אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
הנה סרטון בצבע על ירושלים של אחרי 1967:
http://www.youtube.com/watch?v=ytzzbXew1NE&feature=player_embedded#!
וגם מהתמונה שהעלתה איריס קובליו,
אני מרגישה שיש מקומות בירושלים שנשארו כמות שהם אלפי שנים.
או לפחות 40.
(העיר העתיקה לא השתנתה בגרם – כולל אפילו החמורים, השוק).
בעיקר שמח לי לראות צילומים של אנשים חופשיים ושמחים, ואת ירושלים כמו וודסטוק אחת גדולה בסוף שנות ה 60'.
אני צופה ותזכרו את זה – שבשנים הקרובות מגמת השגשוג בעיר תימשך,
ויקרו בה דברים מפתיעים.
לדעתי ולהרגשתי, אנחנו שלב אחד אחרי שיא הדרדור.
משהו חלוצי קורה כאן, ואין לי מושג להסביר למה, זו תחושה פלוס כמה עדויות בשטח.
הלוואי. יש לירושלים תקציבים ממשלתיים מיוחדים, אבל כמה אפשר לשגשג משנור? ההתחרדות בעיצומה, לא?
אמיר,
אני לא מבינה בתקציבים, אבל זה לא שבערים אחרות המצב יותר טוב.
תל אביב ?? הא הא הא..
יש התחרדות בשל ריבוי טבעי, וזה בכל הארץ. מי אמר צפון תל אביב? מי אמר מודיעין ?
דווקא רוב החרדים לא יכולים להרשות לעצמם את מחירי הדיור בירושלים ויש עזיבה גדולה גם מצידם, עזיבה אדירה.
הם נודדים לכיוון הערים הכל-חרדיות.
ומה חדש כאן?
הרגשה שלי – המון קבוצות חלוציות עם המון כייף ורוח נעורים תוססת,
תנועת "התעוררות" למשל שיושבת במועצת העיר, תנועת "ירושלמים", הרוח החדשה, ועוד מיני קבוצות שפועלות ברוח חלוצית לחלוטין באתר כמו רדיואקטיבי.
יש מן עשייה ערכית וגם עם הוכחות בשטח.
יזמים עסקיים שמריחים את השגשוג העתידי ממהרים לרכוש מקומות לעסקים שלהם.
ובכלל, חרדים מגיעים בכמה ניחוחות (סליחה לא מדובר בגזענות, פשוט משפט שאהבתי), כמו כולנו, תקרא בתגובתי לאיריס..
וכל זה למה ?
כי יש שיא מסוים של שפל שעיר בירה יכולה להגיע אליו, ולדעתי הוא נחצה וכל זה היה בעבר.
עכשיו תור הזהב ..
האמת, בהנחה שההיסטוריה חוזרת, יש מצב… לא? כשאני למדתי בירושליים, לפני עשרים שנים (אוף, אני שונאת לגלות אצלי את המספרים האלה)היא הייתה אימפריה של קולנוע ותיאטרון חזותי ולבצלאל לא היו מתחרים.
איריסקה, למיטב ידיעתי,
סם שפיגל ובצלאל והחזותי עדין כאן – כל המוסדות שהזכרת.
אני לא בקטע של להמליץ על ירושלים, כי לי בעצמי קשה כאן,
אבל תל אביב עושה לי בכלל פריחה.
מבחינתי לגור בכלל בכפר ובמקום שקט מאד.
אבל אם כבר עיר, בינתים ירושלים –
תמיד יהיו כאן האמנים, האנשים הכי מדליקים מתישהו עוברים גם בירושלים,
אני יודעת לזהות אותם – אלו שבאים לכאן לכמה שנים קצרות ומתפרעים כאן עד כלות.
ותמיד יעזבו כאן כולם פתאם בגל כזה של כמה שנים שבו כל מי שעוזב יכריז שהוא האחרון והוא סוגר את השאלטר,
והוא יילך,
וירושלים אפילו לא תמצמץ.
החרדים באים בכמה ניחוחות,
ובשכונה בה אני עובדת נורא נרא נעים לי במחיצתם. נתקלתי אך ורק במאור פנים, בנימוס אירופאי בעמידה בתורים למשל ובדרך ארץ.
אף אחד לא העיר ולא פזל לי לכיוון הגופיה, שקט מופתי.
מיד אמשיך …
ואיריסקה,
איפה למדת כאן ?
בבצלאל ?
לא ידעתי שגרת כאן פעם.
לא, מתוקה. אבל זה סיפור ארוך. למדתי ריפוי בעיסוק באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים.
מירי למדה בבצלאל.
וכמה אני שמחה שאת אופטימית ביחס לעיר המתעתעת הזאת.
שמחה שאת אופטימית רוניתוש. אני כבר נפרדתי :).
מבינה אותך, לי.
אני גם סבלתי כאן מאד,
עד שהבנתי שרוב העניין הוא בראש ובכמה עיתונים ובכלל בתקשורת.
לי אישית נעים כאן, מצאתי לי את המקומות שמתאימים לי, ואני רואה שהמאמצים האחרונים בעיר נושאים פרי.
כן יהי רצון!
הי אומי.
גם את בטח רואה הרבה מעבר למה שמוצג בתקשורת הבועתית התל אביבית.
אני בעד אופטימיות ואם את מגלה סימנים בטח יש לך עובדות….שש…
הי מירי.
לא משהו נסתר שאחרים לא יודעים.
פשוט כשגרים כאן רואים את האמת ולא את מה שמציגה התקשורת, שזה בעיקר שליליות לגבי ירושלים.
האמת היא שירושלים צומחת בשנתיים האחרונות ויש בה אווירה חלוצית.
תקראי את מה שכתבה כרמית גיא (בפוסט האחרון שלי), זה אומר הכל.