קצת על מה שכואב

ישנו כאב מזמזם שרוב הזמן נמצא שם, מתחת לפני השטח.

יש ימים בהם הוא מתגבר, כמו עכשיו למשל, כשאני בחופש של כמה ימים בקושי.

חופש מעבודה – "אמור" להיות שִמחה, שחרור, מנוחה, זרם נעים של להיות וליהנות.
ככה הייתי רוצה שיהיה. וזה לא נשמע חלום מופרך. 
חופש – נחשב משהו שאנשים אוהבים.

מה קורה אצלי בפועל?
אני לא יודעת להיות בחופש. נקודה.
וניסיתי כל חיי.
ואני כבר בת… יותר מהפור-זרו וורד.

אני רואה אנשים מסביבי, נוסעים, באים, חווים, אירופה, המזרח הרחוק, דרום אמריקה.
מה לא.
לשבוע, לחודש, לשנה.
מאז הצבא, ולפעמים כל כמה חודשים הם מגיחים מכאן לתקופה.

ואני ?
אני מצליחה לעשות את זה לחצי יום, ליום, ליומיים, שלושה.
המקסימום הנדיר מאד היה לפני כמה שנים
בטיול לאנטליה – חמישה ימים לא הייתי בירושלים, ונדמה לי שזה השיא שלי בכל השנים האלו.

ואני לא מבינה את זה.
אני האדם האחרון שהוא וורקוהוליסט.
אני יודעת להיות לבד וגם נהנית מזה – לפעמים גם מלית ברירה.
הייתי מובטלת מעבודה במשך 3 שנים, כך שלהיות ללא "תעסוקה" רשמית אני יודעת.

אז איך זה שחופש קטן של כמה ימים עושה לי בלבלות ?
בשלישי עוד היה טוב. הייתי בים המלח עד הלילה עם ידיד.
לא רציתי "להגזים" ולהישאר שם לישון, רציתי להתחיל בקטן.
ברביעי כבר לא עשיתי כלום כל היום, למעט קפה בערב.
והיום – ההתלבטויות אם בכל זאת ללכת לעבודה לכמה שעות… והחלטתי שלא – 
החלטתי על חופש, אז חופש.
והעצב המר הזדחל אל כל הפעילויות שעשיתי.
(והייתי עם העצב, דיברתי עליו, חוויתי, מדטתי, לא גירשתי).

טיול עם ידיד לחיק הטבע, פגישה עם חבר טוב וותיק, הליכה לפסטיבל אקטיביזם …

אם היתה הנאה, זה היה לדקות, אבל בין לבין – עצב, עצב מר.

תחושות לבד, תחושות ריקנות, חוסר ערך, אפסיות, "אין לי חברים",
הספר שעליו יגעתי חודשים וכל כך שמחתי בו ….
אף אחד לא קונה 
(אני יודעת, אני יודעת, כולכם חווים את זה ואתם כבר כותבים המון שנים והרבה יותר מנוסים
ממני),
אני מרגישה שאני צריכה להפוך בערך לזונה בכדי להצליח למכור משהו,
וזה לא מתאים לי.
וערימת הספרים בחדר השני לא מתנמכת.

ואני דווקא כן.
מיום ליום ליום –
קומתי משתופפת לה.

זה בגלל שלא התחתנתי אולי – ושאין לי ילדים, ושלא נראה בעתיד הקרוב שזה יקרה,
ובגילי אין עתיד רחוק יותר לעניין של ילדים.

ובן זוג היה לתקופה, וזה נגמר.
ואין שום דבר באופק.

וכל, אבל כל חבריי בזוגות, עם ילדים.
הם כולם היו מאחרים בנשף,
וכולם התחתנו וילדו בשנתיים האחרונות.

ואין אנשים להכיר כאן, לא ממש.

גם באינטרנט, אם מישהו פונה, זה תמיד יהיה בחור, שמנסה להתחיל, ולרוב גם יורה
לכל הכיוונים.

אני צריכה חברות. שהן בראש שלי. שאפשר לעשות איתן דברים. לא כאלו שכל היום עם הבעל והילדים
ואלף מטלות שלא מאפשרות להן חברה חדשה.

אני רוצה חברים, ולא רק בחורים מוזרים ומטורפים מהאינטרנט שיוצרים קשר רק בשביל להתחיל.

וכן, אני אשמח מתישהו לבן זוג, אבל זה יצמח לצד כל שאר הדברים, ולא כאילוץ,
אני לא מנהלת את כל חיי סביב הענין הזה.

אני קודם כל בנאדם.

אבל ממש לא ברור בעולם שלנו, אם בת אדם כמוני, בחורה בת 41, שאולי נראית 10 שנים
פחות לעיתים, אבל זהו גילה הביולוגי, והיא לא נשואה ואין לה ילדים,
אולי אף פעם לא יהיו לה,
והיא עובדת במחשבים, אבל גם אוהבת לכתוב, ועושה את זה לעיתים אפילו בכשרון,
והוציאה ספר אבל הוא לא נמכר בינתים,

האם לבחורה כזו יש לאן להסתכל קדימה, ואם כן – לאן ?
מה אמור לגרום לי "טיק" ?
איזה מטרות ארוכות טווח יכולות להיות לי, כמו לשאר האנשים שעוסקים ללא הרף יום וליל
בטיפול אינטנסיבי בצאצאיהם ?

איזו תכלית יש לחיי ?
ואם אין לי כרגע בראש אחת כזו (או יותר), ואני פשוט חיה ביומיום,
האם זה יכול להספיק לי מבלי שאכנס כל כמה שבועות לדכאון ?

ומה עם אהבה ? ומה עם להזדקן ביחד ? ומה עם אנשים פשוט לעשות איתם דברים ?

ולמה אין באף מקום שום תשובה ?

ולא זו בלבד שאין תשובה, אני לא שומעת אף אחד שואל את השאלה הספציפית הזו,
כלומר, לא מהמקום בו אני נמצאת.

כבחורה בוגרת שלא התחתנה ושאין ואולי לא יהיו לה ילדים.

אלו לרוב שותקות.
או מתרצות, "אני מסורה לקריירה, אין לי זמן לכל זה",
או מעלימות את ההתלבטויות ומכריזות שהן בטוחות בעצמן.