גברת עם שקיות (ניילון)

בכלל, המילה "פתאם" היא לא משהו שקורה או קשור בהופעה הכללית של אימי.

יום אחד היא העירה לי בחביבות, אפילו לא בביקורתיות אלא בגדר תצפית, שאני זרוקית באופי,
"היפית" או אפילו "צוענייה" (היא עדכנה את הביטוי "צוענייה" ב"היפית" אי שם באמצע שנות ה 80 ..),
ואז נפל לי האסימון.
מאז הבנתי משהו בעצמי, ואף חדלתי לנסות להילחם בחוטים סוררים או בשיער קופצני או לנסות
להיראות קוקטית. 

עם השנים וההתבגרות, לא הפכתי אסופה יותר אפילו בגרם אחד.
איכשהו קשה לי לאסוף את הידים והרגליים וכל השיער והיישות והמאוויים לכדי גברת אחת עם הופעה אחת 
ותיק הגיוני ועכשווי.

התיק הרשמי שלי הוא למעשה יותר תרמיל-גב 80 ליטר שנועד למסעות של יומיים במדבר.
מה לעשות ובהיעדר מכונית, אני נושאת את כל יומי על הגב, והיום הזה תמיד מחייב נשיאת
בקבוקי מים ומגבונים לחים וקלסרים של העבודה, וספרים לרגעי שעמום ופצירה לאוטובוס
(יש פעולות שחייבים אוטובוס בשבילן), ומשאף ומחברת וקצת איפור ו 4 קילו קרמים.
(בצבא קראו לי "עמדת שמנים-דלקים" בשל כמויות הקרמים האדירות שאני צורכת).

כמה מסודרת כבר אפשר להיראות עם התיק הזה, שאני לא יכולה להיפרד ממנו.

הבעיה היא, שתמיד בשלב מסויים של היום תתווספנה להופעתי הכללית גם – שקית.

השקית הכרחית כי היא לא נכנסת לתיק וכוללת קילואים של ירקות, או מוצרים מהסופרפארם בתפזורת,
או כל אוסף חפצים אחר שאת לא יכולה לשאת בידיים חשופות, ואת צריכה משהו שיאגד אותם יחד.

המון יתרונות יש להרגל הזה: 
מסתבר שאת נראית חביבה יותר ופחות מזיקה בחברת הרבה שקיות מרשרשות,
זקנים בתחנות אוטובוס נעשים מאד ידידותיים כלפייך, ממש כמו במפגשי כלבים-בעלים בגנים ציבוריים בתל אביב.
מאבטחים בכניסה לחנויות וקניונים מוותרים לך על הבדיקה מרוב ייאוש,
את יכולה להיפטר מהר ממבוכה בציבור על ידי רשרוש אקראי באחת השקיות משנשאלת
שאלה לא לרוחך או בזמני שתיקה מעיקים.

אני בכלל חושבת שצריך להקים גנים ציבוריים לאנשים ושקיות, לצד אלו של הכלבים.
אנשים ושקיות הם לרוב נחמדים. הם כבדי תנועה משהו בשל כובד השקיות, גם אם הם ממהרים,
הם יילכו לאט, ואז יהיה להם זמן לחייך או להגיד שלום, או לדבר איתך על השקית שלך
ולספר על שלהם.

לאדם עם שקיות מרובות תמיד אפשר גם להציע עזרה בסחיבתן, בתנאי שיש לך פחות שקיות
מאשר לו.

פעם ישבתי בגן ציבורי עם התיק הענק וכ 6 שקיות ענק משוק מחנה יהודה.
זה היה בנחלאות. תוך 5 דקות נהיו לי הרבה חברים – גם הם אוהבי שקיות, שהתקבצו סביבי.
כל אחד הניח את שללו המעניין, והתיישב באנחה קורעת לב.
בתחילה הסתכלנו כולנו איש על שקיותיו של חברו.
בהמשך שאלה אותי אשה אחת על דוכן העגבניות שביקרתי בו והשווינו מחירים.
שקית אחת האדימה מבושה.
הבחור הגורמה שישב איתנו סיפר על חנות התבלינים שבילה בה, והדגים אוסף שקיות אורגניות
לחלוטין ו"גזעיות" להפליא. הן היו עשויות אורז כולן.
הוא אפילו פתח ברושור שמעיד על ה"ייחוס" של שקיותיו וחילק לכולנו חינם.

כעבור כשעתיים של שיחות ורשרושים, אכילה רעשנית של פלאפלים שהובאו על ידי אחד מהחבורה הפתאומית (עטופי שקיות כמובן !!!),
נקשרה נפשי בשקיות נפשו של סטודנט פילוסוף, שבכל אצבע שלו היו תקועות כארבע שקיות בכל צבעי הקשת, מה שיצר בליל ססגוני מסביב לכל גופו המתרשרש, וכך פסענו יחד כמחצית הדרך,
קודם השקיות ואחר כך אנחנו, מפאת הכבוד.