוף בקצה המדבר:
עוד מעט
אמאלה
אותו עץ, אותו שלט, אותו בית. אבל איפה ? איפה בדיוק זה זה ?
ניסיון לנורמליות
מסלול החריש הקבוע בית-חדר אוכל.
ננוח כבר בקבר.
ככה נראה נחל צין מהקבר בלילה
או אולי כך
אפשר לחזור לנשימה סדירה
כעת מתגעגעת אני
עוד יותר
לשדה בוקר.
גם אני, גם אני..
מקסימה.
גם את/ה – מה? מתגעגעת לשדה בוקר ?
מי זאת/זה ?
ותודה 🙂
רונית, חתיכת חיים חיית שם.
אני שם מדי שנה רק לקצת, לפסטיבל השירה, אבל מספיק כדי להתרשם. מקום מדהים עם השקט של המדבר שמעורר אותך מיד לעובדה שאתה חי ברעש מתמיד, ועם נופי הקדומים הפראיים ורבי היופי.
כן, אמיר.
חתיכת חיים חייתי שם.
והם עדיין מתקיימים במקביל.
אני זוכרת שאתה שם כל שנה.
השקט, הנופים, חלק מהד.נ.א כיום.
רונית,כל כך נכון הגעגוע שממשיך גם במקום בו הלב פעם היה, מקום פיסי ומקום נפשי שרוצים להיות יחדיו, רשימה מצויינת, גם התמונות, והכתובים לידם,{ואת בקצר עם השקיות בכלל} טוב להתחיל כך את היום.
חניל'ה, תודה לך יקרה.
מתאים לי להידבר איתך ביום האהבה.
מקום פיזי ונפשי שרוצים להיות יחד – אבל טוב ללכת עם מה שיש.
תודה על המחמאות.
ממש כמו שהיתה מספרת חברתי בטינה.
יעלה, מי זו בטינה ?
היא משדה בוקר ??
רונית,
משהו שאולי מתאים להלך הרוח שבין אדם למקום, שאת מתארת.
שיר עצוב משהו, אך יפה.
http://www.youtube.com/watch?v=EZ8vbnZTh2I
רוננצ'וק, זה קולע ואתה מקסים.
וואו. רוניתה. התמונות האלה מביאות אלי זכרונות מדהימים. אין כמו השקט של המדבר. כל כך שונה מאיך שזה נראה אצלי.
עוד מעט כמעט, איריסקה ..
סקרנות: איך זה כור מחצבתך? (גם לי יש
איזה עניין שם מהעבר). ועכשיו גם מוכרים שם שטחים לבניית בתים.
איציק, איזה עניין מהעבר ?
גרת שם ?
אני – 12 שנים מילדותי עברו שם ..
(מתוכן שנתיים בחו"ל).
כן, נבנית שכונה חדשה עם בתים למכירה, בסגנון מדברי. מוזר.
את כזו חתיכה ומוכשרת… יש חבר ?
וואו, תודה חתיך, לצערי לא ..
מקום מקסים יש לך להתגעגע אליו ומידי פעם לנסות לגעת בו. כל כך נכונה התפיסה של "ירושלים של מעלה" וירושלים של מטה.. לגבי מקומות שהיו לנו לבית הנפש והגוף.
רונית אני לא מאמינה שזו את, אולי לפני הרבה שנים? נראית בת טיפש עשרה. תסבירי לי…טפו נגד עין הרע. עוד לא נפגשנו…:)
מירוש, תודה.
באמת חמסה.
עם "טיפש" אני מסכימה 🙂
"עשרה" – אולי בקווי המתאר הכלליים, ויש לי השערה: בכברת החיים שעברתי שהיא די רבה לא חייתי מספיק.
וגם רוח שטות עוזרת.
🙂
אבל לדעתי בכלל אמנים נראים צעירים מגילם. גם את מורגשת לי ככה.
בדיבור כן וברוח השטות תמיד לצערי בגיל 45 הנהגים באוטובוסים כבר שאלו אם אני פנסיונרית, אבל אוהבת להפתיע עם רוח הנעורים…:) חמסה עלייך
מירוש,
ואת תמיד מפתיעה איתה.
לא סתם נקשרו נפשותינו.
מוזר עם נהגי האוטובוס – אולי זה כי את בוחרת לא לצבוע שיער ?
יש לי חברה יפה לאללה בקושי בת 30 שלא צובעת ובגלל הרבה שיער לבן שיש לה חושבים שהיא מבוגרת.
לבנטינים.
אז הייתי עם שער צבוע ולא עזר, כנראה ההליכה האיטית שלי לאוטובוס. בגלל זה אני עכשיו קופצת מהר פנימה ומבלבלת אותם….:)
לזה קוראים חתיכת חיים, כמה כיף לך שיש לך עבר, אין לי… מחוק לא אהוב לא מתגעגעת לא רוצה אפילו להציץ בו.
את רואה דרכך חוויתי משהו שמעולם לא יצא לי לחשוב עליו, העבר הוא כמו קופסא שאני מעבירה אותה בבית ממקום למקום לא בא לי לפתוח אותה. גם לא זורקת.
שתהיה
להתראות טובה
באמת, טובה ?
אני חשבתי שדווקא ככל שהעבר היה קשה יותר, כך זקוקים יותר לדוש בו.
געגועים אין לי בשום אופן לתקופה ההיא, אבל למקום כן, ולאויר ואליי אז ולעוד כמה דברים יפים. נוסטלגיה.
לדעתי נוסטלגיה לא מחייבת לאהוב את העבר שלך.
אבל שמעתי את מה שאת אומרת מעוד כמה אנשים שרוצים רק לשכוח ולהמשיך הלאה.
לגיטימי ובריא מה שאת בוחרת בעיני.
כשאת נקלעת במקרה למקום מהילדות – הוא לא נראה לך זעיר פתאם ?
יופי של תיאור, רוניתוש ויופי של תמונות. והעֵץ לא מתרוצֵץ :). אבל תחשבי על זה, לעמוד ככה שנים במקום אחד. הייתי משתגעת…
נכון, תלמוש, את צודקת.
שנייה אחרי שכתבתי את זה, חשבתי שאני בכלל לא מקנאה בעץ, ואפילו מרגיש לי מלחיץ רק לחשוב על להיות עץ לשעה אפילו .. מספיק לי 45 דקות מדיטציה.
וגם זה שהוא כאילו נטוש, ולבד ולא יכול לזוז ועוד כל מיני דברים שרק בני אדם יכולים לחשוב.
הוא בסדר עם זה.
מאד התלהבתי מהתמונות של נחל צין.
זה כל כך נכון! אחת הסיבות שאני רוצה לעזוב את ירושלים, כדי שאוכל להתגעגע בנחת לירושלים של נעוריי.
והתמונות נהדרות ובסוף – שובו של מוטיב השקיות! אנטשנטשה (זה שילוב של הטשנטאות עם enchante)
בדיוק, לי.
גם אני לגבי עזיבה.
אני יודעת שאפילו אחרי יומיים איפשהו, כייף לי לחזור כאן לאויר ולגינה ולשכונה שלי.
וה"אנטשנטשה " – מעולה :))
למרות שמדובר בשקיות בד הפעם ..